הצבא בורח מהאחריות שלו להסללה אתנו-מעמדית

השבוע פרסם הצבא, לאחר חמש שנות הפסקה, את נתוני הגיוס בחתך יישובים ובתי ספר.

רקע קצר: מאז שנות האלפיים ממפה הצבא את נתוני הגיוס בחתך יישובים. מאז 2010, הוא גם החל לפרסם את הנתונים. בהדרגה, הוא הרחיב את המיפוי גם לבתי הספר.

מבחינת הצבא, זה לא היה רק כלי ניהולי, אלא מכשיר, שבאמצעותו גייס את החברה האזרחית לעשות את מה שהתקשה לעשות בעצמו: להגביר את המוטיבציה לגיוס. הפרסום שימש ליצירת תחרות בין הרשויות ובין בתי ספר מי מגייס יותר. כדי שהתחרות תהיה אפקטיבית יותר, הצבא גם החל להשתמש במושג "ליגה". שילוב המחץ בין מיליטריזציה לניאו-ליברליזציה.

להשלמת התהליך, החלה המדינה לתגמל את סגל ההוראה במסגרת הרפורמה "עוז לתמורה" על שיעורי הגיוס בבית הספר לצבא ולשירות אזרחי. משום שהצבא קרא נכון את השחיקה במוטיבציה בקבוצות המבוססות, פרסום הנתונים שימש בעיקר כדי להמריץ את הרשויות המבוססות לעודד גיוס. והיכן שההצלחה לא היתה גבוהה, העידוד תורגם לגינוי, כפי שספגה לא אחת העיר תל אביב.

השבוע חודשה המסורת. הפעם היתה לה מטרה חדשה. נצטט מהודעת ראש אכ"א, האלוף יניב עשור: "לאחרונה נשמעות טענות כי רק נוער מהפריפריה משרת בשירות קרבי. הנתונים שאנחנו מפרסמים מוכיחים כי טענות אלו אינן נכונות. ניתן לראות כי המתגייסים לצה״ל וליחידות הקרביות מגיעים מכלל הערים והישובים במדינה". כפי שהבנתי מתדרוך העיתונאים, הערות אלה כוונו גם לעבודתי.

הנושא הפך רגיש

בפברואר האחרון התראיינתי לחן ארצי סרור ב"ידיעות אחרונות". בראיון הצגתי נתונים מעודכנים על מיפוי מוצאם האתנו־מעמדי של חללי הצבא בפעולות מבצעיות. הראיתי שבעוד משקלן של קבוצות פריפריאליות בקרב החללים עמד בשבוע הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, שבה מרבית הצבא לחם, על 32 אחוז, הוא עלה ל-55 אחוז באינתיפאדה השנייה. שיעור זה נותר זהה לאורך כל אירועי הלחימה מאז שנת 2000. אם בוחנים את ההרוגים רק בפעילות של ביטחון שוטף בגדה ובעזה מאז ההתנתקות, שיעור קבוצות הפריפריה עולה עד ל-78 אחוז.

פרסום זה היכה גלים. העיתוי קובע. התחלתי לפרסם נתונים על מיפוי החללים כבר בשנת 2005. את עבודתי המקיפה על שינוי ההרכב החברתי של הצבא, ובמרכזו הירידה בתרומה של הקבוצות המבוססות ביחידות הלוחמות, פרסמתי בשנת 2007 בספרי "מצבא העם לצבא הפריפריות". עוררתי אז עניין, אך הפעם הרבה יותר.

הפרסום נפל על אוזניים רגישות לאור הנתונים – תוצר תחקירים עיתונאיים ב"הארץ" ו"בידיעות אחרונות" – שהתפרסמו בשנים האחרונות ולפיהם צעירים מקבוצות מבוססות מיוצגים במערך הטכנולוגי המתגמל של הצבא (ובמרכזו יחידה 8200) בשיעור העולה על שיעורם באוכלוסייה. הנתונים האלה מעידים, כמובן, גם על חסמי הכניסה של קבוצות מוחלשות למערך זה.

במונחים סוציולוגיים, זוהי הסללה אתנו-מעמדית. הצבא נבנה על יסודות ההסללה הזו מיומו הראשון, אבל היחס אליה השתנה בשנים האחרונות. למחאות שהתפתחו בקרב חיילים ובמדיה החברתית, בעיקר בעקבות פרשת אלאור אזריה ולאחרונה מותו של בראל חדריה שמואלי, היה ממד אתני בולט, והן חידדו מחדש את תחושתן של קבוצות מוחלשות שלא רק שהן תורמות יותר לצבא, אלא שהן מקופחות באופן שבו המדינה מגינה עליהן בתמורה. בבחינת מרד לוחמי הצווארון הכחול.

משנחשפו נתוני ההסללה לפני מספר שנים, גברה הביקורת הציבורית על הצבא כמי שבעצם מסייע לקבע אי-שוויון. זה הביא את ראש אכ"א הקודם, האלוף מוטי אלמוז, להודות בכך לראשונה. בדצמבר 2017 הוא נשאל  בכנס לאוטמן על כך שהמתגייסים מהפריפריה הולכים לקרבי והמתגייסים מהיישובים המבוססים הולכים לטכנולוגיה. "היינו רוצים שזה לא יחולק ככה…", ענה אלמוז, "זה לא יילך רק שבעצם תגיד לי את המצב הסוציו־אקונומי שלך, ושבעצם אני אקבע לך את המסלול בחיים…"

אולם חרף הדברים של אלמוז, לא קרה הרבה. הרי בסיכומו של דבר הצבא הפיק תועלת מההסללה: הוא השעין את תפקידי השיטור בגדה וברצועה על קבוצות מוחלשות הנאמנות לדרך הצבאית, והקנה לצעירים מבוססים מסלול התנסות בתעשיית הייטק.

רק לאחר שהפרסומים התגברו ואיתם גם הביקורת על הצבא, נזעק הצבא לנסות ולשנות את התהליכים. הוא עושה זאת בדרך הפטרנליסטית המאפיינת אותו: "דוחף" לימודי טכנולוגיה ליישובים מוחלשים, לרבות כניסה של חיילים וחיילות כסגל הוראה משלים בבתי ספר.

זוהי מהדורה חדשה של מיליטריזציה של מערכת החינוך. אולם במהלך הזה, הצבא קידם את ה"פריפריאליזציה" של המערך הטכנולוגי, אך לא התמודד עם "דה-פריפריאליזציה" של המערך הלוחם, כלומר עם הגברת הנוכחות של קבוצות חילוניות מבוססות במערך הזה. עבודתי על החללים תיקפה מחדש את טענת ההסללה, ובמקום הכואב ביותר, זה של המוות הצבאי.

הוויכוח הלא נכון

על רקע זה נזעק הצבא להגיב ושלף מחדש את נתוני הגיוס בחתך יישובים. המטרה, כאמור, היתה להוכיח שאת תפקידי הלחימה מאיישים גם גברים מאזורים מבוססים. אלא שבפרסום היו שלושה כשלים.

ראשית, שקיפות. הצבא אינו מפרסם, כפי שנהג בעבר היותר רחוק, את כל נתוני הגיוס בחתך יישובים. הוא מסתפק בנתונים על יישובים מובילים. בכך הוא מערפל את התמונה הכללית. הוא תוקף טענות ביקורתיות, אבל לא מספק כלים להפרכתן או לאישושן.

שנית, הצבא מנהל את הוויכוח הלא נכון. בעוד הצבא התגאה בפרסום האחרון שלו בשיעורי הגיוס בערים במרכז הארץ, הטענה שלי, לכל הפחות, התייחסה לפריפריה החברתית־תרבותית ולאו דווקא לפריפריה הגיאוגרפית. זה נאמר במפורש גם בראיון ב"ידיעות אחרונות".

כאן חשוב להבהיר מושגים. "פריפריה" אינה מתייחסת למיקום גיאוגרפי אלא לקבוצות, שאינן חלק מהמעמד הבינוני־חילוני (מעמד הכולל גם מזרחים במעמד הביניים ומעלה). המעמד הזה היה דומיננטי בצבא בעבר וסימל את תרבותו ואת ערכיו, ערכים שהיו "מרכז" של השראה סמלית לכלל החברה.

קבוצות הפריפריה נדחקו בעבר לשוליים של הצבא והחלו להתבלט בהדרגה ממלחמת יום הכיפורים ואילך: דתיים שסומלו היסטורית כ"משגיחי כשרות", יוצאי בריה"מ, שבגל ההגירה הראשון נדחקו לתפקידי מנהלה, מזרחים ממעמד הביניים ומטה, שמבחני הקב"א דחקו אותם לשולי היחידות הלוחמות והגבילו מוביליות לקצונה וליחידות העילית, וכך גם דרוזים ונשים. המשותף לקבוצות אלה היה דחף עמוק להוכיח את יכולותיהן בצבא, גם מתוך תחושת ההשפלה של העבר.

יהיו מי שיטענו שלא נכון לסווג בקטגוריה זו גם את הצעירים הדתים, הטוענים היום להיותם האליטה המשרתת החדשה בצבא. על כך אשיב שגם הטענה הזו נכונה, הסיווג שלי מאפשר לעמוד על שינויים חברתיים בצבא. לא נוכל להבינם את השינויים האלה אם נגדיר צעירים דתים כ"פריפריה" בשנות השמונים (כשעדיין חשו חסומי-גישה לליבה הקרבית של הצבא) וכ"מרכז" בשנות האלפיים.

אולם בעיני, עדיין נכון להגדיר את הצעירים הדתים כקבוצת "פריפריה", שכן היא נאבקת אמנם לא על נוכחותה, אבל על עיצובו של הצבא בדרכה. רטוריקה, כמו זו שבאה לידי ביטוי בנאומיו המתוקשרים של הרב יגאל לוינשטיין, ממחישה את תחושת הנחיתות שעדיין עוטפת קבוצה (כמובן הטרוגנית) זו, למרות הישגיה (ובמרכזם הדתה ותאוקרטיזציה של הצבא).

האם יוצאי אתיופיה הם מרכז או פריפריה?

כדי שנמחיש את העיוות בקריאת נתוני גיוס לפי חתך יישובים ניקח את יוצאי אתיופיה. שיעורי הגיוס של קבוצה זו גבוהים משאר האוכלוסייה, ורוב רובם של יוצאי אתיופיה מתגוררים בערים הגדולות, כולל בחלק מהערים המככבות ב"ליגת הערים" שפרסם הצבא. אז לפי נתוני הצבא, יוצאי אתיופיה המתגייסים בראשון לציון הם "מרכז", כפי שהצבא מתגאה, או "פריפריה"? שלא לדבר על כך ששיעורי הגיוס הגבוהים בעיר רעננה הם במידה רבה בזכות שיעורי הגיוס של הגברים הדתים בעיר.

ולבסוף, הנתונים עצמם מורכבים יותר ומספרים סיפור אחר. בשעתו ערכתי ניתוח עומק של נתוני הגיוס בחתך יישובים בסיועו של עוזרי יוסי בנישתי. ניתחנו את הנתונים לשנים 2003, 2006, 2008 (מודה שלא חזרתי לזה מאז). כתחליף להתרשמות השטחית מעיר זו או אחרת, ניסיתי לבחון כיצד כל אחד מאשכולות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (אשכול 1 מציין את הרמה החברתית-כלכלית הנמוכה ביותר ו- 10 את הגבוהה) תורם למערך הקרבי הגברי. מבחינתי, זו הבדיקה המהותית כדי להבין את הרכבו של הצבא הלוחם.

התמונה היתה ברורה:  יותר מ-40% מהתרומה לקרבי מקורה באשכולות 4-5, שבהן מתרכזת אוכלוסיית המצוקה היהודית בישראל (ערי הפיתוח, התנחלויות, מועצות אזוריות שבהן ריכוז גבוה של מושבי העולים). אין כל סיבה להניח שתמונה זו השתנתה בשנים האחרונות אלא נהפוך הוא: ההתרחקות של הקבוצות המבוססות מתפקידי הלחימה רק גברה לטובת המערך הטכנולוגי.

יתר על כן, ההסללה האתנו־מעמדית אינה רק בין הטכנולוגיה ללחימה אלא גם בתוך מקצועות הלחימה. כפי שגם מיפוי החללים מראה, תפקידי הלחימה של הצווארון הכחול, אלה שנמצאים ברמת הסיכון הגבוהה ביותר בלחימת השיטור בפלסטינים, מאוישים בשיעורים גבוהים בידי הקבוצות היותר מוחלשות בישראל.

אז מהי המשמעות? הצבא עדיין אינו מכיר באופן מלא באחריותו להסללה אתנו־מעמדית, על העיוות המוסרי המגולם בה ועל תרומתה להגברת אי־שוויון חברתי לפחות בסקטור היהודי. הוא מסמא את עיני הציבור ובדרך כנראה גם את עיניו עצמו.

יגיל לוי הוא פרופ' למדיניות ציבורית וסוציולוגיה פוליטית באוניברסיטה הפתוחה