הפרדוקס של א.ב. יהושע: אנושיות וגזענות בכפיפה אחת

כשקראתי את הסיפור "מול היערות" של א.ב. יהושע, נדהמתי. לפתע נגלה אליי חיבור, שמכיר במשהו ממה שבאמת התרחש.

החיבור מגולל את סיפורו של צעיר ישראלי, שמחליט להתבודד באזור נידח כדי לסיים את עבודת התזה שלו ומתחיל לעבוד כשומר יערות. בעבודתו ביער, הצעיר פוגש בשומר פלסטיני כרות לשון. הפלסטיני אילם, והישראלי מתוודע למפת היערות בארצו. כאשר הפלסטיני מדליק אש ביער, אנו מגלים שתחת האפר נמצאים שרידים של כפר פלסטיני הרוס. הכפר מתעורר מהאפר, וקצוות המפה ששרטט שומר היערות הישראלי נשרפים.

הקריאה הראשונה סיפור, כטבען של קריאות ראשונות ושטחיות, חשפה בפניי סופר ישראלי שמכיר בטיהור האתני בפלסטין. זאת בתקופה שבה ישראלים הסתירו את העובדות: הגירוש בכפייה, הריסת הכפרים ומחיקתם בעזרת שתילת יערות מעל ההריסות. הסיפור הזה היה כמעין הכרזה על גל חדש בספרות הישראלית, שמחלוציה היו עמוס עוז ויהושע, והצטרף אליהם מאוחר יותר גם דוד גרוסמן. דור ספרותי ציוני, אבל כזה שהשמיע מסר אנושי, והושפע מהאסכולה האקזיסטנציאליסטית.

כשחקרתי מעט על אודות יהושע, גיליתי שהוא ממוצא מזרחי: אביו, יעקב, היה סופר ששלט בערבית על בוריה ונולד למשפחה שחיה חמישה דורות בירושלים, ואימו היגרה ממרוקו. אולם בכתיבת "מול היערות" נדמה שאין כל זכר למוצאו, כאילו הוא ביקש לרמוז שהוא אשכנזי, כנציגיו בתנועת העבודה.

אובדן הדרך של הסופר הזה בולט גם בסיפור "המאהב", שמתרחש בחיפה. גיבור הרומן הוא צעיר פלסטיני מתבגר בשם נעים, המוקסם מהתרבות הישראלית ומהחיים בישראל. נעים אומנם מדבר ואף יודע בעל־פה את שירי ביאליק, אבל הוא אינו שונה בהרבה משומר היערות האילם. ניכר כי הוא בסך הכל בחור צעיר, נטול יכולת לבטא את עצמו בחופשיות. כמו חליל ועזיז בסיפור של עמוס עוז "מיכאל שלי", נעים הוא רק רוח רפאים, ילד שגורש לכפרו בגליל בשל קשר שקיים עם בת הבעלים של המוסך.

יהושע לא הסתפק בכתיבת סיפורים ורומנים ובהוראה באוניברסיטת חיפה. הוא גם שיחק תפקיד חשוב כאיש רוח ישראלי בכתיבת מאמרים על הסכסוך בפלסטין. יחד עם רבים מעמיתיו, הוא אימץ את פתרון שתי המדינות מתוך הנחת היסוד שיש להגן על ישראל מפני האיום הדמוגרפי הפלסטיני. כמו כן, הוא דגל בתיאוריית הסכסוך בין שני צדדים צודקים.

פלסטין, לדידו של יהושע, נמצאת בסכסוך בין שני צדדים צודקים, ולא בין אמת לשקר. ולכן זהו מצב של מבוי סתום, הדורש הסדר. כשדיוני ועידת קמפ דיוויד בין יאסר ערפאת ואהוד ברק התרסקו, הוא הוציא עם עמיתיו גילוי דעת ובו הטיל את האחריות לכישלון השיחות על ערפאת, שסירב ל"מדינונת" של מנהרות מעוותות שהוצעה לו.

לא הייתי מסוגל להבין את העמדה הזו המדברת על שני צדדים צודקים, ומשווה בין התליין לקורבן. אני יכול לפרש אותה כעת רק בתור חזרה להנחות היסוד של הציונות, אלה שהציגו את רעיון הקמת המדינה היהודית על חשבון הפלסטינים כמטרה נעלה. אולם, מטרה זו מנוגדת לערכים האנושיים שיהושע הפיץ בשנותיו האחרונות.

בעיתון "הארץ", הכריז יהושע שיהודי שחי מחוץ לישראל איננו יהודי שלם. כמו כן, הוא אמר כי הוא מעדיף לחיות עם יהודי חרדי מאשר עם פלסטיני חילוני כמו מחמוד דרוויש. זהו גם המבוי הסתום של תנועת "העבודה", שהיא גזענית ואנושית בד בבד – אומרת דבר אחד והיפוכו.

זו אותה רוח שהובילה את מלחמת הנכבה, שהיתה מלחמה של טיהור אתני, טבח וגירוש, ואותה רוח שהטילה את הממשל הצבאי על הפלסטינים בישראל; זו רוח שמדברת בשם הקורבנות היהודים בשואה, מבלי להסתכל על האחריות הישראלית לאסון הפלסטיני. האם רעיון הסכסוך בין שני צדדים צודקים מאפשר למעשה לחזק לטרוף את החלש? והאם פרויקט שתי המדינות לשני עמים יכול להישיר מבט אל ההתנחלות המפלצתית בגדה המערבית?

אני נהנה במיוחד לקרוא בספרות של יהושע. נוסף על כישוריו האמנותיים המצוינים, הקריאה בספריו חשפה בפניי את הסדקים בתפיסות השמאל הציוני האשלייתי. בסוף חייו, ויתר יהושע על רעיון שתי המדינות וגרס שנסיגה מהגדה המערבית כבר איננה אפשרית. הוא קרא לספח את שטחי C לישראל, מבלי להעניק לתושביה הפלסטינים תעודת זהות ישראלית.

ומה על אזורים A ו־B? יהושע לא דיבר על גורל אזורים אלה, אבל הוא ידע שהשארתם תחת הכיבוש ותחת תקנות מצב החירום משמעותה הפיכת ישראל למדינת אפרטהייד. אנחנו אומרים "להפוך" כאילו שמדובר בעתיד, בזמן שהמציאות מראה שישראל כבר הפכה למדינת אפליה גזענית. הסיכויים לחזור אחורה או להתקדם קדימה נראים כעת מלאי קשיים, אם לא בלתי־אפשריים.

נדמה לי שפלסטין כאילו נתקעה בגרון של יהושע ושל עמיתיו. הם לא היו מסוגלים לפלוט אותה וגם לא לבלוע אותה. וזה מזכיר לי את מילותיו של תאופיק זיאד: "מספרים על סבנו הראשון שבא לספר פתגמים אך אוי, הוא בלע מגל". הכיבוש הוא המגל שישראל בלעה, וזעקתה מלמדת שהיא אינה מסוגלת להתקיים ללא דיכוי ומלחמות.

אליאס ח'ורי הוא סופר, מחזאי, מבקר ופעיל פוליטי לבנוני. המאמר המלא התפרסם בתאריך 20 ביוני 2022  באל-קדס אל-ערבי, עיתון ערבי עצמאי היוצא לאור בלונדון. גרסה זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק, המשותף למכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת. מערבית: נופר כהנא.