הפלסטינים חושבים שהרשות נכשלה, ותומכים בהמשך קיומה

אף שסקר שפורסם לאחרונה מצביע על ירידה דרסטית בכוחו של הפתח לעומת חמאס, על חוסר אמון עמוק ברשות הפלסטינית ועל עלייה בתמיכה במאבק המזוין כדרך לסיום הכיבוש, טוען הפרשן חיאן ג'אבר במאמר באתר אל־ערבי אל־ג'דיד, עיתון כלל-ערבי שבסיסו בלונדון, כי רוב הפלסטינים עדיין תומכים בעצם קיומה של הרשות הפלסטינית, ואף מוכנים להשלים פחות או יותר עם צורת הקיום הנוכחית שלה: "מדינה" מזויפת בצל הכיבוש.

ג'אבר מתייחס במאמרו לסקר שפרסם המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות וסקרים ביוני השנה. על פי הסקר, אם היו מתקיימות בחירות לפרלמנט הפלסטיני, חמאס היה מקבל 36% מן הקולות, ואילו פתח 35% בלבד. בסקר שנערך שלושה חודשים קודם לכן, פתח הוביל על חמאס ב־6%. במקביל, מנהיג חמאס אסמעיל הנייה מרחיב את הפער מול נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) בבחירות אפשריות לנשיאות. הנייה מוביל על עבאס בפער של 22% (55% להנייה לעומת 33% לעבאס) לעומת פער של 16% לטובת הנייה בסקר קודם.

מהסקר עולה שהתמיכה בהנייה נובעת בעיקר מהמיאוס מעבאס. בהתמודדות אפשרית מול מרוואן ברגותי, איש הפתח ברגותי, היושב בכלא הישראלי כבר עשרים שנה, זוכה לרוב מוחץ של 61% לעומת 34% בלבד להנייה. קשה לחמוק מן התחושה שזאת תוצאה של העובדה שברגותי לא "לכלך את ידיו" בפוליטיקה הפלסטינית, שכן הוא נעדר מהזירה הציבורית כבר שנים רבות, ובעצם איננו הרבה יותר מאשר סמל, ולא אופציה פוליטית ממשית.

ירידת הפופולריות של עבאס החלה מזמן, אבל התחזקה בעקבות כמה צעדים לא פופולריים, כמו שחרור אנשי מנגנוני הביטחון שרצחו את ניזאר בנאת, משפיען רשת פלסטיני פופולרי שנהג לבקר את הרשות, והעברת סמכויות המזכירות הכללית של הפרלמנט הפלסטיני לידי חוסיין א-שייח', שמונה לאחרונה לראש המועצה הלאומית הפלסטינית ומסומן כיורשו של עבאס. התמיכה בא-שייח' נמוכה מאוד, ועומדת על 3% בלבד, לפי הסקר האחרון. לפי אותו סקר, 61% מהפלסטינים התנגדו למינויו של א-שייח'.

רק 28% תומכים בפתרון שתי המדינות

במקביל, הסקר מצביע על ירידה משמעותית באהדה לפתרון שתי המדינות. התמיכה ברעיון הזה ירדה מ-40% בסקר קודם ל־28% בלבד בסקר הנוכחי. הירידה מלווה בעלייה בתמיכה במאבק מזוין. 56% סברו שאירועי הירי באזור ג'נין עתידים להתפשט לגדה כולה, מה שאכן רואים בחודשים שעברו מאז הסקר. יותר מ-50% מהנשאלים חשבו שאירועי הירי בתוך ישראל משרתים את האינטרס הפלסטיני, ולשאלה מהי הדרך הנכונה לסיים את הכיבוש ולהקים מדינה פלסטינית, 50% השיבו כי הדרך היא מאבק מזוין, יותר מכל אופציה אחרת.

נתונים אלה משתקפים גם בחוסר האמון ברשות הפלסטינית. 59% סברו כי הרשות היא גורם מזיק עבור העם הפלסטיני, ורק 39% אמרו כי היא מהווה הישג. עם זאת, 71% מהנשאלים חושבים שיש צורך בבחירות כלליות, הן לנשיאות והן לפרלמנט, ו־69% אמרו שישתתפו בהן, אף כי 54% סבורים שהדבר איננו עשוי להתרחש בקרוב.

נתון זה עשוי ללמד שלמרות היחס השלילי כלפי הרשות, עצם העובדה שרבים רואים צורך בבחירות וגם צורך להשתתף בהן, מעידה על כך שהפלסטינים רואים ברשות מסגרת פוליטית שעשויה להיות בעלת משמעות, אם כי הם מואסים בממסד הפוליטי שמנהיג אותה כעת.

במאמר הפרשנות שלו על תוצאות הסקר, משתמש ג'אבר בנתונים אלה כדי להוכיח את טענתו שהפלסטינים עדיין לא ויתרו על הרשות הפלסטינית. הוא מצביע על כך שלמרות התמיכה הנמוכה בפתרון שתי המדינות, 69% מהנשאלים התנגדו לפירוק הרשות. לפי ג'אבר, זו הוכחה לכך שהפלסטינים מוכנים להמשך קיומה של הרשות ללא כל אופק מדיני.

ג'אבר גם מצביע על התמיכה הנרחבת בצעדי בניית אמון עם ישראל: 65% מכלל הנשאלים תמכו בצעדים כאלה, והם קיבלו תמיכה של 34% אפילו בין הנשאלים שהביעו התנגדות לפתרון שתי המדינות. לדברי ג'אבר, זו הוכחה לנכונות לקבל את המשך המצב הנוכחי, אולי תוך שיפורים מינוריים.

את התמיכה בצעדים בוני אמון מול ישראל, אפשר להבין גם על רקע המצב הכלכלי הגרוע, שהחמיר בעקבות עליית המחירים, בעיקר מחירי הדלק. לפי הסקר, 65% מהנשאלים אמרו כי הם תומכים בצעדים שמטרתם העברת כספים נוספים לרשות, כמו למשל איסוף כספי סיוע מתורמים. כמעט מחצית מהנשאלים תמכו בהחזרת הסיוע האמריקאי, אף שיותר מ־70% מהם התנגדו להידברות עם ממשל ביידן.

אשליה של מדינה

בנוגע לעלייה בתמיכה במאבק המזוין, ג'אבר טוען שמדובר בתופעה זמנית, הנובעת משני גורמים: ההתנהלות האגרסיבית יותר ויותר של הכיבוש הישראלי מצד אחד, והעובדה שהאפשרות לפתרון מדיני ומו"מ נראית קלושה יותר ויותר מצד שני. אולם, לדברי ג'אבר, צירוף הדברים אינו מעיד על פנייה לפתרון אחר, אלא על ייאוש מיכולתה של הרשות לשים קץ לכיבוש. אבל בגלל התמיכה המושרשת ברשות, טוען ג'אבר, פלסטינים לא מעטים עדיין מוכנים לתמוך, בה גם בלי שהיא ממלאת את התכלית שלשמה הוקמה מלכתחילה.

לנתונים המופיעים בסקר, מוסיף ג'אבר עובדות נוספות, המחזקות את טענתו כי הפלסטינים לא ויתרו על הרשות. רוב תנועות המחאה בגדה המערבית, הוא אומר, מצהירות שהן תומכות באופן עקרוני ברשות ובמוסדותיה, ונוקטות קו מוסדי של רפורמה מבפנים. הסתירה, והאופן שבו ג'אבר מסביר אותה, עולים בקנה אחד עם ההנחה שהפלסטינים מאסו בהנהגה הנוכחית של הרשות משום שהיא נכשלה שוב ושוב הן בשיפור מצבם הכלכלי והפוליטי של הפלסטינים, אך רבים עדיין רואים ברשות מסגרת לביטוי פוליטי של ממש, לפחות באופן פוטנציאלי, ואינם מסוגלים לתאר לעצמם משהו אחר.

לדעתו של ג'אבר, מדובר באשליה כאילו הרשות היא מעין מדינה. המציאות לדעתו שונה לחלוטין: הרשות היא כלי של הכיבוש, וישראל הקימה אותה כדי לשרת את מטרותיה. המחשבה שניתן לפעול דרך הרשות כדי להביא לפתרון מצבו של העם הפלסטיני היא הבל ורעות רוח, שכן רק סיום הכיבוש יכול להביא לסיום מצב זה, והרשות איננה מסוגלת לסיים את הכיבוש, אלא רק להנציח אותו.

הרשות איננה מדינה, אומר ג'אבר, ואיננה יכולה להוות שלב בדרך לבניין מדינה פלסטינית משום שהיא כפופה לשלטון הישראלי. הסיבה שהרשות נכשלת בקידום עצמאות פלסטינית לא תלויה בחוסר היכולת של מנהיגיה, אלא משום שהדבר נוגד את הרציונל הבסיסי של קיומה.

אליצור גלוק כותב בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית.