newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יהודים יקרים, צאו מהכיכר, אנחנו מחכים לכם בכפר

אל תטעו, אין אדישות ושאננות פלסטינית מול הממשלה הפשיסטית הזאת. אבל כדי שהמחאה תתפוס תאוצה ברחוב הערבי, כדאי לה להצטרף למאבק הרחב נגד הכיבוש ולמען דמוקרטיה על מלא

מאת:
הגוש נגד הכיבוש בהפגנה בתל אביב, ב-4 במרץ 2023 (צילום: חגי מטר)

רוב האזרחים הערבים בישראל מודעים לסכנה הממשית של ה"רפורמה המשפטית" של הממשלה הפשיסטית הזאת, ומבועתים ממנה. הגוש נגד הכיבוש בהפגנה בתל אביב, ב-4 במרץ 2023 (צילום: חגי מטר)

אין ספק שהמחאה נגד ההפיכה המשטרית מעוררת רגשות מעורבים ברחוב הערבי. מצד אחד, הישראלים הרבים שפוקדים את הכיכרות והרחובות כל שבוע בהתמדה מפתיעה מעוררים הערכה, מחשבה ואף קנאה. מצד שני, כפלסטינית, שצופה מהצד אך עוקבת באדיקות אחרי מספר המפגינים השבועי, לא קל לי לראות את מצעד הדגלים ששוטף את רחובות תל אביב וערים רבות אחרות.

נכון, זו אמנם אינה מחאה וולגרית ומתלהמת דוגמת מצעד הדגלים המקורי של תנועת ההתבהמות הציונית ב"יום ירושלים", ואף אחד שם לא רוקד ושר "שיישרף לכם הכפר" או "מוות לערבים". אך עדיין, צונאמי הציונות בקהל ועל הבמה, והגעגועים המשתפכים למגילת העצמאות מ-1948, הופך את שכנוע האזרחים הערבים להצטרף למחאה באופן אקטיבי ומשמעותי למלאכה קשה במיוחד. קשה, אך לא בלתי אפשרית.

אל תדאגו, רוב האזרחים הערבים בישראל מודעים לסכנה הממשית של ה"רפורמה המשפטית" של הממשלה הפשיסטית הזאת, ומבועתים ממנה. אין דבר כזה, אדישות ושאננות פלסטינית. האליטה האינטלקטואלית של הפלסטינים מקיימת דיונים ממושכים ועמוקים ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת, שעוסקים במה שקורה ברחוב היהודי ובשאלה מהו מקומנו כאזרחים במחאה – ממש שעתם היפה של הפרשנים הערבים לענייני יהודים. והמחאה ההמונית זוכה לתמיכה סמויה ולאהדה מסוימת מרבים בחברה הערבית.

כדי להבין מה מרחיק את האזרחים הערבים מהמחאה – ואיך אפשר לקרב אותם אליה – כדאי להכיר את העמדות השונות ברחוב הערבי. ועוד קודם לכן להבין שהממשלה הזאת מפחידה אותנו מסיבות רבות נוספות, שאינן השינויים במערכת המשפט שבהם מתמקדת המחאה.

אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל מי שאמור לטפל בבעיה הכי כואבת של האזרחים הערבים בימים אלה – הפשיעה – הוא השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, ולא בטוח שזה מה שנמצא בראש סדר העדיפויות שלו. מנגד, צווי ההריסה והקנסות בסכומי עתק שהגיעו לאחרונה ליעדיהם (במסגרת חוק קמיניץ), התמיכה העתידית הצפויה במיליציות היהודים החמושים ברחובות ותוכניות נוספות, מעידים שהשר מכין את השטח למבצע "שומר חומות 2" – המתקפה המיוחלת שלו על האזרחים הערבים. ענן הממשלה העוינת הזאת מרחף מעל ראשינו בכל היבט של החיים, ובכל מקום.

כמובן שמערכת המשפט היא נדבך חשוב. אמנם ייצוג הולם של שופטים מעדות המזרח או מהימין השמרני בבית המשפט העליון, אינו בראש מעייניו של ראש מועצה בכפר ערבי, אבל מבול של חקיקה מפלה וגזענית שתוכשר אחרי ה"רפורמה" אולי כן. לא שמערכת המשפט הזאת טובה לנו במיוחד. מדובר במערכת משפט שפעם אחר פעם נכנעה לתכתיבי הממשל הציוני בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שנתנה לגיטימציה בפסקי דין מפולפלים ומפותלים לרמיסת זכויות האדם הפלסטיני, במיוחד זה שתחת כיבוש, והעניקה תעודת כשרות לספר החוקים הישראלי, כולל לחוק הלאום.

לנוכח המציאות הזאת, בקצה אחד של הרחוב הערבי יש קבוצה של אקטיביסטים ופרשנים שתופסים את המאבק העממי למען מערכת המשפט הישראלית כמאבק פנים יהודי, שלערבים אין מה להתערב בו. מבחינתם, מערכת המשפט הזאת נוצרה על ידי המדינה כדי לתחזק את הפיקציה שנקראת "יהודית ודמוקרטית", וכרגע רוב הישראלים רוצים יותר יהודית ופחות דמוקרטית, וזה כנראה מה שיהיה.

חסידי אסכולת ה"אמרנו לכם" הזאת סבורים שהגיע הזמן שייחשפו פניה האמיתיות של ישראל, שאנחנו האזרחים הפלסטינים מכירים היטב כבר 75 שנה. בפנטזיה שלהם, חשיפת פניה המכוערות של הדמוקרטיה הישראלית יחלישו את כלכלת ישראל ואת מעמדה בעולם, שמתעלם כבר עשרות שנים מהכיבוש ועוולותיו, ויובילו לקריסת המפעל הציוני בזירה הבינלאומית. כך, דיכוי העם הפלסטיני יחזור לכותרות מהדלת האחורית, ואולי תהיה תזוזה בנושא הכיבוש. הם בונים על כישלון המחאה, כדי שממשלת ישראל תמשיך בזממה ותדרדר את עצמה לתהום.

האחים האמיתיים במאבק על הדמוקרטיה

אף שהרעיון של פירוק מאחזי הדמוקרטיה הישראלית אחד אחרי השני ב"עבודה עברית" משעשע, כולם מבינים שמי שישלמו את המחיר הכבד ביותר על כך הם הפלסטינים – במיוחד בעזה ובשטחים הכבושים. ככל ששלטון הימין הפשיסטי יתחזק, הפלסטינים יסבלו יותר מפלישות, מבצעי רצח כמו אלה שהתחילו כבר בשכם, בג'נין ובירושלים, הכשרת התנחלויות ובניית עוד ועוד מפעלי כיבוש על חשבון כולנו.

בנוסף, לחשוב שעליית מדרגה ברמת השיימינג של ישראל והתחזקות תנועת החרם זה מה שירתיע את הממשלה הזאת ויגביר את המעורבות הבינלאומית נגדה זו תוכנית אסטרטגית כושלת. אולי יהיה קל יותר למתוח ביקורת על ישראל בעתיד הקרוב בזירה הבינלאומית, אבל מעבר לגינויים ולהבעת דאגה בלשון אולי קצת יותר חריפה מבעבר, על לנו לצפות מהעולם להתערבות ומעשים של ממש.

אל מול השמחים לאיד, ניצבים הפלסטינים החרדים לעתיד שלנו כאן, אזרחים מהשורה שהגיעו למסקנה שהקיום המשותף הוא מציאות חיינו. נולדנו במדינה הזאת, על כל מגרעותיה והחורבן שהמיטה עלינו כעם. כרגע, זאת היישות שמנהלת לנו את החיים, ועובדים עם מה שיש. רבים שעמם דיברתי אמרו לי שצריך להילחם על מה שיש כדי שלא יהיה יותר גרוע, כי המתנחלים האלה לא רוצים שקט, רק מלחמה.

חברי הקבוצה הזאת לא מתחברים לרבדים הסמויים במחאה, כמו למשל השיח על ישראל הראשונה והשנייה. שיח מתלהם של מנהיג מזרחי נגד האשכנזים עם הרולקס לא יביא אותם לשום כיכר. הרי אותו גזען מזרחי, ולפניו הגזען האשכנזי, שניהם השתתפו במלאכת דיכוי הפלסטינים שנים רבות. אבל הם מריחים את ניחוח הגזענות החזק יותר שנודף מהממשלה הנוכחית, ודווקא כן מחפשים להם מקום במחאה, ומייחלים לקצת יותר דגלי פלסטין ודוברים פלסטינים בולטים יותר. כל נאום מיליטנטי כואב להם, מביך אותם ומדכא את הרצון הצנוע שלהם להשתתף בלי שאף אחד ישים לב.

ויש קבוצה שלישית, אזרחים שמזהים בכאן ובעכשיו רגע היסטורי בתולדות הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, ורוצים, כמו השמאל הישראלי, לפתוח את הכל ולדבר על הכל – על הקשר הברור בין שחיתות להתנחלויות, בין דיקטטורה לכיבוש, בין חוק הלאום לבין החוקים שלא קיימים למען השוויון. הם רוצים להפגין למען דמוקרטיה על מלא, בלי יהודית ובלי ציונית, מדינה לכולם, וסבורים שעכשיו זה הזמן, מכיוון שיותר ויותר יהודים מבינים את הקשר בין הכיבוש והגזענות לעליונות היהודית הבוטה שמשקפת הממשלה הנוכחית.

אחת הצרות הגדולות היא שאנחנו מגיעים לרגע הזה כשהמנהיגות הערבית מסורסת ומשוסעת, וחסרת יכולת התארגנות מסיבית שתניע את הרחוב הערבי ותיזום מחאה נגד הממשלה והמנגנון המדכא של המדינה. המסקנה הצורמת הזאת בלטה בכנס שהתקיים בשבוע שעבר בנצרת, בהשתתפות ראשי רשויות, משפטנים, אנשי עסקים, אנשי תקשורת, אנשי דת ואקדמאים, בחסות אתר התקשורת בוקרא והמכון הישראלי לדמוקרטיה, ודן בשאלה מה רוצה האזרח הערבי ומה עמדתו לגבי המהפכה המשטרית.

אבל לצד זה, עלה גם הצורך בגיבוש מנהיגות אמיצה חדשה, שתארגן מחאה מקבילה עם דגלים צבעוניים יותר, ותאזור כוח לחבור לאזרחים היהודים שהבינו מי האחים האמיתיים שלהם במאבק על הדמוקרטיה.

"במקום להתבכיין על מקום ראוי ולא מצונזר על הבמה בתל אביב, מה מונע מאיתנו לבנות במה באום אל פחם או בטייבה? במקום לסגור את איילון, אולי נחסום את כביש 6? נראה ליהודים ולעצמנו שגם אנחנו יודעים למחות, נגד הדבר האמיתי!" לחש לי פעיל פוליטי מהתנועה האסלאמית, שישב לידי בשולחן בכנס. "אני איתך", ענה לו בהתלהבות תומך מרצ לשעבר, "די לשבת ביציע, חלאס".

"בתור האישה היחידה בשולחן הגברים המכובדים הזה, אני מבקשת שלא נשתמש עוד במטאפורה של משחק הכדורגל, כי אנחנו פה הכדור בעצם. ואם כבר מחאה, אז השלט שלנו יהיה 'יהודים יקרים, צאו מהכיכר, אנחנו מחכים לכם בכפר'", אמרתי. "אהבתי", אמר לי אדם אחר מהשולחן. "רק תזכירי לי שוב מי את, גברתי?"

יש עוד הרבה עבודה לעשות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf