"המציאות המלוכלכת הזו משחיתה בסוף את הילדים"

רותם

 "…נכון שאני כועס פה על המערכת, אבל בסך הכל יש לי את המפקדים הכי סבלניים בעולם והמפקד מחלקה הכי טוב שיש, ומפקד פלוגה שרוצה לעזור לי ואני מודה לכולם על מה שהם עשו בשבילי. הבעיה שהם רק ברגים במערכת מפגרת… ויש לי מחלקה ופלוגה של אנשים זהב שאני רוצה שיידעו שאני מת עליהם. וכמה אנשים שהיו להם סימנים מקדימים, שלא ירגישו אשמים. הם לא היו אמורים למנוע את זה, זו הבחירה שלי. אני מת עליכם, כולכם, ואתם תהיו חברים מעולים ופלוגה מעולה. הבעיה היא שאני פשוט לא יכול להתמודד עם כל זה. כל המציאות הזאת שכל כך מפריעה לי, לא תשתנה. ומכונות ההרג ימשיכו לדהור קדימה, ואנשים ימשיכו להרוג ולהילחם וכנראה שאני זה שלא שייך לכאן. אם אני לא מסוגל להתמודד עם זה אולי אני שייך למציאות אחרת. אז לשם אני הולך".

רותם הוא החייל הראשון שקראתי את סיפורו כשהתחלתי לעבוד על "ימי תום". אני זוכר שקיבלתי את מכתב הפרידה: מחברת צבאית עם ציור של מטוס או טנק על העטיפה. רוב האנשים לא חושבים שערכים הומניסטיים של אי-אלימות הם סיבה מספיקה למשבר קיצוני. מחפשים תמיד מרכיב של בעיה נפשית.

אבל רותם היה באמת מהמקרים המובהקים של התאבדות מוסרית, אף שהאמת היא שהמרכיב המוסרי קיים בהרבה סיפורים. היו לרותם באמת המון סיבות לכעוס על המפקדים שלו. בספר "הקורבן", שכתב העיתונאי יוסף אלגזי על הסיפור של רותם, מתאר אלגזי כיצד המפקדים הכריחו אותו, במהלך תרגיל רטוב, לירות בנשק, בעודו צועק שוב ושוב שהוא לא רוצה לירות.

בכל זאת כשרותם כותב את מכתב הפרידה שלו, הוא אפילו מודע לסבל האישי שעשוי להיגרם לאנשים בשל ההתאבדות. בעיני זו אצילות נפש. לוותר על הכעס ולהתמקד בהשפעה של המעשה שלך על אחרים מתוך חמלה, אף שהם חלק מהמערכת שהובילה אותו למעשה הזה. זה רק מדגים עד כמה המעשה היה מבחינתו אקט הומניסטי.

רון

"אטקין, תגיד, אתה מקבל את כל המכתבים שלי? ההורים שלי ואייל וכל מי שאני כותב אליהם לא מקבלים את כולם, אבל אני מקווה שלפחות אליך מגיעים לפחות חצי מהמכתבים. שמע, אני לא יודע אבל אני כותב לך המון. אטקין, יש משהו שאני חייב לספר לך. תשמע, המשחק לא יכול להימשך הרבה זמן ככה. אטקין, אסור להם לקחת לנו ככה את החיים. אסור להם, אתה שומע. אני יודע שזה עלול לייאש אותך וזה הדבר הכי אסור בעולם לעשות לך, אבל זהו, נשבר הזין. למה? תסביר לי למה, בשם אלוהים. למה לא להשתחרר מהצבא בסעיף פסיכיאטרי ולנסוע מכאן לחיות. לחיות כמו בן אדם. להיות חופשי חופשי. אטקין, אתה מבין מה זה להיות חופשי? חופשי!!! לבחור לך את החרא שאתה רוצה בו. להיאבק במה שאתה בוחר. לא במה שמאכילים אותך. לחיות, אטקין… תמסור להם, לכולם שם בסיירת צנחנים הארורה, שהם רוצחים ארורים. הם משוגעים ארורים…. תישן, תישן כל דקה שיש לך ואל תתבייש לבכות. אדלר".

רון נטל את חייו שנתיים לפני שנולדתי. שני ספרי שירה שלו שיצאו אחרי מותו הפכו לרבי מכר. שלמה ארצי כתב עליו שיר וציטט את רון: "האם באיזשהו מקום בים העצב והכאב הזה ישנה רפסודה והיא נקראת אהבה?". במשפט "עד היום קטפתי פרח, ממחר אקטוף ענן", נתקלתי כמה פעמים מצוטט אצל חיילים אחרים, שסופם היה זהה. עם כל הנטל שרון לקח על עצמו, הנטל שלו ושל העולם, הוא לא הגיע לשלב הקב"ן, לא כדי להשתחרר, וגם לא כדי לקבל עזרה. אבל רון לא היה מאלו שהיו מדחיקים רגשות. המכתבים שלו לחברים ולהורים חשופים פגיעים.

לבקר בקב"ן אז (ואולי גם היום) זה עניין לא נעים. אני זוכר את מבטי הבוז של המפקדים שלי בכל פעם ששלפו אותי מהאימונים לביקור אצל הקב"ן. נשאתי את המבטים האלה בגאווה, אולי זה קל יותר כשאינך חייל קרבי. באופן כללי, את האנשים הכי שפויים בצבא פוגשים על הספסל בתור לקב"ן (לצד המון אנשים מאוד מאוד פגועים). נוטים להאשים חיילים, במיוחד גברים, שאינם פונים לעזרה. אבל האם קציני בריאות נפש, שהם אנשי צבא שכפופים לצרכים הצבאיים, ונאמנותם נתונה למערכת הצבאית, יכולים להיחשב מי שנותנים עזרה?

בביקוריי אצל הקב"ן תמיד התרשמתי שיש היררכיה בין אלו שלא רוצים להשתחרר לאלו שרוצים. האחרונים, שאני הייתי ביניהם, נחשבים למעמידי פנים. וכך, אם לא הספיקה לך מנת העלבון עד שהגעת לקב"ן, ברגע שיזהו את כוונותיך להשתחרר סביר שתזכה למנה נוספת של יחס משפיל. אני מתקשה לראות כיצד רון היה שם את עצמו בעמדה כזו. מה עוד שהיה חייל בסיירת צנחנים באותן שנים. כשכל האופציות שהחברה הישראלית מציעה לך דפוקות, ההתאבדות של רון – כאדם רגיש ומוסרי, שחשוב לו לשמור על כבודו – הופכת להיות מעשה רציונלי.

"…ההרים האלו נפלאים כל כך כי אתה יכול להתחבא בהם. ולשכב עליהם ולבכות או לצחוק. אטקין, שמע לי. אין להם זכות. אסור להם לעשות את זה".

דורון

"תתישו אותי. קדימה, נראה אתכם, תבגרו אותי

תהפכו אותי לאיש צעיר ונחוש שיודע מה הוא רוצה לעשות

תלבישו אותי במדים ותשלחו אותי ארוז עם חותמות למי שצריך לשמור עליי"

דורון היא הנערה היחידה שמופיעה ב"ימי תום". בכתבים שלה היא מתייחסת לעצמה בלשון זכר. היא מחברת את זה לרצון לקבל תשומת לב מאביה, ובכלל, לצורך בסוג של תשומת לב שגברים מקבלים בעולם. יש לכך חלק מרכזי בבחירה שלה להתגייס לתפקיד קרבי, ממש נגד מצפונה. היא מבינה שהצבא הולך להרוס אותה ולשבור אותה, כחיילת קרבית, אבל יש לה תקווה שאחרי שתישבר, תיוולד אישה חדשה. עד כמה אותן פמיניסטיות, שמשווקות את הדימוי של אישה במדים, מוכנות לחשבון הנפש על כך שהן שואבות נערות ונערים גם יחד לתוך גוף הרסני?

לפני שהתגייסה, דורון התחברה עם חלק מחותמי מכתב הסרבנים בתחילת שנות האלפיים, בעקבות המפגש היא כתבה ביומנה: "אם הייתי גבר, הייתי מסרב". זה עורר בי הרבה מחשבות על כך שאפילו סרבנות היא משחק לגברים ולאוכלוסיות חזקות. אני מנסה לחשוב לעצמי כיצד אפשר לייצר דימוי של סרבנות, שיכול לצרף אליו דווקא את אלו שצמאות במיוחד להכרה ולדימוי שהצבא מעניק, להזדמנויות האמיתיות והמדומיינות. אני חושב על דורון, הילדה מהסרט, על התמימות שלה שאבדה. "אולי אבדה לי ילדה קטנה, אולי הנחתי אותה בחשיכה?"

איתי

"הכישלון שאני מרגיש הוא לא יתואר, כואב לי בפנים נורא, ואני לא יודע מה לעשות… אני מרגיש כזה אפס, כזה nothing שאני ממש מגעיל את עצמי, ומה אני עושה, נשאר בבית, נשאר ונלחם. כן נלחם, נלחם. לא להיכנע לגמרי, אבל זאת מלחמה שאף אחד חוץ ממני לא מבין. הם חושבים: 'הוא בסדר כי הוא לא יכול להתמודד', הם אומרים: 'הוא בורח, יושב עם הספרים והטלוויזיה מרחם על עצמו ובורח'. Well, fuck you world. כן אני מנסה לברוח, משהו בי נלחם-לא נלחם, לא להיכנע ולהגיד פרופיל 24 או 21. חיים, ולא כדור בראש. אבל המלחמה הזאת קשה, מכלה אותי, אני רוצה להיכנע ואני שונא את עצמי על זה שאני לא נכנע".

פסיכולוג אמר לי פעם שהתאבדות היא כתב אשמה, והמשפחה היא זאת שנושאת את רוב העול הזה בבדידותה. אף זר לא שש להשתתף בנטל הזה. איתי הוא דוגמה לסיטואציה שבה מערכת בריאות הנפש הצבאית דווקא הגיבה מתוך אחריות, התנהלה באופן נכון והציעה לשחרר אותו, לפחות משירות קרבי. אבל מה עושים כשהחברה הישראלית מייצרת אווירה חסרת אחריות, שלאורה איש צעיר נלחם כדי להיכנס למערכת רעילה שתרסק אותו. הגישה הזו יוצרת מצבים קיצוניים, שבהם פסיכולוגים ממליצים להחזיק את הצעירים בצבא כדי לא לפגוע להם בדימוי העצמי. זה מזכיר לי סיפור התאהבות קיץ ישן עם מישהי שיצאתי איתה, והסתיים במשפט: "אני לא יוצאת עם משתמטים".

יורם

"לאבא ואמא היקרים ביותר בעולם. אני מאוד מצטער אבל אין לי כוח להתמודד יותר בחיים…. הייתי אדם טוב ומנומס יותר מדי, אבל כשהגעתי לצבא ראיתי כמה אנשים יכולים להיות חארות ואגואיסטים – ממש חיות. הצבא קלקל אותי עוד ועוד עד שגם אני נעשיתי קשה…. הייתי מאוד חכם ובעל רצון חזק, אך בסוף נשברתי. לא האמנתי שגם אני אכנס בסוף לסטטיסטיקות המחורבנות של צה"ל…"

הסיפור של יורם התרחש על רקע האינתיפאדה הראשונה, סיפור של חובש קרבי רגיש, שעובר השפלות והתעללויות נוראיות מצד חיילים ומפקדים ונחשף לפגיעה בפלסטינים חפים מפשע. לאחר שמצבו הנפשי מתערער, הוא מועבר מיד ליד בין קציני בריאות נפש, נבלע במערכת בירוקרטית אדישה, על אף המעורבות הרבה של הוריו.

בסוף שנות השמונים המשפחה של יורם היתה בין הראשונות שסיפרו את סיפורן בפומבי בתקשורת, ושילמה על כך מחיר יקר. כשפגשתי אותם, הם היו ספוגים כעס וחשדנות של אנשים שנכוו ממפגש עם עיתונאים.

לאורך השנים נחשפתי לעשרות מקרים, שבהם הצבא מגדיר התאבדות של חייל כבלתי קשורה לשירות הצבאי. במקרה של יורם, אזכור במכתב הפרידה על קשיים בבית הצדיק את הקביעה שהצבא לא אחראי להתאבדות, וֿֿֿֿמנע מהמשפחה הכרה באחריות ואיתה תגמולים ממשרד הביטחון. כך עוברות משפחות שתי טראומות: האחת של האובדן והשנייה של הגלגול המחליא של אחריות על החייל עצמו, ולפעמים, כמו במקרה של יורם, על ההורים.

חייל שפוגע בעצמו עושה זאת כמעט תמיד בשל שירותו הצבאי, אבל הצבא לא רואה את עצמו כאוטומטית נושא באחריות. בכל מקרה התאבדות, הצבא פותח חקירה שתפקידה למצוא סיבה ספציפית להתאבדות. כך, אמירה שקשורה לאהבה, לפרידה או לקשיים משפחתיים עשויה לשמש כעילה שתאפשר לצבא להתנער מאחריות למצבם הנפשי של החיילים. האם שירות צבאי כפוי, במערכת היררכית, נצלנית, מבוססת ענישה, שלוקחת את החופש האישי, שוברת את הזהות האישית במטרה להפנים ערכים חדשים, מכינה אותך להשתתף באלימות או לקבל אותה בשתיקה ואף לקחת חלק במנגנון שליטה על אזרחים – איננו "עילה" מספיקה להתאבדות? מהסיפורים שאספתי, התרשמתי שייתכן שבשנים האחרונות הצבא מעט נדיב יותר בחלוקת התגמולים. אבל ההתנערות מאחריות רק שינתה פנים.

במהלך העריכה של "ימי תום" קראתי את ספרה של הסוציולוגית ד"ר ניצן רותם "מתאבדים במדים". היא כותבת בהרחבה על "המצאת האובדנות", מושג חדש, שאינו מוכח מדעית והפך בשנים האחרונות לכלי בידי הצבא להטיל את האחריות להתאבדות על החיילים, באופן שיעורר התנגשות פחותה עם המשפחות. בספרה היא מדברת (כך אני מפרש זאת) על יצירת תו התנהגותי חדש, שמתעלם מכל הנזקים הכרוכים בקטלוג צעירים כאנשים עם פרופיל של אדם אובדני, ללא הוכחות מדעיות ובלי שהקטלוג הזה עומד במבחן המציאות או במבחן אתי. פסיכולוגים ומשפחות מאמצים את הגישה הזו, שמאפשרת למי שנשאר בחיים לעכל את ההתאבדות.

הנטל המוטל על משפחה שבנה או בתה התאבדו הוא נוראי, אבל התפקיד של החברה הוא לא להפיל את האחריות הזו על הילדים. הנטל הזה לא רובץ רק על המתים. הוא רובץ על כתפיו של כל צעיר שחווה משבר נפשי כתוצאה מנסיבות חיצוניות שמדכאות אותו, ובמקום להשתחרר ולבנות לעצמו את החיים שמגיעים לו, הוא מפנים שהבעיה היא אצלו.

ד'

"חשבתי הרבה על התאבדות בשבוע האחרון, הנה אני חוזר מהצבא עם נשק ועכשיו זה כולו להתאבד, בלי סבל, בלי ובלי הכנות, רק שם את הקנה לכוון הראש ויורה. …אולי זה הדבר הנכון לעשות. לגמור עם זה סוף סוף לחסוך מעצמי סבל של שלוש שנים ואחרי זה חיים שלמים".

אחד הדברים הבולטים בקריאה ביומן בן 3,000 המילים של ד', שהוא כתב במשך שנים, הוא שד' אכן הרבה להתעסק בהתאבדות, אבל היו לו ספקות עד הרגע האחרון בחייו. יום לפני מותו הוא כותב מאי-שם באמצע המדבר: "אם עכשיו הייתי מתעורר מחלום וזה היה היום בבוקר, אני חושב שהייתי נוסע לחברון והולך לבסיס, מנסה עוד שבועיים ואז מחליט. אבל עכשיו מאוחר מדי…"

אני בטוח שלמרות העיסוק בהתאבדות, הטרגדיה הזאת היתה יכולה להימנע, אם לד' לא היתה נגישות לנשק. בערעורים שהגישו משפחות על כך שהצבא לא הכיר באחריות להתאבדות יקיריהן, בתי המשפט קבעו שוב ושוב, שהימצאות נשק איננה יכולה לשמש בעצמה כסיבה להתאבדות.

אולם יש מקרים רבים, שבהם הקירבה לנשק היתה בבירור גורם מכריע. לפני כמה שנים חלה ירידה משמעותית במספר המתאבדים, כנראה בעקבות תוכנית מוצלחת שהובילה מחלקת בריאות הנפש בצבא. גולת הכותרת של המדיניות החדשה היתה צמצום הנגישות לנשק, במיוחד בזמן הפנוי ובמהלך חופשות. אז, אם כך, הצבא אינו מכיר בכך שהנשק מהווה סיבה עצמאית להתאבדות לצרכי קביעת האחריות, אבל הנתונים מראים שצמצום הנגישות אליו מפחית התאבדויות.

"מה גרם לי לעשות את זה?" כתב ד' בעמוד האחרון, דקות לפני מותו. "אני ממש לא יודע את התשובה. אולי זה היה דחף רגעי, שאחריו כבר לא היתה דרך חזרה".

עופר

"אנחנו עושים בדיוק מה שכולם רואים בטלוויזיה: סיורים, תצפיות, מחסומים. אנשים שנתפסים חוטפים מכות רצח, ולא תאמין איך אנשים שבאזרחות הם אנשים שקטים לגמרי נעשים פראים ומרביצים לפעמים בלי גבולות. אני לשמחתי עדיין לא 'זכיתי' להרביץ לזורקי אבנים, ולא כל ערבי צריך לחטוף סטירות ולהיות מושפל לעיני משפחתו".

אחד הנושאים, שחוזרים ועולים אצל המתאבדים, הוא הרצון להימנע מהלכלוך שהשירות הצבאי מדביק לך. הרצון להיות נקי, בלתי מושחת. בסיפורים שאספתי, התקופה הדרמטית ביותר לא היתה השירות, שחלק מהמתאבדים אף לא הגיעו אליו, אלא האימונים. מרבית סיפורי החיילים שבחרתי ל"ימי תום" הם לא של "יורים ובוכים", אלא של אנשים שבמהלך האימונים הבינו במידה רבה או קטנה – במה שהם מתעתדים לקחת חלק, מהי הזהות החדשה שמנסים להרגיל אותם אליה, והדבר השפיע עליהם בבחירה שלהם להתאבד. עופר הוא אחד שכבר היה עם רגל אחת בפנים.

הרגע המכונן שבו הבנתי מהי אותה זהות חדשה היה כשנדרשתי לירות בנשק. די היה בהדי הירי, ריח אבק השריפה באוויר, כדי לעורר בי את התחושה שאת הדבר הזה אסור לי לעשות. היה לי ברור שכחייל עורף לא אשתתף באלימות, ושכל תרגול הירי היה אקט חסר משמעות, שצריך לעבור אותו ולהמשיך הלאה. אבל משהו נסתר עובר בגוף שלך בשעה שאתה מסכים להשתתף במשחק הזה, שלאדם שחושב באופן רציונלי קשה מאוד להסביר.

Innocence – Trailer from Autlook Filmsales on Vimeo.

ז'

מתוך אימייל:

"מה שלומכם?

אני יודע שהעיתוי מאוחר אבל הכרחי!

מישהו לקח על עצמו את הארגון של הפגישה מחר?

יש נושאים ספציפיים שאנחנו הולכים לקדם או לדבר עליהם?

באיזו שעה זה בכלל? (לא מצאתי שרשום לי) טלפונים לפעילים?

אנחנו נמצאים בתקופה ממש לא טובה שלנו ושל חוסר פעילות. (יודע שלא חידשתי)

היתה הפגנה נגד הכיבוש ביום שישי ורק בודדים מאיתנו היו שם – חבל!

אני חושב שאם כבר מארגנים הפגנות וכל מה שנשאר לנו לעשות זה להצטרף זה ממש פשוט וכדאי לנו להראות את עצמנו…."

במהלך התחקיר מצאתי סיפורים של צעירים, שדווקא היו מגובשים מבחינה פוליטית יותר ממה שאני הייתי, ידעו יותר ממה שאני ידעתי. למען האמת, עד שנות העשרים לחיי, הגישה שלי היתה לברוח מהתרבות הישראלית ומהפוליטיקה ככל שניתן.

התעמולה שנתקלתי בה בבית הספר הטרידה אותי, אבל היתה שקופה בעיני. גם לא התעניינתי במיוחד בפלסטינים ובוודאי שלא רציתי לשמוע על הכיבוש. אימצתי לעצמי ניתוק וזרות מהמקום, וזה מה שאפשר לי לשרוד.

כשהגיע הזמן להתגייס, היה לי מוזר שרוב החברים, שהיו מעורבים פוליטית הרבה יותר ממני, התגייסו לשירות צבאי קרבי, ואילו אני התאמצתי להוריד פרופיל כדי להתחמק משירות קרבי ובסוף גם להשתמט. היום אני מבין שתחושת המחנק, שהיא מנת החיים פה, הוא אחת ממטרות התעמולה. אתה לא חייב להאמין בדברים שאומרים לך. די  שהם יתישו אותך ויגרמו לך לרצות לברוח.

את הסיפור של ז' אני לא מכיר, אבל המכתב שלו מזכיר לי את הסיפור של חליל גבעתי רפ, חייל אחר שהתאבד ומופיע ב"ימי תום". אני חושב על כל האנשים שפגשתי בחיי ופועלים לתיקון של המקום הזה. חייבים למצוא דרכים לדאוג לעצמנו ולהם, כדי שהמאבק לתיקון לא ירעיל אותם ויאפשר לנו ולהם את העמידות מול כל הדברים הרעים שעתידים עוד לבוא.