המיעוט הערבי מגלה אחריות. איפה האחריות של הרוב היהודי?

בשבוע שעבר פגשתי את הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן, בנסיבות שהלוואי שלא היו מתקיימות. שוחחתי איתו, עם שר החוץ האמריקאי בלינקין ועם בכירים נוספים בממשל האמריקאי. בין היתר, שיתפתי אותם בסיפורו של קרוב משפחתי, עווד דראושה, פרמדיק ונהג אמבולנס שהיה במסיבה ברעים ושם נרצח, אחרי שסירב להישמע לתחנונים של הצוותים הרפואיים להתפנות. אולי חשב שבגלל שהוא מדבר ערבית, יצליח להידבר עם התוקפים. עווד נפל בעודו מחזיק בידיו תחבושות, בזמן שסייע לפצועים הראשונים בשטח. לאחר מכן דיברתי עם האמריקאים על הערך הרב של החברה הערבית במקצועות הרפואיים והפרא-רפואיים בישראל, ואף יצא לי לדבר איתם על הפעילות של גבעת חביבה, שמקדמת חילופי מורים יהודים וערבים ומפגשי נוער שמקדמים חברה משותפת במדינה.

רדיפת האזרחים הערבים: "כ-100 סטודנטים בהליכים משמעתיים"

הרבה אנשים בחברה היהודית הישראלית מפרגנים לחברה הערבית על ההתנהגות האחראית שלה בשבועיים הראשונים של המלחמה, על זה שלא נשמעו לקריאות מנהיגי חמאס, אבו עוביידה ואיסמאעיל הנייה, להבעיר את הזירה בתוך מדינת ישראל, ושסירבו להיות חלק ממעגל האלימות, למרות הכעס על מראות הכאב שניבטים מהמסכים ללא הרף.

מראות הזוועה האנושית, ותמונות הפלסטינים הבלתי מעורבים שנהרגים במלחמה בעזה לא משאירים אותנו אדישים. הם מעוררים בנו תסכול, פחד וחוסר אונים, ובכל זאת, האזרחים הערבים מצליחים לשמור על איפוק. מקיימים את אחריות המיעוט.

גם המנהיגים הערבים בישראל נמצאים באותה סיטואציה וכתוצאה מכך כמעט שלא מתבטאים, בטח שלא בעברית, וכשמדברים בערבית הם בוררים את מילותיהם בקפידה, שלא לעורר מתקפה עליהם. המוכרים יותר מביניהם מפחדים מפגיעה פיזית בהם, אם ייראו במרחב הציבורי היהודי, ומכאן בקושי יוצאים מבתיהם מחשש לשלומם.

השאלה היא, על כן, איפה אחריות הרוב היהודי, שצריך ליצור מרחב של דעות שונות ויכולת הכלה של עמדות שלאו דווקא משקפות את המיינסטרים היהודי-ישראלי.

כמה עשרות פעילים ערבים בזירה הדיגיטלית נעצרו על הפצת סטטוסים מינוריים, או כאלה שפורשו בצורה מעוותת כדי לספק עילה לבן גביר ולכוחותיו להפגין שרירים כמי ששולטים בשטח. מעצרים אלו נתפסים כמקארתיזם, רדיפה וניסיון לסתימת פיות, ונוגדים את הערך הדמוקרטי שמקדש את חופש הביטוי. נכון לעכשיו, בתי המשפט זורקים את התביעה ואת המשטרה מכל המדרגות ומשחררים את הפעילים מיד הביתה, כי הרי אין עילה חוקית למעצרים, ואין בהם משום חציית גבול.

התבטאויות שמשקפות את הזוועות בעזה, או מביעות תפילה להפסקת המלחמה, הרוע, הנקמנות והכוחנות לא יכולות להתפרש כהסתה או כתמיכה בארגון טרור, כפי שנטען. החברה היהודית וזרועותיה השלטוניים צריכים להבין את הסיטואציה ולא לחמם את הגזרה על ידי הפסקת לימודים של סטודנטים ערבים, בפיטורין מעבודה או מעצרי שווא. מחלוקות יכולות וצריכות להיפתר בשיחה מכובדת, ואם מישהו לא יודע איך לנהלה, אשמח לעזור לו.

התפיסה הפוליטית לפיה הממשלה הזו היא האחראית על המחדל המדיני והצבאי שהוביל להתפרצות המלחמה היא תפיסה לגיטימית. כשיהודים מעלים את הטיעון הזה, התשובה שאני שומע היא שזה נכון, אבל נתחשבן עם הממשלה אחרי המלחמה. כשאזרח ערבי מעלה את הטיעון, התשובה יכולה להיות מעצר והאשמה שזו הזדהות עם האויב. הסטנדרט הכפול בתפיסת המרחב הדמוקרטי לא יעזור לישראל במאמצים הדיפלומטיים שלה לשמר בנות ברית דמוקרטיות כמו ארה"ב. זה עלה בשיחותיי עם הנשיא ביידן ושר החוץ בלינקין, שתומכים בישראל בהנחה שתישמר בה דמוקרטיה מהותית.

העמדה הרווחת בקרב הציבור הערבי היא שסבב האלימות הארור יחזור על עצמו כל עוד אין אופק ופתרון מדיניים. זה עוד סיבוב דומה למה שהיה לנו כבר בעבר: אינתיפאדה ראשונה ושנייה, ועוד סבבים של לוחמה בעזה. היעדר עשייה למען הפתרון המדיני שכבר דשו בו רבות, ושהוסכם עליו כמה פעמים, הוא הבעיה. הפתרון הוא שתי מדינות שכנות עצמאיות שיחיו בשלום, התלויות בהרבה אינטרסים משותפים. התמיכה ברעיון הזה עלתה שוב השבוע בנאומו של הנשיא ביידן, דקות אחרי הפגישה שקיימתי איתו, ועולה בבתים רבים בחברה הערבית בישראל. המנהיגות הלאומנית והגזענית ששולטת במדינה היא שעשתה סיבוב פרסה מספר פעמים, ובכך החלישה את הכוחות המתונים בעם הפלסטיני. אלה הפסיקו להאמין שיש סיכוי להסדר מדיני, ונדחפים לחיק עמדות קיצוניות. ייתכן שהעובדה שהפלסטינים נתפסים כאיסלמיסטים קיצוניים מועילה לימין, כי כך יוכל להמשיך באסטרטגיה של קיטוב ולוחמנות, והצדקת מפעל ההתנחלויות ההזוי.

החברה הערבית רוצה לחיות בחברה משותפת עם היהודים. לצורך כך, צריך להעמיק את המרחב הדמוקרטי ואת השוויון במדינה, ולממש את פתרון שתי המדינות. לא עוד סבבי משא ומתן עקרים, ולא עוד הקשקוש של נתניהו על כך ששלום עם מדינות ערב יביא לשלום עם הפלסטינים. שלום מתחילים בבית, בתוך המדינה, ועם הפלסטינים שמעוניינים בשלום, והם הרוב.

מוחמד דראושה הוא תושב אכסאל, פעיל ותיק בתחום החברה המשותפת