המהפכה בבלארוס: גם אם הדיקטטור ייפול, המשחק רק מתחיל

המהפכה – נראה שכבר אפשר לקרוא לה כך – בבלארוס הפתיעה לא רק את הדיקטטור אלכסנדר לוקשנקו, נשיא המדינה בת 9 מיליון התושבים שמכהן כשליט יחיד כבר 26 שנה. רבים הופתעו מההתעוררות הציבורית האדירה של הציבור שנחשב בעיני שכניו כחביב ופלגמטי משהו, ושאחרים בקושי מודעים לקיומו. אפשר לומר שהבלארוסים הפתיעו אפילו את עצמם.

גם כוחות הביטחון האימתניים של המשטר הופתעו כהוגן. בתוך כמה ימים, המפגינים בבלארוס גיבשו אסטרטגיה מרתקת שהותירה את אחד מכוחות הדיכוי המקצועיים, היעילים וחסרי העכבות ביותר בעולם חסרי אונים.

ההפגנות בבלארוס התחילו ביום ראשון, ה-9 באוגוסט – יום הבחירות לנשיאות במדינה. בלארוס זכתה בעצמאות עם התפרקות בריה"מ, ומאז 1991 נערכות בה בחירות לנשיאות כל חמש שנים. אך הבחירות האמיתיות האחרונות התקיימו ב-1994, שבהן ניצח העסקן הסובייטי לוקנשקו ברוב של 80% מהקולות. כל מערכות הבחירות שהתקיימו לאחר מכן היו מכורות.

השיטה דומה לזאת שמקובלת ברוסיה – שעמה בלארוס אמורה להתאחד בשלב כלשהו למדינה אחת. כדי להבטיח את הניצחון בבחירות כמעט כל התקשורת נמצאת בשליטת המדינה, אין חופש ביטוי והתארגנות, וחלק מהאופוזיציה היא "אופוזיציית מחמד" מטעם השלטון.

בנוסף, על עובדי המדינה מופעלים לחצים להצביע עבור השליט, וננקטים שלל אמצעים כדי לזייף ולהטות את הבחירות. וכמובן שאחרי הספירה, "מתקנים את התוצאות למספר הרצוי. כך זכה לוקשנקו ברוב של בין 70% ל-80% בכמה מערכות בחירות.

חלק מאזרחי בלארוס באמת תומכים בלוקשנקו. הוא חילץ את המדינה משנות ה-90 הנוראיות, שמעוררות חלחלה בכל תושב בריה"מ לשעבר שזוכר אותן.

התמוטטות בריה"מ והתפרקותה למדינות עצמאיות לוותה במשבר כלכלי חריף, ביזת נכסי מדינה והשתלטות עליהם על ידי יזמים זריזים שחברו לעסקנים סובייטים ויצרו משטרים קלפטוקרטיים ודכאניים. בתקופה ההיא הפשע השתולל ותנועות קיצוניות פרחו.

לוקשנקו הצליח במה שמיכאיל גורבצ'וב נכשל בו. הוא שימר גרסה פתוחה ורכה יותר של בריה"מ, עם פסאדה של דמוקרטיה חלקית, קשרים טובים גם עם המערב, וכלכלת שוק ברמה כלשהי שכוללת גם תעשיית היי-טק מרשימה.

הקשישים שזוכרים כמה גרוע היה יכול להיות מעריכים את זה. אליהם מצטרפים אנשים שתומכים בדיקטטור משום שיציבות עדיפה על אי-ודאות או שהם אוכלים מכף ידו של השלטון. וגם מכיוון שאין שום מועמד סביר להחליף אותו.

הזלזול שעלה ללוקשנקו ביוקר

היעדרו של מועמד כזה אינו מקרי, כמובן. אחד מהשיטות הקבועות לוודא ניצחון בבחירות היא לפסול מועמדים שעלולים להיות פופולריים, ולפעמים גם לעצור אותם באמתלות שונות ומשונות. וזה בדיוק מה שהצית את שרשרת האירועים המדהימה שמתרחשת כעת.

בבחירות הנוכחיות היה אמור להתמודד היו-טיובר הפוליטי הפופולרי סרגיי טיחנובסקי. מועמדתו נפסלה והוא נעצר. אחרי מעצרו, ניגשה אשתו סבטלנה לוועדת הבחירות והגישה את מועמדותה במקומו.

לוקשנקו, שמכונה גם "באטקו" (אבא), טען לא מזמן שניהול מדינה אינו עניין לנשים. הוא לא העלה על דעתו שאישה, עקרת בית בת 37 שמעולם לא עסקה בפוליטיקה ("עדיין מסריחה משניצלים", לדבריו), מורה ומתרגמת לשעבר, יכולה להוות איום, ולכן אפילו לא טרח לפסול את מועמדותה. זה התגלה כטעות גדולה.

סבטלנה טיחנובסקאיה חברה לאשתו של מועמד נוסף שנפסל ולמנהלת הקמפיין של מועמד שלישי. "טריומוויראט הנשים" ישב ביחד שעתיים, ויצא מהחדר עם אופוזיציה מאוחדת מאחורי טיחנובסקאיה, ומצע שכולל דרישות לשחרור האסירים הפוליטיים, לביטול החוקה הדיקטטורית שהתקבלה ב-1996 ולבחירות חדשות, חופשיות ואמיתיות תוך חצי שנה.

במסיבת העיתונאים שהשיקה את הקמפיין סימנו הנשים אגרוף, את סמל הניצחון ולב. המחוות הללו הפכו לסמל האופוזיציה, בצירוף דגל המדינה האדום-לבן, שאותו לוקשנקו החליף בדגל דומה לזה ששימש אותה בתקופה הסובייטית.

כל המידע הזמין על הבחירות מצביע לא רק על זיופים מרחיקי לכת אפילו במונחים בלארוסיים, אלא גם על ניצחונה של מועמדת האופוזיציה. בכל הקלפיות שמהן התקבלו או דלפו נתוני אמת, היא זכתה ב-60% עד 70% מקולות המצביעים. סקרים ומדגמים עצמאיים מצביעים על תוצאות דומות.

הנתונים האמיתיים עשויים להיות נמוכים יותר, אבל תוצאות המדגם הרשמי היו שונות לחלוטין. לפיו "באטקו" זכה ב-80% מהקולות בעוד יריבתו זכתה בפחות מ-10%. אלה תוצאות שאפילו לא ניסו להעמיד פנים כקרובות לאמת.

בהמשך, ניסה לוקשנקו להיפטר ממנהיגת האופוזיציה. יום אחרי הבחירות (שני) צעדה טיחנובסקאיה לוועדת הבחירות כדי להגיש תלונה רשמית על זיוף התוצאות. היא הופרדה משני אנשי הצוות שהתלוו אליה, והוכנסה למשרד לבד. זמן קצר לאחר מכן עזבה יו"ר ועדת הבחירות, ובמקומה נכנסו למשרד שני קציני קג"ב. כמה שעות לאחר מכן הוכנס לחדר ציוד וידאו.

כשטיחנובסקאיה יצאה מהמשרד, היא אמרה לאחד מעוזריה "קיבלתי את ההחלטה שלי", ונעלמה. איש לא הצליח ליצור עמה קשר במשך כמה שעות, ורק בערב היא כתבה לאחד מעוזריה שהיא בסדר. ביום שלישי פירסם שר החוץ של ליטא השכנה שטיחנובסקאיה נמצאת אצלם, ולאחר מכן יצאו שני סרטונים.

סרטון אחד צולם ממש במשרד של יו"ר וועדת הבחירות, ונראה כמו סרטון של בת ערובה שמקריאה טקסט וקוראת להפסיק לצאת להפגין. הסרטון השני אישי יותר וצולם בטלפון. טיחנובסקאיה נראית בטראומה קשה, מספרת על החלטתה לעזוב את המדינה, אומרת שמה שקורה עכשיו לא שווה חיי אדם, ומוסיפה בקול שבור ש"ילדים זה הדבר החשוב ביותר בחיים שלנו".

חתול ועכבר עם המשטרה

זאת היתה קריאת תיגר. לוקשנקו הזמין את האופוזיציה לדו-קרב ברחובות, לא כמליצה בלבד – ואלפים רבים נענו להזמנה.

בפינה אחת עמדו כוחות דיכוי המהומות מהטובים בעולם, שכוללים יחידות כמו אומון האימתנית, שנוצרה עוד בימי בריה"מ במטרה למחוץ התנגדות עממית לשלטון ויחידות מיוחדות של הקג"ב, שבבלארוס לא טרח לשנות את שמו.

מדובר בגברים חסונים, בכושר מעולה, מאומנים, ממושמעים, מצוידים במיטב שיש לשוק להציע החל מציוד אישי מעולה ועד כלי רכב משוריינים – ונאמנים מאוד לשליט. הם נהנים מרמת חיים שאזרחים אחרים יכולים רק לחלום עליה, ועם נפילת הדיקטטורה לא מצפה להם כלום מלבד חיים של עוני ובושה, או מקרה הטוב גלות ברוסיה, איפה שלשירותיהם עדיין יש ביקוש.

בפינה השנייה עמדו המוני אזרחיות ואזרחים.

בשנים האחרונות ה"סילוביקי" (כינוי שאפשר לתרגם כ"אנשי הכוח"), כמו שמכנים את המקצוענים בתחום, התכוננו לתסריט ה"מידאן". הכוונה היא למידאן ניזאלז'נוסטי (כיכר העצמאות) במרכז קייב, שהיתה מוקד המחאה שהביאה להדחתו ובריחתו למקלט ברוסיה של נשיא אוקראינה, ויקטור ינוקוביץ', ב-2014.

הקשר בין סגנון המחאה להיסטוריה, תרבות ונסיבות יכול להיות תחום מחקר מרתק. האוקראינים, שההיסטוריה שלהם ספוגה במרידות אלימות ודפוסים של דמוקרטיה כפרית ושמפורסמים בחשדנותם ושנאתם לכל שלטון, בנו מבצר – מעין סיץ' קוזאקי, כמו בימים שבהם האיכרים-לוחמים החופשיים עוד לא קיבלו משכורות מידי הצאר.

מול האלות, המגינים והקסדות של השוטרים הם הצטיידו באלות, מגינים וקסדות משלהם, בנו מתרסים, התחלקו ליחידות, קיימו אימונים ומשמרות והגנו על הכיכר בזעף ובבקבוקי תבערה.

כוחות הביטחון הבלארוסיים היו ערוכים להתמודד עם מחאה כזאת, של אנשים שמתקהלים בכיכר מרכזית.

המשטרה פעלה ביעילות רבה, פיזרה את ההתקהלויות, היכתה מפגינים מכות קשות (אך לא הפעילה אמצעים קטלניים, כדי להימנע מקדושים מעונים), עצרה אלפים ומילאה את בתי הכלא עד אפס מקום. בדומה למחאות שצצו אחרי סבבי ה"בחירות" הקודמים, גם זו דוכאה תוך יום אחד.

אבל המפגינים יצאו שוב. בהיעדר אפשרות למוקד מרכזי, המפגינים עברו לשיטה שכבר כונתה "פרטיזנית", ומרפררת בכך להיסטוריה של בלארוס בזמן מלחמת העולם השנייה, שבה היתה המדינה משופעת היערות והביצות אזור הפעולה העיקרי של הפרטיזנים שלחמו בנאצים.

המפגינים התקהלו בקבוצות קטנות בכל רחבי מינסק, כולל בפרברים מרוחקים, וגם בערים אחרות ברחבי המדינה. אחרי שפוזרו באלימות צצו במקום אחר, או באותו המקום אחרי שהשוטרים מיהרו לטפל במפגינים אחרים במקום אחר.

משחק החתול והעכבר המתסכל התיש ושחק את המשטרה. במהרה נעשה ברור שהשוטרים לא יוכלו להמשיך כך זמן רבב. על זה התווספו פקקי תנועה מלאכותיים שנוצרו על ידי שיירות של מכוניות, שמטרתן להאט את השוטרים ולהגביל את ניידותם. בהמשך התווספו גם חסימות כבישים בו זמנית בכל רחבי המדינה.

המשטרה התחילה לנייד את אנשיה באמבולנסים. בהיעדר קהלים גדולים לפזר, המשטרה פנתה לאלימות חסרת אבחנה כמעט. אנשים שנראו מפגינים, או שסתם היו או לא היו בסביבה, או שאתרע מזלם להיתקל בשוטרים ביציאה מחנות או מסעדה – הוכו נמרצות.

המחאה הזאת מאופיינת בז'אנר שלם של סרטונים, שמצולמים בלילה מחלון של בניין שיכון רבי קומות, ומראים קבוצה של שוטרים מכה באלות אדם שוכב בחצר או במגרש החניה, לקול צעקות הבוז של השכנים.

שוטרים זינקו על מכוניות שצפרו בהזדהות, ולפעמים סתם מכוניות, ושברו אותם באלותיהם. מכוניות משטרה התנגשו בכוונה במכוניות. אם היה קשר כלשהו בין התנהלות המשטרה לפיזור הפגנות, הוא אבד. המשטרה פשוט הענישה את אזרחי בלארוס על עצם קיומן של ההפגנות.

עבור האסירים, המצב היה הרבה יותר גרוע. בשלב זה היו כבר 7,000 אסירים. המקום בבתי הכלא נגמר כבר בלילה הראשון. עצורים הוחזקו זמן ממושך כשהם כפותחים בחצר, ולאחר מכן הוכנסו לתאים מלאים פי כמה ממספר האנשים שאמורים להתאכסן בהם. הם גם הוכו כל הזמן.

כשעצירים התחילו להשתחרר, היה מבול של סיפורי זוועה. הם הוכו באלות על ידי קבוצות של שוטרים, כל הזמן – כשהרעישו, כשקרוביהם שהתקהלו מחוץ לבתי הכלא הרעישו, ובכל הזדמנות אחרת, עם תירוץ או בלעדיו.

ואם כל זה לא מספיק, האינטרנט הסלולרי במדינה פשוט כובה, והמידע המקוטע שיצא החוצה בעזרת חיבורי VPN ולוויין לא בישר טובות – אלימות משטרה ברוטלית, קריאות לעזרה, הודעות עידוד נואשות. זה הרגיש כמו סוף.

הסוף עוד רחוק

ביום רביעי, כשהמצב נראה נואש, התעוררה במחאה רוח חדשה. הרחובות נמלאו פתאום בנשים שלבשו שמלות לבנות, החזיקו זרי פרחים ויצרו שרשראות אנושיות ארוכות ברחובות ערי בלארוס. הפגנות הלילה הפכו להפגנות שמתקיימות כל שעות היממה, והן רק ממשיכות לגדול.

המשטרה, שכבר קודם לכן נטשה את הפריפריה כמעט לגמרי כדי לתגבר את השוטרים השחוקים והמותשים במינסק, הפחיתה נוכחות ברחובות גם שם.

במקביל, טפטוף השביתות במפעלים נהפך למבול. בין המפעלים שהושבתו נמצאים גם מפעלים גדולים וחשובים במתחמים התעשייתיים הענקיים שבבעלות המדינה. התמונות חזרו על עצמן שוב ושוב: מאות פועלים צועדים החוצה משערי המפעל, בבגדי העבודה שלהם.

סרטונים רבים הראו פגישות בין פועלים לבוסים שניסו לשכנע אותם שהבחירות היו בסדר ושיחזרו לעבודה. תמיד מישהו מהפועלים אומר: "בסדר, בואו נבדוק. מי פה הצביע ללוקשנקו? קדימה חברים, להצביע, לא להתבייש". רק השוטרים, הבוס וכמה טיפוסים בעלי מראה ניהולי מרימים יד. "בסדר, מי פה הצביע לטיחנובסקאיה?", כל השאר מרימים ידיים ומריעים.

בהודעות של ועדי עובדים מוזכר לעתים קרובות שידוע להם שהבחירות זויפו, כי הם מכירים את דפוסי ההצבעה שלהם.

בעצרת הענק במינסק שהתקיימה בשבת בצהריים – טקס אשכבה למפגין שנהרג מרימון הלם בכינון ישיר – אלפים רבים קראו בשמה של טיחנובסקאיה. נטען שמי שקראו בשמה היו בעיקר עובדי בית החרושת הענק לטרקטורים, "הבייבי" של לוקשנקו, שהצטרפו לשביתה.

טיחנובסקאיה עצמה פירסמה לפני כן סרטון נוסף שבו קבלה על זיוף הבחירות, וקראה להתפטרות לוקשנקו וקיום בחירות חדשות. מינסק לא נראתה כמו הפגנה בשבת, אלא כמו חגיגה. עשרות אלפי אנשים הניפו דגלים, חילקו פרחים, חיבקו שוטרים.

זה עדיין לא ניצחון. הסוף עוד רחוק. גם אם הדיקטטור ייפול המשחק רק יתחיל, ומעורבים בו שחקנים גדולים הרבה יותר מאזרחי בלארוס וכוחות הביטחון שלה – רוסיה של ולדימיר פוטין מצד אחד, האיחוד האירופי ונאט"ו מהצד השני.

שלום בוגוסלבסקי הוא מדריך סיורים, כותב ומרצה על ההיסטוריה והגיאו-פוליטיקה של מזרח אירופה