המאבק בקורונה רק התחיל, והפוליטיקה של הבורות מאיימת עליו

נגיף הקורונה (קוביד 19) הקטלני שמוצאו בסין זוהה ואופיין על ידי ריצוף גנטי שבועות ספורים אחרי שהחל לתקוף בני אדם. זמן קצר לאחר מכן אף פותחה בדיקה שמאפשרת לאבחן אדם נגוע. למרות זאת, אנחנו נלחמים במגיפה, המתפשטת במהירות וגובה קורבנות רבים, בכלים של המאה ה-19 – בידוד וחיטוי. וגם חמישה חודשים אחרי שפרצה, הדרך להתמודדות ממשית באמצעות חיסון או תרופות אנטי-ויראליות נראית ארוכה ולא סלולה.

האי-ודאות הגדולה האופפת את הפנדמיה חושפת ומדגישה שני סוגים של בורות. הראשון הוא בורות אישית. היא מתבטאת באדישות לעובדות ולהגיון, דבקות עיקשת בדעות לא מבוססות, התעלמות מרעיונות או נתונים שאינם תואמים את העמדה או האמונה הרווחת, תיאוריות קונספירציה כאלה ואחרות וניסיון לכפות על המציאות ודאות בכל מחיר.

התקשורת והרשתות החברתיות מלאות בפוליטיקאים ומומחים מטעם עצמם שמגלמים את הבורות מהסוג הזה, ומטלטלים את הציבור המבולבל בין תקווה לייאוש גמור – פעמים רבות באופן שתואם את הצרכים והאינטרסים של הדובר.

סוג הבורות השני הוא בורות קולקטיבית. זוהי בורות מובנית ואף חיובית, שמתארת את מצבו המיוחד של גוף הידע: היעדר עובדות, הבנה, תובנות או בהירות בנוגע לנושא מסוים. במקרה הזה חסרים נתונים, או שהנתונים הקיימים אינם מצטרפים לגוף ידע קוהרנטי או תואם לידע קיים מבוסס. ג'יימס מקסוול, אחד מגדולי הפיזיקאים, אמר כי "הכרה בבורות היא תנאי הכרחי להתקדמות משמעותית במדע".

לרוע המזל, גם לאחר שמתחילים לצבור נתונים ותובנות מסתבר כי מרחב הבורות הקולקטיבית אינו מצטמצם. לעתים מזומנות פורץ ויכוח על הפרשנות של העובדות, ובדרך כלל כיבוש של יעד אחד חושף יעדים חדשים. המצב מזכיר את האמירה המפורסמת המיוחסת לקונפוציוס, "קשה מאוד למצוא חתול שחור בחדר חשוך, בעיקר כשאין חתול", והוא מוכר לכל מי שעוקב אחרי ההיסטוריה המדעית והפוליטית של התמודדות עם מגיפות ויראליות אחרות בעידן המודרני.

בהתמודדות עם נגיף הקורונה אנחנו נמצאים ממש בתחילת הדרך, והדרך הזאת עלולה להיות קשה וארוכה. ניסיונות קודמים בהתמודדות עם נגיפים אמנם אינם מבשרים טובות, אך בהחלט אפשר להפיק מהם לקחים, וללמוד לפחות כיצד להסיר מהדרך הזאת מכשולים שאינם מחויבי המציאות.

המאבק בפוליו: פיתוח החיסון נתקע ל-20 שנה

אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך, שניתן ללמוד ממנה רבות, היא המאבק הבלתי נגמר בווירוס הפוליו. הפוליומיליטיס היא מחלה אכזרית – מרבית הנפגעים הם ילדים, שיעור התמותה נע בתקופות שונות בין 10% ל-25%, והשורדים סובלים פעמים רבות מנכות קשה לשארית חייהם.

תיאורים ראשונים של המחלה הופיעו כבר בציורי קיר ממצרים העתיקה. ב-1789 היא הופיעה לראשונה בספר לימוד לרפואת ילדים כמחלה אנדמית (מקרים בודדים פה ושם). בתחילת המאה ה-20 היא תוארה לראשונה כמחלה אפידמית (מקבצים של חולים באזור אחד בזמן אחד).

לפי נתוני המרכז האמריקאי לבקרת מחלות ומניעתן (CDC), בין הופעת ההתפרצות הראשונה ב-1910 ועד לדעיכתה בסוף שנות ה-50 בעקבות החיסון ההמוני, מספר החולים בארה"ב נע בין 5,000 ל-40 אלף בכל שנה. שיא המגיפה היה ב-1952, אז נמנו 58 אלף ילדים חולים, מהם נפטרו 3,145.

ב-1908 בודדו קרל לנדסטיינר, אימונולוג ורופא מווינה, וארווין פופר שעבד במעבדתו, את נגיף הפוליו על ידי הרכבה של חומר מחוט השדרה של ילד שנפטר מהמחלה בקופים. זמן קצר אחרי כן נטש לנדשטיינר את התחום, מאחר שצפה קשיים בגיוס כספים לגידול קופים, בעיקר שימפנזות שהיו חיוניות למחקר הפוליו.

את החלל שנוצר תפס מיד ד"ר סימון פלקסנר, מומחה בעל שם עולמי למחלות זיהומיות, שעמד בראש מכון רוקפלר, אחד ממכוני המחקר החשובים בעולם. כבר ב-1911 הוא בישר לעולם כי הוא וצוותו נמצאים במרחק של חצי שנה מפיתוח חיסון.

ההשערה שהנחתה את פלקסנר וצוותו היתה שנגיף הפוליו חודר דרך מערות האף, ומשם מגיע ישירות למערכת העצבים המרכזית – הרקמה היחידה שבה הוא יכול להתפתח. הוא הציע למרוח את רירית האף של הילדים באבץ כדי למנוע את התקדמות הנגיף. התוצאה היתה מאכזבת: הילדים איבדו את חוש הריח, וחלקם נדבקו בנגיף הפוליו וסבלו משיתוק בגפיים. למרות זאת, מעמדו של פלקסנר בעולם האקדמי מנע כל התקדמות לכיוונים אחרים במשך כ-20 שנה.

ב-1931 בעקבות מגיפת פוליו שפרצה בניו-הייבן שבקונטיקט, התפתח מחקר אינטנסיבי באוניברסיטת ייל השוכנת בעיר. החוקרים הצליחו לבודד את הנגיף מהגרון ומהצואה של החולים, וכן מילדים שחלו במחלת חום ללא שיתוק. הממצאים אוששו על ידי מעבדות אחרות. הפרדיגמה ההגמונית של פלקסנר קרסה – וכיוון המחקר השתנה.

הקונצנזוס שהתגבש קבע כי הנגיף חודר לגוף דרך המעיים, עובר משם למחזור הדם, ומשם בחלק קטן מהמקרים למערכת העצבים המרכזית. לפיכך, הדרך להתמודד עם המחלה היא לעורר יצירת נוגדנים שתנטרל את הנגיף בדמו של החולה ותמנע את המעבר שלו למערכת העצבים המרכזית – וכך תמנע גם את ההדבקה וגם את השיתוק.

כצפוי, חוקרים זריזים ניסו כמעט מיד לתרגם את התובנות החדשות לשפת המעשה. ד"ר ברודי מהעיר ניו יורק יצר חיסון מנגיף שהומת באמצעות פורמלין, וד"ר ג'ון קולמר מפילדלפיה יצר חיסון מווירוס מוחלש. לאחר ניסיון מוצלח בכמה קופים, הם עברו לניסוי בכמה אלפי ילדים.

התוצאות היו קשות. כמה ילדים לקו בשיתוק לאחר הזרקת החיסון ואחדים נפטרו. הקהילה המדעית גינתה בחריפות את ניסיונות הבוסר. קולמר נטש את התחום וברודי שם קץ לחייו. נוצרה תחושה של מבוי סתום, והמחקר נמשך בעצימות נמוכה.

המחקר הגדול בהיסטוריה

ב-1949 דיווחו ג'ון פרנקלין אנדרס וחבריו מהרווארד על התגלית החשובה ביותר בדרך לחיסון הפוליו. הם הצליחו לגדל את נגיף הפוליו בתרביות של תאים של אדם שמקורם ברקמה לא עצבית. הם הבחינו כי הנגיף גורם נזק לתאים בתרבית שניתן לזהות במיקרוסקופ, ולכן יכול לשמש כסמן לנוכחות הנגיף.

תרביות הרקמה היו תחליף להרכבה בקופים כשיטה לזיהוי הנגיף בדגימות מחולים ובתבחינים סרולוגיים. כמו כן, בתרביות תאים היה ניתן בקלות יחסית ובדיוק רב לעשות מניפולציה של הווירוס (להחלישו או להמיתו) בדרך להפקת חיסון. לתגלית לא היתה רק השפעה על מחקר הפוליו, אלא על כל תחום הווירולוגיה, הגנטיקה והאימונולוגיה.

ב-1951 נעשה צעד נוסף קדימה. קרן הנשיא רוזוולט לשיתוק ילדים – על שם נשיא ארה"ב, פרנקלין דלאנו רוזוולט, שסבל מנכות קשה לאחר שנדבק בפוליו  – שעסקה בטיפול בנפגעי המחלה אך בעיקר במחקר, יזמה ומימנה תוכנית לסיווג נגיף הפוליו שבה השתתפו חוקרים ממעבדות רבות. מתוך 100 בידודים של הנגיף שנשלחו לבדיקה נמצאו שלושה זנים. התגלית הזאת איפשרה פיתוח של חיסון יעיל נגד שלושת הזנים האלימים.

בתחילת שנות ה-50 גויס הרופא והחוקר יונה סאלק למלחמה בפוליו. סאלק יישם שיטות שלמד בהיותו חבר בכיר בצוות המחקר שהצליח לייצר חיסון נגד שפעת, ולאחר שנתיים של עבודה מאומצת וקפדנית בתרביות רקמה הצליח לייצר חיסון המורכב משלושת הזנים המומתים של נגיף הפוליו. ב-1953 הודיע סאלק כי יש בידו חיסון בטוח ויעיל המוכן לניסוי בבני אדם.

מדענים מובילים בתחום, בראשות אלברט סייבין וג'ון אנדרס, שחלקו על עצם הרעיון שנגיף מומת יכול ליצור חסינות, גיבשו נגד סאלק חזית רחבה – והמליצו להמתין עד שתושלם הכנת החיסון שמכיל את שלושת זני הנגיף המוחלש. למרות עמדתם, החליט בזיל אוקונור, יו"ר הקרן הלאומית לשיתוק ילדים, לממן את המחקר הקליני לבדיקת החיסון עם הנגיף המומת של סאלק.

אוקונור, שביתו לקתה בשיתוק ילדים, בתמיכתו של הנשיא רוזוולט, רצה חיסון כאן ועכשיו. עם זאת, הוא נקט באמצעי זהירות והחליט לערוך ניסויים בהיקף גדול לפני הפצת החיסון. הוא מינה את תומס פרנסיס, מדען בעל מוניטין, לעמוד בראש הצוות האחראי על עריכת הניסוי בחיסון המומת של סאלק.

כך יצא לדרך המחקר הגדול ביותר בהיסטוריה של המחקרים הקליניים. למחקר גויסו כ-1.8 מיליון ילדים ו-300 אלף מתנדבים שסייעו בגיוס הילדים, במתן החיסון וברישום התוצאות. מוראות המגיפה המשתוללת הביאו להיענות מקסימלית. הניסוי הושלם תוך שנה, וב-12 באפריל 1955 הוצגו התוצאות. באותו יום אחרי הצהרים כבר ניתן הרישוי לשיווק החיסון.

הכחדת הנגיף נתקעה

מיד אחרי שהתחילו החיסונים ההמוניים, הגיעו דיווחים על מקרי פוליו לא טיפוסיים – שיתוק ביד או ברגל שבהם הוזרק החיסון. החיסון ההמוני הופסק. בבדיקה שנערכה נמצא כי כל הילדים שחלו חוסנו בחיסונים שיוצרו על ידי חברת תרופות בשם קטר. לרוע המזל, עד להפסקת החיסונים כבר חוסנו 400 אלף ילדים בחיסונים מתוצרת החברה, וכ-250 מהם לקו בפוליו. הפיקוח הודק, הציבור קיבל הסברים, ותוכנית החיסונים נמשכה במלוא הקיטור.

לאחר הצלחת הניסוי בנגיף של סאלק ביקש יו"ר הקרן אוקונור להקפיא את המשך הפיתוח של החיסון המכיל נגיף מוחלש שעליו שקד צוות בראשותו של סייבין. אך סייבין לא ויתר. הוא גייס את ארגון הבריאות העולמי (WHO) כדי להשלים את תוכנית הניסויים שלו.

אחרי שהניסויים הסתיימו בהצלחה, גייס סייבין את איגוד הרופאים האמריקאי כדי להכניס את החיסון של הנגיף המוחלש שניתן דרך הפה (בניגוד לחיסון סאלק שניתן בזריקה) לתוכנית החיסונים הסטנדרטית.

ב-1961 אושר לשימוש בארה"ב גם החיסון של סייבין. מספר מקרי הפוליו בעולם ירד בצורה תלולה אחרי מתן החיסון של סאלק (שניתן בזריקה), והמשיך לצנוח לאחר הפצה המונית של החיסון של סייבין במדינות המתפתחות. ב-1981 נמנו לפי רישומי ה-WHO כ-460 אלף מקרים של שיתוק ילדים בעולם, וב-2016 – 46 מקרים בלבד.

ב-1988 הכריז ארגון הבריאות העולמי על תוכנית להכחדת הנגיף מעל פני כדור הארץ, כדי למנוע אפשרות להתפרצויות חדשות – והציב כיעד את שנת 2000 . אך במאמר שהופיע בכתב העת "Science" ב-2019 הודו ראשי הארגון כי היוזמה הגלובלית להכחיד את הפוליו תקועה.

המספרים מלמדים כי הווירוס הטבעי נשאר באפגניסטן, ובפקיסטן מספר המקרים בעלייה. בתוכנית הושקעו 16 מיליארד דולר במשך 30 שנה, ולמרות המאמצים מספר המקרים ב-2019 גבוה פי 4 מאשר ב-2018. אמנם מספר החולים האבסולוטי הוא נמוך (52), אך מכיוון שרק 1 מכל 200 מודבקים מפתח שיתוק, מספר הנשאים האמיתי של הווירוס הוא יותר מ-10,000.

וגרוע מכך: באפריקה הוכחד הנגיף הטבעי, אך הנגיף המוחלש שניתן בחיסון של סייבין עבר מוטציה, הפך אלים וגורם למחלה לא פחות מסוכנת. ב-2018 נרשמו בעולם כ-105 מקרי שיתוק כתוצאה מהחיסון המוחלש.

ארגון הבריאות העולמי יצא בהכרזה כי כאשר הווירוס הטבעי יוכחד, כל המדינות יפסיקו את השימוש בתרכיב של הווירוס המוחלש ויחסנו רק בחיסון שמכיל את הווירוס המומת. כשלב בינים, נעשה ניסיון לעבור מהתרכיב המוחלש המכיל 3 זנים לתרכיב המכיל 2 זנים, בהנחה שזן מספר 2 נכחד. אך מיד התחילו להופיע התפרצויות של המחלה מזן 2 של הנגיף בלבד.

בניסיון להתגבר על המתקפה החדשה של הנגיף נערך מרוץ בין מעבדות שונות. חלקן מנסות לפתח חיסון מוחלש משופר נגד זן 2, וחלקן חיסון מומת שיהיה בעל יכולת לעורר יצירת נוגדנים בכמות מספקת כדי לקטוע את המגיפות החדשות.

אחרי 120 שנה של מחקר אינטנסיבי, נגיף הפוליו ממשיך לאתגר את העולם המדעי. למרות התחושה בקרב הציבור כי המחלה הוכחדה, אף אחד בקהילה המדעית לא יהיה מופתע אם תפרוץ עוד אפידמיה של פוליו.

נדרש שינוי של כללי המשחק

המאבק בנגיף הקורונה, כאמור, נמצא בראשיתו. הקהילה המדעית עומדת מול אוקיינוס של בורות קולקטיבית, ומגויסת כולה לאתגר. אך על ההתגייסות הזאת מאיימות כמה סכנות שלא נראו כמותן בהיסטוריה המודרנית, ובראש ובראשונה השטף העצום של בורות אישית שאליה נחשף הציבור דרך תקשורת ההמונים והרשתות החברתיות.

בנוסף, בראש המעצמה החזקה והעשירה בעולם עומד כיום בור ועם הארץ, שרק לאחרונה השהה בצעד אימפולסיבי את התקציב המוקדש לארגון הבריאות העולמי – אחד הארגונים החשובים בעולם למלחמה במגיפות – וכך מאיים לעכב משמעותית את תהליך ההתקדמות המדעית בדרך להדברת הנגיף שעשוי לעלות בחייהם של מיליוני בני אדם.

אם אפשר ללמוד משהו מהסיפור של המאבק בנגיף הפוליו, הרי זה שכדי להסיר חסמים מעבודתם של המדענים נדרש שינוי של כללי המשחק. הפוליטיקאים, בתמיכת הציבור הרחב, צריכים לספק תקציבי מחקר ככל שנדרש. וכולנו, בקהילה המדעית ומחוצה לה, צריכים להעדיף את התעוזה על פני השמרנות – ואת שיתוף הפעולה על פני התחרות.

עד שיופיעו איים ראשונים של ידע משמעותי בתוך אוקיינוס הבורות הקולקטיבית, עלינו להשלים עם העובדה שנחיה עוד זמן לא מבוטל באי-ודאות גדולה. עד אז, הציבור זכאי וחייב לדרוש שאת שטף המידע יתווך לו בעל מקצוע שיודע לזהות נתונים בעלי אמינות גבוהה, ויותר מכך – יודע להצביע על הכיוון והמשמעות, אך לא פחות על הספקות והאי-ודאות הגלומים בהם. ובעיקר יודע לומר –  "אינני יודע", בפרפרזה על אמירתו המפורסמת של סוקרטס, "הדבר היחיד שאני יודע הוא שאינני יודע דבר".

ד"ר בנימין מוזס הוא רופא פנימי ואפידמיולוג קליני