הכיבוש לא ייגמר בהאג. אבל זו אולי תחילת סופו

זו היתה שנה קשה ומדממת עבור הפלסטינים, שסבלו מ-12 החודשים הקטלניים ביותר בגדה המערבית מאז 2005, לצד המשך ההדרה בזירה הבינלאומית. אך ברגע האחרון, העצרת הכללית של האומות המאוחדות העניקה להם ניצחון, כשביקשה מבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) לפסוק בדבר החוקיות של הכיבוש המתמשך של השטחים הפלסטיניים, פסיקה שעשויה להיות משמעותית.

בהצבעה בעצרת הכללית, שנערכה ב-30 בדצמבר, בית הדין התבקש גם לפרט מהי האחריות המוטלת על המדינות החברות באו"ם כדי להביא את הכיבוש לסופו. התשובה של בית הדין עשויה להתקבל כבר בקיץ הקרוב.

פקידים בממשלה הפלסטינית ומומחי משפט בינלאומי הוגים במהלך כזה כבר שנים. אולם את ההחלטה להתקדם בנתיב הזה הכתיב במידה רבה הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס, לאור הייאוש המתגבר מחוסר המעש הדיפלומטי, מהאדישות האמריקאית ומבחירתה של ממשלת ימין קיצוני בישראל. פסיקה לא-מחייבת עשויה לא לעמוד בציפיות של הפלסטינים, אבל גם פסיקה כזאת עשויה לשמש אבן דרך חשובה במאמצים לגרום לישראל להכיר באחריותה להפרת זכויותיהם של הפלסטינים על פי הדין הבינלאומי.

בית הדין הבינלאומי לצדק הוא הגוף השיפוטי המרכזי של האו"ם, הפועל בהאג. הוא הוקם ב-1945, ומורכב מ-15 שופטים, שממונים על ידי העצרת הכללית ומועצת הביטחון. בית הדין פוסק בסכסוכים בין מדינות, ויכול גם לספק חוות דעת מייעצות בעניינים של משפט בינלאומי. הוא נבדל מבית הדין הבינלאומי הפלילי (ICC), היושב אף הוא בהאג, שמעמיד לדין אנשים על פשעים נגד החוק הבינלאומי כמו ג'נוסייד, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, על פי אמנת רומא. מאז מרץ 2021, ה-ICC החל בחקירה מתמשכת משלו לגבי פשעי מלחמה שבוצעו לכאורה בשטחים הכבושים, אין ספק שבית הדין הפלילי יסתמך גם על הפסיקה של בית הדין לצדק, ה-ICJ.

זאת אינה הפעם הראשונה שבית הדין הבינלאומי לצדק צולל לתוך הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בחוות דעת משמעותית מ-2004, בית הדין מצא שבניית גדר ההפרדה בידי ישראל והמערך המשפטי שהתלווה אליה הם סיפוח דה פקטו של שטח כבוש, ופוגעים בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית. כתוצאה מכך, שופטי ה-ICJ קראו לישראל לפרק את המכשול ולהעניק פיצויים לפלסטינים, שייקבעו על ידי "רשם הנזקים של האו"ם" (UNRoD).

ישראל סירבה למלא אחרי הפסיקה, ואף תקפה את ההחלטה כעת של הפלסטינים לפנות לבית הדין בהאג כ"נשק להשמדה המונית במלחמת הג'יהאד שלהם לדמוניזציה של ישראל".

הצביעות של המערב

ארה"ב ומדינות אירופאיות כמו בריטניה וגרמניה, שהצביעו נגד ההחלטה להעביר את הנושא לבית הדין בהאג, טוענות שזה לא הולם להעביר ל-ICJ סכסוך דו-צדדי כה חריף בלי הסכמת אחד מהצדדים, ישראל. זהו טיעון קבוע, שהשתמשו בו גם בעת חוות הדעת על הגדר ב-2004. הטיעון הזה הושמע גם ב-2019, כשהעצרת הכללית ביקשה מה-ICJ חוות דעת לגבי ההשלכות החוקיות של שלטונה המתמשך של בריטניה על איי צ'אגוס שבאוקיינוס ההודי, שאותם בריטניה ניתקה ממאוריציוס לפני שהעניקה לה עצמאות, ב-1968. שופטי בית הדין דחו באופן שיטתי וגורף טיעונים פוליטיים מהסוג הזה, וצפוי שיעשו זאת גם הפעם.

המתנגדים טוענים גם כי הפניות לבית הדין הבינלאומי לצדק (וגם לבית הדין הבינלאומי הפלילי) פוגמות באפשרות לחדש את המשא ומתן הישראלי-פלסטיני ולהגיע לפתרון שתי מדינות. אולם הפסיקה הראשונה של בית הדין הבינלאומי לצדק ב-2004 לא מנעה שיחות כאלה, שהביאו לכינוס ועידת אנאפוליס, שבמהלכה נעשתה התקדמות מסוימת לקראת פתרון סופי לסכסוך. מאז, הסיכויים לתהליך שלום התאדו לאור שחיקת פתרון שתי המדינות, במידה רבה בגלל ההתרחבות הפרועה של ההתנחלויות ונישול הפלסטינים. הדינמיקה השלילית הזו צפויה רק להאיץ תחת הממשלה החדשה בישראל.

על רקע הפלישה של רוסיה לאוקראינה, ההתנגדות המערבית להסתמכות הפלסטינית על החוק הבינלאומי אפילו צבועה יותר. אירופה, יותר מכולם, קידמה נורמות בינלאומיות במאבק שלה מול הפלישה הרוסית והסיפוח של טריטוריה אוקראינית. בין השאר, קידמה אירופה סנקציות מרחיקות לכת, יחד עם הצעה להקים בית דין מיוחד שידון בפשעים של רוסיה באוקראינה. מדינות אירופאיות גם תמכו בהליכים שמנהלת אוקראינה נגד רוסיה בבית הדין הבינלאומי לצדק.

כמובן שאין דרך לדעת בוודאות מה ה-ICJ יחליט הפעם. אבל ההתנהלות המשפטית שלו במקרים דומים רומזת גם על הסיכונים וגם על ההזדמנויות שיעמדו בפני הפלסטינים.

שניים מתוך הרכב השופטים הנוכחי ב-ICJ טענו בעבר נגד התערבות משפטית מצד בית הדין. בדיון שנערך בעניין איי צ'אגוס, השופטת האמריקאית, ג'ון דונאיו, טענה שה-ICJ צריך להימנע מהחלטה, משום שבריטניה לא הסכימה ל"פתרון משפטי" של המחלוקת ההדדית שלה עם מאוריציוס. אז דונאיו היתה קול בודד. כיום היא נשיאת בית הדין.

באופן דומה, השופט הצרפתי רוני אברהם, בזמן שכיהן בעבר כיועץ משפטי מטעם צרפת, קרא לבית הדין להימנע מהחלטה בעניין הגדר ב-2004, משום שהדבר לא יהיה "מועיל" לחידוש הדיאלוג. ייתכן שהעמדות האלה לא יזכו לרוב בין השופטים, אך אין ספק שישראל תנצל כל מחלוקת כדי לערער על הסמכות של חוות דעת עתידית.

בכל הנוגע למהות, בית הדין עשוי להרחיב את הממצאים הקודמים שלו בדבר הסיפוח דה פקטו, כך שיחולו לכל הפחות על כל אזור סי, 60% מהגדה המערבית, לאור ההתרחבות המשמעותית של תשתית ההתנחלויות שם ולאור החקיקה הישראלית באזור מאז 2004. אולם פחות ברור אם בית הדין ירחיק לכת עד כדי לתאר את המהלך כולו כסיפוח דה יורה, בהיעדר הכרזה ישראלית רשמית על סיפוח או על סיומו של הממשל הצבאי באזור.

נעלם גדול יותר הוא אם ה-ICJ יבחר להדהד את המסקנה, שאליה הגיעו יותר ויותר ארגוני זכויות אדם ומומחים למשפט בינלאומי, כולל הדוַוח המיוחד של האו"ם לשטחים הכבושים, שלפיה ישראל השליטה משטר של אפרטהייד על הפלסטינים. אם בית הדין לא יבחר באופציה הזו, זו תהיה זריקת מרץ לקמפיין של ישראל, הטוען שכל מי שמשתמש בטרמינולוגיה הזו נגוע באנטישמיות.

בית הדין עדיין יכול למשוך את השטיח מתחת לרגלי הכיבוש הישראלי, אם יפסוק שהשליטה הישראלית ארוכת השנים אינה זמנית ואינה עונה על צורך צבאי, ולכן אינה חוקית, וידרוש מישראל להפסיק מיד את הכיבוש. החלטה כזו תלך בעקבות חוות דעת במקרים אחרים, כמו במקרה מ-1971, שבו בית הדין מצא כי הנוכחות הדרום אפריקאית בנמיביה, שם שכפלה את משטר האפרטהייד שלה, היא לא-חוקית וחייבת להסתיים לאלתר. באופן דומה, ב-2019 בית הדין קרא לבריטניה לסיים את "הממשל הלא-חוקי" שלה באיי צ'אגוס, ולהחזיר את הטריטוריה לידי מאוריציוס.

לדרוש מישראל לתת דין וחשבון

האכזבה המשמעותית ביותר אורבת לפלסטינים בכל הנוגע לשאלת האחריות המוטלת על המדינות החברות באו"ם. היסטורית, בית הדין חמק מהתמודדות עם הנושא הזה, והעדיף להשאיר את העניין לעצרת הכללית ולמועצת הביטחון של האו"ם. לפיכך, מאוד לא סביר שייענה לבקשה של עבאס ל"משטר של הגנה בינלאומית על העם הפלסטיני" מצד האו"ם.

במקום זה, כפי שעשה ב-2004, בית הדין עשוי להגביל את עצמו לקריאה כללית למדינות החברות באו"ם לשתף פעולה עם הארגון, כדי להביא לידי סיום את המצב הלא-חוקי שיצרה ישראל. בגישה הזו, בית הדין גם צפוי לשוב ולאשרר את החובה של מדינות שלישיות לא להכיר בהפרות כאלה של החוק הבינלאומי ולא לסייע להן. העקרון המשפטי הזה נקבע בהחלטה 2334 של מועצת הביטחון, והוא משמש כבר שנים אבן פינה למדיניות האיחוד האירופי לגבי בידול בין ישראל וההתנחלויות שלה.

בית הדין לא יכול לכפות על ישראל לסיים את הכיבוש באמצעות חוות הדעת המייעצת שלו. יישום החוק הבינלאומי תלוי בסופו של דבר בחברות האו"ם, במיוחד אלה שיש להן מושב קבע במועצת הביטחון. אבל במקום לתת את דעתן על הפסיקה של בית הדין, ארה"ב ומדינות אירופאיות עשו מאמץ להגן על פרויקט ההתנחלות מפני כל המנגנונים הבינלאומיים האמורים לדרוש דין וחשבון – לא רק ה-ICC וה-ICJ, אלא גם מאגר הנתונים של מועצת זכויות האדם של האו"ם, המפרט עסקים שיש להם קשרים עם ההתנחלויות.

חזרתה של פלסטין ל-ICJ, בית דין שהוא המפלט האחרון, עשרים שנה אחרי הפעם הקודמת, היא בעצמה כתב אישום נגד הכישלון המתמיד של המערב לדרוש מישראל דין וחשבון על התנהגותה הלא-חוקית.

על אף חוסר העניין הבינלאומי הניכר היום, יש תקדימים היסטוריים שיכולים לעודד את הפלסטינים באשר לסיכוי להתפתחויות בעתיד. הפסיקה של בית הדין הבינלאומי לצדק ב-1971 הנחיתה מכה קשה על התביעות הלא-חוקיות של דרום אפריקה לגבי נמיביה, ואף שנדרשו עוד עשרים שנה, היא בסופו של דבר הביאה למיטוטו של משטר האפרטהייד, שבאמצעותו דרום אפריקה דיכאה את נמיביה ואת עמה. בנוסף, אף שמאזן הכוחות היה באופן ברור לטובתה, התברר שהחלטתה של בריטניה לדחות את הפסיקה של בית הדין ב-2019 לא החזיקה מים. לונדון נאלצה לבסוף, בחירוק שיניים, לפתוח בשיחות עם מאוריציוס על מסירת איי צ'אגוס. עם הזמן, עשוי להתברר שגם ישראל לא יכולה להתחמק מהצטברות הנזיפות מצד שומרי החוק הבינלאומי.

יו לובאט הוא עמית מחקר בתוכנית למזרח התיכון וצפון אפריקה במועצה האירופית לקשרי חוץ. המאמר הופיע במקור במגזין 972+. תרגום: מירון רפופורט