הילדים סובלים, ההורים בסטרס. לפתוח את מערכת החינוך עכשיו

"כרגע הלימודים לא ייפתחו ביום שלישי, נדבר על זה בהמשך", כך אמר ביום ראשון בלילה ראש הממשלה בנימין נתניהו וברח מקבלת ההחלטה. בכך השאיר את ההורים ואת הילדים בעלטה. שוב. פתיחת מערכת החינוך הפכה לנושא קריטי, במיוחד לאור הפתיחה המחודשת של המשק.

אבל כשם שישיבת הממשלה הוקדשה לריב פוליטי, גם הדיון הציבורי נותר שטחי ומתלהם. נדמה שמשבר הקורונה ממחיש היטב את הנזק האדיר של תרבות הדיון ברשתות החברתיות – את הקיטוב, את חוסר היכולת להקשיב בלי שיפוט מהיר ואכזרי ואת השטחיות האיומה שכולנו משלמים עליה מחיר כבד.

השיח הציבורי נצבע בשחור ולבן – ״מכחישי״ קורונה בצד אחד, ״מאמינים״ בצד השני. בצד של ה״מכחישים״, מתנגדים לסגר, לא מפרגנים לנתניהו על החיסונים ואולי גם לא מעוניינים בכלל להתחסן. בצד השני – כל ניסיון לערער על מדיניות הסגר נתקל בהתנגדות עזה. כל ניסיון לדיון מעט מורכב, שאינו מזלזל בחומרת המגיפה, אולם לא מתעלם מההשפעות שלה ושל ניהול המשבר, שאינן באות לידי ביטוי בבדיקת מטוש, זוכה לתגובות אוטומטיות משני הצדדים, בלי שמתאפשר לנהל דיון לגופו של עניין.

בישיבת הממשלה השרים הוציאו את הארטילריה הכבדה:  "הנגיף יפיל גם ילדים, יהיו הרבה הלוויות של צעירים", אמר ראש הממשלה. "הישיבה הזו היא ישיבה של חשבון נפש אישי של כל אחד מאיתנו", הצהיר שר הבריאות יולי אדלשטיין. ואילו שר החינוך יואב גלנט הבהיר שאין לו ״דחף״ לפתוח את החינוך. ״הקריטריון העיקרי זו הבריאותי, הוא זה שצריך להוביל״, אמר.

אבל ״בריאות הציבור״ אינה מתמצה במספר חולי הקורונה, אלא יש לה היבטים רבים נוספים, שההתעלמות מהם רק מחמירה את המצב. אנחנו מבקשים להפנות את תשומת הלב לילדות ולילדים – הקטנים והגדולים – ״הדור האבוד״ של הקורונה, שאין חולק על המצוקה שהם חווים בתקופה זו ועל ההשלכות הנרחבות שלה.

המספרים שהציג משרד הבריאות לאחרונה באמת מדאיגים: מספר התלמידים שחלו בקורונה בדצמבר עלה ב-480%. אבל יותר מ-50 אלף ילדים נדבקו בנגיף במהלך חודש ינואר, בזמן שהגנים ובתי הספר סגורים. קשה לדעת אם המספרים כל כך גבוהים משום שהמוטציה הבריטית פשוט מדבקת יותר או שילדים רגישים לה יותר מאשר לגרסאות הקודמות של הנגיף.

אולם האיגוד הישראלי לרפואת ילדים קרא בשבוע שעבר להוציא לפועל את מתווה החזרה ללימודים (ילדי הגנים וכתות א' עד ד׳ ותלמידי י"א-י"ב) וקבע שרוב הילדים שייחלו יהיו במצב א-סימפטומטי או קל, ועיקר ההידבקויות מתרחשות, ככל הנראה, בכלל בתוך המשפחה.

לכן, ייתכן שהמשך סגירת מערכת החינוך כלל אינה מסייע למניעת הדבקה. גישה זו של איגוד רופאי הילדים זוכה לחיזוק מצד מי שעד היום הובילו את מדיניות ה״סגר לסירוגין״, כמו פרופ׳ רן בליצר. מומחים רבים שינו את עמדתם בעקבות תוצאות הסגר השלישי, והתחילו להציע פתרונות יותר מורכבים, ובעיקר – כאלו שדורשים התעלות מעל האינטרסים הפוליטיים הצרים והשקעה ממשלתית וציבורית מתוכננת היטב במערכת החינוך ובמערכת הבריאות. במילים אחרות, בדיוק מה שהממשלה מסרבת לעשות.

את המחיר משלמים כמובן הילדות והילדים שלנו. וכדי שהאמירה הזו לא תישאר בגדר קלישאה ריקה, כדאי לפרט קצת מה עומד מאחוריה: הלימודים מרחוק קשים לתלמידים. המצב עוד יותר קשה למאות האלפים, שאין ברשותם מחשב או גישה לאינטרנט. לצד זה נרשמה ירידה דרמטית במספר התלמידים שמשתתפים בשיעורי זום, גם כשיש להם את כל הציוד הנדרש. ספק אם יש הורה שלא מכיר ילד או ילדה שנשרו במידה כלשהי מהלימודים בזום – ילדים של חברים, של קרובי משפחה או בבית הפרטי שלו עצמו.

מלבד הקושי הלימודי, חלה עליה במספר הדיווחים על בריונות, שיימיניג ועבירות מין ברשת. זאת לצד האלימות הפיזית והמינית, שילדים רבים סובלים ממנה בבית בתקופה זו ולא בהכרח מדווחת. הנזקים גם מצטברים במישור הנפשי. נתוני משרד החינוך מראים שמספר התלמידים, שגילו נטיות אובדניות, עלה מתחילת שנת הלימודים ב-42%. מחלקות הטיפול בהפרעות אכילה לנערות מלאות עד אפס מקום. יותר ויותר תלמידים פונים לסיוע נפשי.

אולם גם אלה שאינם פונים לעזרה מקצועית סובלים מהמצב הקיים. סובלים מהלימודים מול מסכים, מהעדר קשרים חברתיים, מניתוק מפעולות החוגים שלהם. הם גם סובלים מהעדר שגרה ומהשינויים הבלתי פוסקים בלימודים. לתופעות האלה יש רק פתרון אחד – פתיחת מערכת החינוך, תוך התמודדות עם הקשיים שמציבה הקורונה.

ועוד לא ציינו את המובן מאליו: בלי החזרת התלמידים וילדי הגנים למסגרות, ההורים לא יכולים לחזור לעבודה והמשק לא יכול להתחיל להתאושש. כמו כן, העובדה שהורים רבים, כולל אלה שעובדים, עסוקים במקביל בתפעול זומים, בישול ארוחות וניסיונות לשעשע ילדים משועממים פוגעת קשה בהורים עצמם, בתפקוד שלנו כהורים, כעובדים וגם כסתם בני אדם.

זה המקום לווידוי קטן: כותבי שורות אלו לא מצליחים להשתחרר מתחושת אשמה על חוסר היכולת שלנו לעזור לילדים שלנו. אנחנו מותשים, אנחנו בסטרס, אנחנו נכשלים כל יום מחדש בתמרונים אינסופיים בין מטלות ותחומי אחריות, ובסוף היום לא נותר לנו די כוח כדי למחות ולדרוש פתרונות לילדים שלנו.

במקום למלא את הרחובות ולהפגין למענם, אנחנו הולכים לישון מוקדם, יחד איתם, מתוסכלים מהדיון הציבורי השטחי והבינארי, חסרי אונים מול הקשיים והמצוקות, ולא יודעים לספק להם תשובות שיכניסו מעט היגיון במציאות הכאוטית שהם חווים. או אפילו לספק תקווה. התשישות הזו שלנו משותפת כנראה לרוב ההורים, ובחסותה כנראה ראש הממשלה דוחה את ההחלטה על גורל ילדינו, ושר החינוך מצהיר ש״לא דחוף לו״ לפתוח את מערכת החינוך.

שר חינוך וראש ממשלה שגורל הילדים לא עומד בראש מעייניהם מועלים בתפקידם. לאחרונה פורסם כי ישראל היא המדינה היחידה בקרב מדינות ה-oecd, מלבד מקסיקו, שלא פתחה את מערכת החינוך במלואה אפילו ליום אחד במהלך הקורונה. הניסיון להישען על למידה מרחוק לצד קפסולות ללא הרמטיות היה כשלון גם ברמה הלימודית וגם הבריאותית. הסירוב להעביר תקציבים ולפתח מודלים לימודיים חלופיים העמיק את הנזק שנגרם לתלמידי ישראל. וגם להורי ישראל ולמשק הישראלי.

הרבה נזק כבר נגרם, ולא ניתן לפתור תוך שבועות או חודשים את כל תחלואי מערכת החינוך הישראלית, שבדומה למערכת הבריאות הוזנחה עשרות שנים. אבל אפשר וצריך להתחיל. עכשיו. אתמול. הפתרונות היצירתיים קיימים ונוסו בעולם. כל מה שצריך זו קצת חמלה. קצת ענייניות. קצת אחריות לאומית. וכמובן – תקציב. דבר אחד אסור לעשות: להמשיך ולעמוד מנגד כשהילדות והילדים שלנו סובלים.