החגיגה השנתית של תעשיית הנשק: ישראל לא בוחלת בקליינטים
לתערוכת הנשק בתל-אביב הגיעו גם השנה משלחות ממדינות עם רקורד חמור של הפרת זכויות אדם, להתרשם מכלי נשק שישראל מנסה, בחלקם, על פלסטינים בשטחי הכיבוש. כשהבסיס הכלכלי הוא צבאי, המשך הכיבוש הופך לאינטרס ישראלי והמיליטריזציה היא בלתי נמנעת
"לפחות נעשה מהמשבר כסף". תערוכת הנשק ISDEF22 בגני התערוכה בתל אביב, 22 במרץ, 2022 (צילום: אורן זיו)
בזמן שמתחוללת מלחמה באירופה, אזרחים נהרגים ומיליוני פליטים אוקראינים נסים על נפשם, ישראל בוחרת שוב בהזדמנות לקדם את עצמה באמצעות טכנולוגיות וכלי נשק הרסניים. שרת הפנים, איילת שקד, אפילו אמרה בגלוי בישיבת ממשלה: "המלחמה באירופה תגרום למדינות בה להבין שהן צריכות נשק. לפחות נעשה מהמשבר כסף".
כך, גם השנה התקיימה בתל אביב החגיגה השנתית הבינלאומית של יצוא הנשק הישראלי, תערוכת ISDEF2022. בתערוכה, שהתקיימה בשבוע שעבר, הוצג ציוד ביטחוני וצבאי, טכנולוגיות סייבר וטכנולוגיות משטרתיות.
בין המציגות היו חברות כמו אלביט, מצדה, IWI, אניוויז'ן, מספנות ישראל ועוד. השתתפו בה בכירים רבים מהתעשייה הצבאית וממערכת הביטחון, ובהם שר הביטחון לשעבר, משה יעלון; המפכ"לים לשעבר, יוחנן דנינו ורוני אלשיך; ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו, שמחזיק כיום בחברת סייבר; וראש מכון הסייבר הלאומי לשעבר, בוקי כרמלי.
משלחות רשמיות הגיעו ממקומות רבים בעולם, כמו גאנה, קניה, אוגנדה, ליבריה, ניגריה, זמביה, יוון, קוסובו, בוסניה, דרום קוריאה, בלארוס ומדינות נוספות מאירופה וצפון אמריקה. בין השאר, היו ברשימת המשתתפות מדינות שלפי דו"חות של אמנסטי אינטרנשיונל ו-HRW מפירות זכויות אדם באופן שיטתי, כמו הפיליפינים, מרוקו ובחריין.
ישראל מדורגת במקום השמיני ברשימת יצואניות הנשק הגדולות בעולם, והיא הגדולה בעולם יחסית לגודל אוכלוסייתה. המדינה מקיימת יחסים צבאיים נרחבים עם כ-130 מדינות, שמשקיעות ומושקעות בתעשייה הביטחונית הישראלית, בין אם דרך יבוא, יצוא, הכשרות או שיתופי פעולה ביטחוניים וצבאיים אחרים, כבר עשרות שנים. ב-2020, תעשיית הנשק הישראלית גילגלה 8 מיליארד דולר, פי 4 לעומת 2002.
בישראל לא קיימות הגבלות בחוק שמתייחסות לסוגיות של זכויות אדם בעת מתן רישיונות יצוא הנשק, וחברות ישראליות יכולות לייצא נשק וטכנולוגיות התקפיות למדינות שמבצעות הפרות בוטות של זכויות אדם ואף פשעים נגד האנושות. כך, ישראל מייצאת נשק למדינות כמו מיאנמר ודרום סודאן, שמדינות רבות אחרות הטילו עליהן אמברגו נשק.
הגישה הזאת, שהשתקפה בציטוט של שקד שהוזכר לעיל, בהקשר של הפלישה הרוסית לאוקראינה, משקפת מדיניות ישראלית ארוכת שנים. בעשורים האחרונים ישראל מכרה נשק למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה, לחונטה הצבאית בארגנטינה, ולרואנדה בזמן רצח העם.
בו בזמן, ישראל מסרבת לקבל פליטים ממלחמות שהיא עזרה ועוזרת לחמש. במשוואת הרווח הישראלית, טילים מנצחים פליטים. יותר מכך, חלק נכבד מהיצוא הביטחוני הישראלי מתמקד בשנים האחרונות בחימוש גבולות, ובטירגוט פליטים ומהגרים ברחבי העולם, כולל שיתופי פעולה עם האיחוד האירופי – עם דגש על תעשיית הסייבר וטכנולוגיות המעקב וזיהוי הפנים, שנמצאות בצמיחה אדירה, ושרבות מהן נכנסות יותר ויותר גם לשימוש משטרתי.
משמרת מחאה חוץ לתערוכת הנשק ISDEF22 בגני התערוכה בתל אביב, 22 במרץ, 2022 (צילום: אורן זיו)
נירמול נוח של עמימות ושתיקה
ההתבססות הכלכלית על יצוא נשק והדלת המסתובבת בין בכירוּת בממסד הביטחוני לאקדמיה, לפוליטיקה ולהיי-טק טבעיים למדינה שבמידה רבה הוקמה על בסיס גירוש צבאי של האוכלוסייה הילידית הפלסטינית, ושבכל שנות קיומה ניהלה משטר צבאי על אוכלוסייה אזרחית, בצורה כזאת או אחרת.
חימוש גבולות, מיליטריזציה של מרחבים פוליטיים ואזרחיים, קרימינליזציה של פליטים – כל אלה הם חלק בלתי נפרד מההבנייה ומהתפיסה של קולוניאליזם התנחלותי. לזה נלווית גם חרדה מתמדת מ"מהפך דמוגרפי", בגלל איום שיבת הפליטים הפלסטינים.
במציאות שבה עצם הקיום הפלסטיני במרחב ובגוף החי הוא מושא לקרימינליזציה וטרוריזציה, הפיכת הפלסטינים לשפני ניסוי של טכנולוגיות וכלי נשק חדשים, בפרט ברצועת עזה, היא בלתי נמנעת. כמו גם מיליטריזציה מואצת של המשטרה על גבם של הפלסטינים בגבולות 1948. זה משרת שתי מטרות מקבילות: שימור דיכוי האוכלוסייה הפלסטינית מחד, ושיווק כלי נשק וטכנולוגיות ש"נוסו בשטח" בשוק הבינלאומי מאידך.
כל תקיפה בשנים האחרונות בעזה, בפרט זו של 2014, הרחיבה מאוד את עסקי הנשק של ישראל. לדוגמה, שבועיים בלבד לאחר ההתקפה על עזה במאי האחרון, התעשייה האווירית סגרה עסקת מל"טים בשווי 200 מיליון דולר עם מדינה באסיה.
גם תעשיית הסייבר וטכנולוגיות המעקב הישראלית, ובהן טכנולוגיות זיהוי פנים, פריצה למכשירים ניידים, האזנות וכדומה, צמחה מתוך ההשקעה בריגול ושליטה על האוכלוסייה הפלסטינית. ב-2020, מתוך כלל ההשקעות העולמיות בסייבר, כשליש הופנה לחברות סייבר ישראליות, שבראש רבות מהן עומדים יוצאי מודיעין.
סביב תעשיית הנשק והביטחון הישראלית, ובמידה רבה יחד עם צמיחתה של תעשיית הגרעין הישראלית, התפתח נירמול נוח של עמימות ושתיקה. השתיקה הזאת מאפשרת לתעשייה הצבאית להמשיך לפעול בלי פיקוח או שקיפות, ומאפשרת לישראל להמשיך את הכיבוש תמורת הסכמים ביטחוניים, צבאיים וגרעיניים, ובגיבוי ארה"ב והאיחוד האירופי. זה בסיס לחיבור כמעט טבעי בין ישראל למשטרים דכאניים ואולטרה-ימניים – ממזרח אירופה, דרך אפריקה ועד ברזיל – חיבור שבו יד רוחצת יד.
כישראלים-יהודים, כולנו מרוויחים ברמה המיידית מעליונות יהודית ושלטון צבאי. אבל בסופו של דבר, החיבור בין מיליטריזם, קולוניאליזם וניאו-ליברליזם הרסני ברמות העמוקות ביותר, פוגע בקבוצות מוחלשות ומנציח פערים אתניים, סוציואקונומיים, מגדריים ואחרים, גם בתוך החברה הישראלית.
כרבע מתקציב המדינה מופנה כיום לביטחון, לא כולל התקציב הגרעיני שמוחרג ממנו. זאת, בזמן שתוכניות ממשלתיות למניעת אלימות כלפי נשים נמצאות בתת–תיקצוב תמידי, עשרות אלפי משפחות מחכות לדיור ציבורי ושיעור העוני גדל.
כל עוד הבסיס הכלכלי של ישראל הוא צבאי, האינטרס יהיה לשמר את הכיבוש הצבאי בפלסטין, להרחיב את הקונפליקטים החמושים בעולם, ולהמשיך לקיים שלטון צבאי שיאפשר לישראל יתרון בזירת הסחר בנשק. כפי שאמר אחד מראשי התעשייה הביטחונית הישראלית ב-2014, תרחיש שבו אין מבצע צבאי רחב של ישראל כלפי הפלסטינים במשך 20 שנה, יפגע אנושות בתעשייה הצבאית הישראלית.
המשמעות היא הרסנית – לפלסטינים, לקהילות שונות בעולם שמושפעות מכלכלת המיליטריזם הישראלית, וגם לישראלים עצמם. כדי שיהיה מקום לפתח שיח של חזון לא-מיליטריסטי ולנקוט צעדים ממשיים להשתחרר מהמקום הקולוניאלי, חייבים גם לאתגר את המיליטריזם הישראלי באספקטים השונים שלו, מבחוץ ומבפנים. זה חלק מהאחריות שלנו.
אנחנו צריכות לפרק את מושג הביטחון, שכרגע מעוצב ומוכתב על ידי התעשייה הביטחונית והצבאית בישראל ופועל בתוך מודל ניאו-ליברלי דורסני, ולהבנות אותו מחדש – לא כקונספט שמבוסס על מעקב ומיליטריזציה של המרחב הציבורי והפרטי, אלא כקונספט של ביטחון אמיתי.
חלק מכך הוא הפניית המשאבים האדירים שמופנים כרגע לתעשייה הצבאית למקומות אחרים, שיאפשרו ביטחון כלכלי ותעסוקתי, מגדרי, אקלימי, אישי – לכולן.
אבל כל דיון על תעשיית ייצוא הנשק הישראלית, כמו גם על קונספט אחר של ביטחון, הוא בלתי נפרד מהדיון על ישראל כמדינת מתנחלים שבנוייה על עליונות יהודית. שינוי הפרדיגמה המיליטריסטית של מדינת ישראל כרוך בסיום השלטון הצבאי, הכרה בזכות השיבה ומימוש צדק היסטורי לעם הפלסטיני, שרק הם יאפשרו יצירת מרחב אחר ובטוח, לכל מי שחיות וחיים בארץ הזו.
מרחב כזה חייב להתקיים בתוך הקשר אזורי ועולמי, שבו ביטחונם, חירותם וחייהם של מיליוני נשים ואנשים –קהילות ילידיות, פליטי מלחמה, פעילי סביבה ומתנגדים למשטרים דכאניים – נפגעים ונהרסים ישירות ועקיפות ברגעים אלה, וכבר עשורים רבים, כתוצאה מכלכלת הנשק הישראלית.
קרן אסף ויונתן המפל הם פעילים אנטי מיליטריסטיים, המנהלים את מאגר המידע DIMSE למיפוי תעשיית יצוא הנשק הישראלית
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
