הותקפתי כי אמרתי שילד זה ילד

הקול הזה חיוני לישראל כדי לייצר אופק לעתיד אחר. פוסטר מקמפיין "ילד זה ילד" (צילום: תמר קצירי)

השבוע הותקפתי במרכז תל אביב. הכאב הפיזי לא היה רציני, אבל גרם לעצב רב על חוסר היכולת שלנו, לפחות בעת הזו, להסכים על משהו כה בסיסי כמו האמירה "ילד זה ילד". הדבר היה במסגרת קמפיין נגד ההרעבה בעזה, כמו גם נגד החזקת החטופים, בדגש על ילדים בשני הצדדים שנפגעים מזוועות המלחמה. בעוד שרבים הסתכלו עלינו כעל אנטי-ישראלים, אני מאמין שהקול הזה לא רק פרו-אנושי, הוא גם חיוני לישראל כדי לייצר אופק לעתיד אחר.

אני מתעב את חמאס לא פחות מאשר האדם שתקף אותי, אלא שחלק ניכר מהחברה שלנו כבר לא יכול לראות ילדים עזתים אלא כסוכני חמאס עתידיים, וחלק מהפלסטינים לא יכולים לראות ילדים ישראלים אלא כחיילים עתידיים. חוץ מההיבט הזה אין כל השוואה, המקרים אינם דומים. אבל חוסר היכולת לראות ילדים כילדים הוא מסוכן מוסרית ומעשית. כשדובר צה"ל מתהדר בסרטונים המתעדים עזתים המוחים נגד חמאס, תוך סיכון חייהם, ישראלים רבים שמחים להראות לעולם איך חמאס לא מייצג את העם, אבל איך זה מסתדר עם לראות את כל העזתים כחמאס? איך זה מסתדר עם חוסר היכולת לראות סבל של ילד? ומדוע להיות נגד ההרעבה בעזה משמעו להיות נגד ישראל? האם החטופים שלנו לא נמצאים בעזה וניזונים מאותו מאגר אוכל שזמין – או לא – שם? האם המצב ההומניטרי בעזה לא תורם לבידוד של ישראל בעולם, שהגיע למצב קריטי? האם פגיעה נרחבת באוכלוסייה האזרחית לא מצמצמת את היכולת להגיע ליום שאחרי בו חמאס או דומיו אינם הכוח השולט או האהוד ברצועה?

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

הקריאייטיב החכם והרגיש של הפרסומאית תמר קצירי, שעמדה מאחורי הסלוגן של הקמפיין, איתגר אותנו במקום שכה קשה לנו כעת – האם אנו יכולים לראות שילד זה ילד גם מעבר לגדר? האיתגור לא כיוון למקום פרובוקטיבי, אלא לניסיון להגיע דווקא לקונצנזוס האנושי הכי בסיסי. והרי גם אדם שתומך בהמשך הלחימה בחמאס, יכול עקרונית להיות נגד רעב של ילדים עזתים וכמובן נגד המשך ההחזקה הבלתי אנושית של הילדים הישראלים ממשפחת ביבס בעזה, שכולנו מתפללים לשלומם ולשחרורם. זה אמור היה להיות מסר כמעט "חלבי", והזעם שהוא עורר ברחוב מרכז תל-אביבי, בפעולה של המחנה הפרו-אנושי ו"עומדים ביחד", היה מטלטל.

באותו בוקר, צעיר ניסה להתנפל על פעילה שלנו. חסמתי אותו עם היד וניסיתי להרגיע את הסיטואציה. הופתעתי מהאגרוף שהוא שלח לפנים שלי. לפני כן דיברתי איתו ונדמה היה לי שזיהיתי ניצוץ של הבנה. אני משתדל לא לשפוט אותו; הוא סיפר שהוא רועד כולו מהפוסטרים האלו כי לחברים שלו קרו דברים נוראים בעזה, ואני לא מפקפק ולא יכול שלא לכאוב את זה. הטראומה הלאומית ניצבת פה הרבה מעבר למפלס האדום. לכן גם אינני חושב שאגיש תלונה במשטרה. הלסת שלי ספגה קצת את הקושי שלנו לעבד את הטראומה הגדולה שכולנו מדממים ממנה. אתמודד.

הרגעים שלאחר התקיפה:

The activity was a collaboration with the “Standing Together” Movement @omdimbeyachad. One of our members needed to get a medical examination and his glasses broke after being punched. Although we called the police, they came only to investigate us about the posters. pic.twitter.com/KMV01OAUIi

— Pro-Human Campaign (@prohumanC) April 1, 2024

הדבר החמור יותר בעיניי הוא איך הממשלה ושלוחיה משחקים תפקיד שלילי לאור הטראומה הזו: דה-הומניזציה של העזתים בכללותם, הסתה גם נגד קולות ביקורתיים בתוך ישראל, השתקה ועוד. אפילו המשטרה בחרה, משום מה, להתעלם משיחתנו למוקד, שבה ביקשנו לדווח על תקיפה. במקום זאת, כ-8-7 שוטרים ושני פקחי שיטור עירוני הגיעו מיד אחרי שאישה דיווחה למשטרה על כך שאנו תולים – באישור העירייה – פוסטרים עם מסרים שבעיניה אינם נכונים.

אפילו בלב תל אביב הרחוב לא יכול היה להכיל מסר אנושי כל כך בסיסי, אלא כחלק ממשחק סכום אפס מזויף: האם אתה איתנו או נגדנו. התפיסה שכל צעד, ולו האנושי ביותר, לטובת האוכלוסייה האזרחית בעזה הוא צעד נגד ישראל, היא בעוכרינו. אפילו ילדים כבר אינם מחוץ למשחק הזה. זה יכול להוביל למקום מסוכן מאוד לא רק לעזתים, אלא גם לחברה בישראל – מוסרית ומעשית. מחוץ לבועה הלאומית שלנו, העולם דוחה את חוסר היכולת לראות ילדים כילדים, ואנו מתרחקים ממנו באופן שמשרת רק את הקיצוניים.

יריב מוהר הוא סמנכ"ל באמנסטי ישראל, שמובילה את קואליציית המחנה הפרו-אנושי