ההנהגה הפוליטית חולה, והתרופה נמצאת בידי הציבור

רודולף וירכו, רופא גרמני שחי בין 1821-1902, היה איש רב פעלים. בממואר שפירסם שנה לפני מותו מתוארת פעילות ענפה ואף פורצת דרך בתחומים שונים: פתולוגיה, בריאות הציבור, אנתרופולוגיה ופרה-היסטוריה. האירוע המכונן בחייו, על פי עדותו, התרחש ב-1848 כאשר נסע לסילסיה עילית שהיתה שייכת אז לפרוסיה, כדי לערוך חקירה רשמית לסיבות למגיפת הטיפוס שהתפשטה באזור.

הסיבה הישירה למגיפה, על פי הדו"ח שפירסם, היתה הרעב של השנים שקדמו לה – שנבע מירידה ביבולי החיטה עקב פגעי מזג האויר. אך מרבית הנפגעים מהמגיפה הקטלנית היו העניים חסרי ההשכלה, אשר סבלו מדיכוי פוליטי וכלכלי.

למותר לציין שלא היו בידי וירכו הכלים הנדרשים כדי לזהות את המחולל של המחלה (ריקציה). בשל כך, הוא הטיל את האחריות למניעת מגיפות בעתיד על הפוליטיקאים – והפציר בהם לעשות את כל הצעדים הנדרשים כדי להעלות את רמת ההשכלה וההכנסה של האוכלוסיות המוחלשות, ולצמצם את אי-השוויון הקיצוני בין האזרחים.

על רקע זה טבע וירכו את המשפט "הפוליטיקה אינה אלא רפואה בקנה מידה גדול", שזכה לאין ספור ציטוטים ופרשנויות. הפרשנות המועדפת עלי היא: במצבים של בריאות ומחלה של כל פרט מגולמים ההצלחות והכישלונות של החברה כולה. כפועל יוצא מכך, לפוליטיקאים תפקיד מכריע בקידום ושימור בריאות הציבור.

אנשי המקצוע יכולים להצביע על קשרים בין תחלואה, תמותה ונכות לבין גורמים סביבתיים וחברתיים, אך התמודדות עם הגורמים המקצרים ומשבשים את חייהם של האזרחים מסורה בידי הפוליטיקאים – הם האחראים והם בעלי הסמכות.

האם הפוליטיקאים כשירים, מסוגלים בכלל למלא את התפקיד המכריע שהוטל עליהם? זו שאלה שמיליוני אזרחים שואלים את עצמם בתקופה קשה של משבר כמו זו שבה אנו נמצאים עתה.

מאחר שאין כל דרישות מקדמיות או הכשרה מתחייבת כדי להפוך לנבחר ציבור, יכולותיהם לקבל את ההחלטות הנכונות אינה תלויה בידע או במיומנות, אלא ביכולת השיפוט שלהם, המבוססת בדרך כלל על ניסיון חיים ושכל ישר. אך מעבר לכך, יכולתו של פוליטיקאי לקבל החלטות עבור הציבור אותו נבחר לשרת מותנית בראש וראשונה בהיותו נטול אינטרסים "זרים", בהיותו מי שטובת הציבור ורק היא עומדת לנגד עיניו.

שיטת המשטר הדמוקרטית מבוססת איפוא על שתי הנחות בסיסיות. האחת היא שחוכמת ההמונים הבאה לידי ביטוי בעקרון הבחירה החופשית תעלה לדרג מקבלי ההחלטות אנשים מנוסים, בעלי שיקול דעת, יכולת לימוד מהירה ושכל ישר. ההנחה השנייה היא שמנגנונים שונים – כמו שומרי הסף, בתי המשפט, חוקי יסוד – יבטיחו שהפוליטיקאים לא יסטו מדרך הישר ותהליכי קבלת ההחלטות, בעיקר בתחומים קריטיים כמו בריאות הציבור, יהיו חפים מכל שיקול זר.

יש לומר כי ה"חכמים" הקדמונים עירערו על הסיכוי לממש את הנחות היסוד האלה. אפלטון דירג את הדמוקרטיה במקום הרביעי מבין חמש שיטות הממשל שמנה בסדר יורד מבחינת איכותן -אריסטוקרטיה, טימוקרטיה, אוליגרכיה, דמוקרטיה, וטירניות. הוא אף טרח לציין כי בין דמוקרטיה לעריצות קיים גבול צר מאוד. הוא חזה שהפוליטיקאים שיעמדו בראש המדינה הדמוקרטית יהיו נהנתנים, רודפי כוח, מונחים על ידי אינטרסים זרים התואמים את טובתם האישית ואת תאוות השלטון שלהם, ונמצאים לעתים קרובות בסתירה עם טובת האזרחים. וקשה לומר שהוא טעה.

הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'ק רוסו כתב בחיבורו "האמנה החברתית" שדמוקרטיה אמיתית דורשת רמה כה גבוהה של מעורבות האזרחים, שתצרוך מהאזרח הפשוט משאבים שאינם עומדים לרשותו. לפיכך הוא קבע בפסקנות כי דמוקרטיה אמיתית אף פעם לא היתה קיימת ואף פעם לא תהיה קיימת.

רוסו הזהיר כי החברות הדמוקרטיות הן מבנים שנוטים להתפרקות, לשינוי צורה, ואף למלחמת אזרחים. וגם הוא לא טעה. מעורבות הפרט בהליך הדמוקרטי הולכת ויורדת, ואפילו בפעולה שמסמלת אולי יותר מכל את שיטת המשטר הזאת – הצבעה בבחירות – שיעור ההשתתפות במרבית המדינות מצטמצם, ודמוקרטיות רבות בעולם המערבי משנות את פניהן.

לפיכך, יש שהציעו להחליף את השם של שיטת המשטר הפופולרית בעולם המערבי מדמוקרטיה לדציפיוקרטיה (decipiocratic – מהמילה הלטינית decipio, שמשמעה לרמות, להונות). לפי הגדרה זו, כלפי חוץ ניתן לזהות סימנים מובהקים של דמוקרטיה – כמו בחירות חופשיות. אך ההבדל הבסיסי בין דמוקרטיה לדציפיוקרטיה הוא באג'נדה הנסתרת, האינטרסים הזרים, של הפוליטיקאים העומדים בקצה הפירמידה, שנחשפים רק אחרי שנבחרו, ולעתים נשארים מעורפלים עד רדתם מהבמה.

בחלק מהמדינות הדמוקרטיות נענו לאתגר, וחיזקו את המוסדות שמנסים למנוע את עריצות הרוב, להבטיח את זכויות המיעוט, ולחשוף את האג'נדה הנסתרת של הפוליטיקאים. הפירות של מאמצים אלה קיבלו ביטוי בשורה ארוכה של חוקים חשובים בתחומים רבים ששיפרו ללא הכר את בריאותם ורווחתם של האזרחים: סניטציה, מים נקיים, חיסונים, מניעת תאונות עבודה, הפחתה במספר המעשנים, רגולציה של מזון ותרופות.

לעומת זאת, במדינות שבעבר חוקקו חוקים טובים ומתקדמים קמים מנהיגים שטופי היבריס ותאוות כוח, שכדי להגשים את שאיפותיהם נדרשים לפעול לחיסול המוסדות הדמוקרטיים. בעוד שבעבר הדרך המקובלת לשלטון אוטוקרטי היתה הפיכה צבאית, לעתים עקובה מדם, כיום נוטים המנהיגים תאבי הכוח לפעול במסלול האלקטורלי בדרך לעריצות.

במסלול זה הפוליטיקאים משתמשים במוסדות הדמוקרטיים עצמם (מפלגה צייתנית, עריצות הרוב בכנסת, בתי משפט ושומרי סף בעלי זיקה פוליטית או מבוהלים) כדי להסיר מעל הדרך את אבני הנגף בדרך למימוש האינטרסים שלהם. הם עושים זאת באופן הדרגתי, עדין, ואפילו חוקי. במדינות אחדות כבר הושלם המהלך, ובהן הונגריה, הפיליפינים, פולין, רוסיה וטורקיה. ובאחרות המהלך להפיכת דמוקרטיה לאוטוקרטיה נמצא בעיצומו, לדוגמה ישראל וארה"ב.

דמוקרטיה מתפוררת בזמן מגיפה

בספרו "כיצד דמוקרטיות מתות?" מצביע סטיבן לויצקי, פרופסור לממשל מהרווארד, על ארבעה סימנים שגם אם מתקיים אחד מהם יש סכנה מוחשית למעבר מדמוקרטיה לאוטוקרטיה: דחייה, במלים או במעשים, של כללי המשחק הדמוקרטיים; שלילה של הלגיטימציה של היריב; התייחסות סובלנית או עידוד לאלימות; נכונות לקיצוץ בזכויות האזרחיות של היריב ושל התקשורת. אם מקבלים את התיאוריה של לויצקי, הרי הסכנה להתפתחות אוטוקרטיה בישראל מוחשית מתמיד.

ומה רואים אזרחים שחיים בדמוקרטיה מתפוררת בעת מגיפת הקורונה? הם רואים מנהיג שניצב מדי ערב ומקלס את עצמו כאשר מספר הנדבקים יורד, ומטיל אחריות על הקהל הלא ממושמע כאשר מספר הנדבקים עולה. הם רואים מדיניות לא עקבית (הספים לשינוי מדיניות הסגר שהוצבו נחצים והתגובה המתבקשת לא קורית), מדיניות בידוד סלקטיבית (הוראה מפורשת למנוע איחוד משפחות אינו חל על משפחת הנשיא וראש הממשלה) ומדיניות סגר סלקטיבית (המשך הטיסות מארה"ב אחרי הפסקת התנועה האווירית).

הם רואים סמיכות זמנים קרובה בין מימוש מדיניות ובין האינטרסים של המנהיג (שעות ספורות אחרי ההודעה על הסגר נדחה משפטו של המנהיג); רכישת תרופות על פי המלצות של הפטרון מארה"ב כאשר המומחים מזהירים מפני שימוש בתרופה (רכישת מעל 2 מיליון טבליות כלורוקווין); הצגת מידע חלקי וסלקטיבי, חלקו רלוונטי וחלקו לא (בעיקר מידע גולמי ולא מפולח).

אם זה לא מספיק, אז אנחנו, האזרחים, רואים גם חיזויים אפוקליפטיים על סמך מודלים שטובי המומחים יודעים מראש כי רמת הדיוק שלהם נמוכה, עקב טיב המידע והשונות הרבה בין האוכלוסיות; הפחת תקוות שווא על פתרון מלא למגיפה תוצרת בית (ההודעה על פריצת הדרך של המכון הביולוגי); הפעלת השב"כ כאמצעי מעקב אחרי הדבקות גם כאשר תועלתו באיתור הדבקות מינימלית (לפי עדות השב"כ עצמו); היעדר מוחלט של דיאלוג בין הפוליטיקאים לאזרחים או אפילו לתקשורת (המנהיג מוסר הצהרות ואינו עונה על שאלות).

התוצאה הישירה של כל זה היא חוסר אמון מוחלט בין הפוליטיקאים לציבור, אבדן אמון בשיטה הדמוקרטית – ומסלול ישיר לאנרכיה או לעריצות.

לפנינו תקופה קשה. המגיפה עדיין לא מאחרינו, ומשבר כלכלי עמוק בפתח. ה"רופאים" שבידם הפקדנו את גורלנו חסרים כישורים ויכולות, וחמור מזה – מונעים על ידי אינטרסים אישיים, יש שיאמרו אינטרס של איש אחד, שאין בינם לבין טובת הציבור אותו הם משרתים ולא כלום.

תהליך הריפוי הנדרש הוא ארוך ויסודי. עלינו האזרחים מוטלת החובה לעשות ככל יכולתנו להחליף את הצוות הרפואי המופקד על שלומנו ולחזק את המוסדות שיאפשרו לבחור צוות חדש מיומן ובעל יושרה, ולאפשר לו לממש את המטרה שלשמה נבחר: לשמר ואף להאריך את תוחלת החיים, ולשפר את רווחתם של האזרחים.

ד"ר בנימין מוזס הוא רופא פנימי ואפידמיולוג קליני