האיטלקים הם אנשים טובים? כך סייעו היהודים להלבין את הפשיזם

בשנת 1516 החליטו שלטונות ונציה להקצות ליהודים שכונה נפרדת ליד בית היציקה החדש (גטו נואבו, באיטלקית). זה היה הגטו הראשון על אדמת אירופה; בשנים הבאות ירוכזו יהודים בגטאות רבים נוספים ברחבי היבשת.

גם הגטו העתיק האחרון שנותר באירופה (טרם חידוש הגטאות בידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה) שכן באיטליה – גטו רומא. הוא "בוטל" בשנת 1870. בשנה זו הושלם תהליך השוואת זכויות יהודי איטליה שהחל עם האמנסיפציה שלהם, ב-1848.

המהפך החיובי החד והמהיר במעמדם של היהודים התקדם במקביל ובכפוף לתהליך שחרורה ואיחודה של איטליה. לא זו בלבד, ככל שאיטליה התחזקה, מצבם השתפר. ייצוגם בפרלמנט, במקצועות חופשיים, בקצונה הבכירה ובמעמד הגבוה היה בראשית המאה העשרים מעל ומעבר לשיעורם באוכלוסייה.

יהודי איטליה זיהו את הקשר בין הדברים, ואך טבעי שהפכו לפטריוטים איטלקים נלהבים – עד כדי אידאליזציה של איטליה, שלא פחתה ואולי אף גברה בתקופה הפשיסטית.

עם עלייתו לשלטון של בניטו מוסוליני ב-1922 ובשנים שלאחר מכן, רק מעטים בקהילה היהודית התנגדו לפשיזם; הרוב תמכו בפוליטיקה השמרנית של המשטר ובשאיפות האימפריאליסטיות שלו באפריקה.

במבט לאחור, כותבת ההיסטוריונית שירה קליין בספרה המעמיק ומפרק המיתוסים "יהודי איטליה מאמנסיפציה לפשיזם", שיצא בהוצאת אוניברסיטת קיימברידג' ב-2018, יש מקום לתהות על גישה זו. ניתוח כלכלי יכול לייחס את ההצלחה של היהודים לכוחות השוק, לא למדינה.

האנטישמיות הקלאסית המשיכה להיות רווחת באיטליה הקתולית (אם כי בניגוד לארצות אחרות באירופה, לא קמה באיטליה מפלגה אנטישמית. ניתן לייחס זאת לקוטנה היחסי של הקהילה, ולשיעור הנמוך של מהגרים יהודים ממזרח אירופה שהצטרפו אליה; להמחשה: באיסט אנד בלונדון חיו בתחילת המאה העשרים יותר מ-60 אלף יהודים ממזרח אירופה – יותר מיהדות איטליה כולה). הפשיזם אומנם סבל את היהודים, אך לא התייחס אליהם כשווים.

לא זו בלבד – הקולוניאליזם האיטלקי גבה באפריקה יותר ממאה אלף קורבנות תוך שימוש בגז, הקמת מחנות ריכוז, התעללות מינית, גזענות וטרנספר. פשעי המלחמה של איטליה באתיופיה, באריתריאה ובלוב היו צריכים להזהיר את היהודים מהגזענות המובנית של המשטר הרבה לפני חוקי הגזע של 1938.

אך בשעת מעשה, כמובן, כותבת קליין (שמתבססת על מאות יומנים, ממוארים וראיונות), הדברים נראו ליהודים אחרת. הם השוו את חייהם באיטליה המודרנית לחייהם קודם לכן, בגטאות, וחשו בני מזל. כך גם כאשר השוו את איכות חייהם לזו של איטלקים אחרים, ודאי כאשר השוו את מצבם לזה של אחיהם, יהודי מזרח אירופה. הם נהנו משגשוג תרבותי וכלכלי.

ברקע, הסוציאליזם המהפכני איים על הסדר הטוב של אחרי מלחמת העולם הראשונה. גם אם השלטון הפשיסטי לא ראה ביהודים אזרחים שווים ממש, הם תמכו – כבני המעמד הבינוני-גבוה – בגישתו האנטי סוציאליסטית, ונהנו מפירות הקולוניאליזם באפריקה.

בראייה לאחור, המושג פשיזם מזוהה עם גזענות, דיכוי זכויות אזרח ואדם, כוח בלתי מוגבל של המדינה ובושם של איילת שקד. בזמן אמת, הפשיזם נראה ליהודי איטליה כאלטרנטיבה העדיפה מבין הקיימות, ומוסוליני נתפס כסמל של יציבות, משמעת וקדמה.

העובדה שלמוסוליני היתה מאהבת יהודיה (מרגריטה צרפתי), התבטאויות פומביות שלו נגד גזענות, יחסו החיובי לציונות (ובמקביל – היחס החיובי של גורמים בתנועה הרוויזיוניסטית כלפיו), כל אלה תרמו לעמדה הפרו פשיסטית של יהדות איטליה.

כאן המקום לציין שהנטייה של היהודים כקהילה (להבדיל ממהפכנים בודדים) להעדיף את חסות והגנת השלטונות לא היתה ייחודית לתקופה או למקום. ההיסטוריון יוסף חיים ירושלמי הגדיר את הקשר של יהודים למדינות שבהם נפוצו ברחבי העולם ולשליטיהן "קשר אנכי", היינו כפוף לשלטון, בניגוד ל"קשר אופקי", כלומר קשר עם שאר מרכיבי האוכלוסייה.

השלטון נתפס כנותן חסות, בשעה שהחברה הסובבת כמקור אפשרי לקטסטרופות. או במילים של מסכת אבות, "הוי מתפלל בשלומה של מלכות". הדבר היה נכון בעולם הפרה-מודרני, ונותר נכון גם בתקופה המודרנית, גם אם לעתים באופנים אחרים ובתצורות שונות.

הפשיסטים היהודים נשכחו

תשעים שנה חלפו מהאמנסיפציה של יהודי איטליה ב-1848 עד חוקי הגזע של 1938. הפטריוטיות שלהם החל מאמצע המאה ה-19 סללה את הדרך לאמון שהמשיכו לתת באיטליה. הם שיכנעו את עצמם שהשלטון הפשיסטי לא באמת רוצה לפגוע ביהודים, שחוקי הגזע הם אילוץ של הברית עם היטלר.

גם אחרי ש-22% מ-45 אלף יהודי איטליה נרצחו בשואה, פליטים יהודים באמריקה המשיכו לתאר את איטליה כקורבן. אכן, השמדת היהודים החלה רק אחרי הכיבוש הנאצי ב-1943; אכן, היו איטלקים שהצילו יהודים. אך הסיבה לשיעור הנמוך של הנספים היתה הקרבה הכרונולוגית לסוף המלחמה, הקרבה הגיאוגרפית לדרום המשוחרר ולשווייץ הנייטרלית, והכאוס של מלחמת האזרחים – לאו דווקא פילושמיות.

עם תום מלחמת העולם, נולד המיתוס של Brava gente, "האיטלקים הם אנשים טובים". קליין טוענת שדווקא ליהודים קורבנות הפשיזם חלק בביסוס המיתוס: הניצולים הדגישו את חלקם של המצילים ולא של הרודפים. הם נטו לשבח את איטליה על התנהלותה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

להערכתה של קליין, היתה זו חשיבה פרגמטית, שנועדה לאפשר להם להמשיך להרגיש בבית באיטליה. אין לשכוח שזו אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר, מחוץ לארץ ישראל, בת יותר מ-2,200 שנה, והקשר שלה למקום עמק.

בינתיים, זוועות השואה בשאר אירופה, והעובדה שהאנטישמיות האיטלקית נתפסה כחיקוי זול של הגזענות הגרמנית, סייעו לגמד את יחסו של המשטר הפשיסטי ליהודים. גם עמדתם של יהודי איטליה ערב המלחמה נשכחה. הסופר פרימו לוי – שניסה להצטרף למחתרת האנטי פשיסטית, נלכד ונשלח לאושוויץ – נתפס כמייצג. הפשיסטים היהודים – הרבים לאין שיעור – נשכחו.

לאיטליה עצמה היה כמובן עניין לטפח את הנרטיב של האיטלקי הטוב, מתוך שאיפה להשתלב בגוש המערבי – ואינטרס דומה היה גם לבעלות הברית ששיחררו את איטליה.

לצד רדיפת היהודים באיטליה ובלוב שהיתה תחת שלטונה, הצבא האיטלקי ביצע פשעי מלחמה ביוגוסלביה, באלבניה וביוון הכבושות, כולל הקמת מחנות ריכוז, טבח אזרחים וחיסול בני ערובה. שלטונות איטליה של אחרי המלחמה התחמקו מלהעמיד לדין את פושעי המלחמה האחראים. גם כאן המדיניות האיטלקית שירתה את האינטרס של בעלות הברית, ארה"ב ובריטניה, שחששו מהשתלטות קומוניסטית והעדיפו שקט תעשייתי.

אין זה מפתיע, כמובן, שהאיטלקים עצמם קידמו היסטוריוגרפיה מתופללת של קולוניאליזם נאור באפריקה, כיבוש נאור ביוון וביוגוסלביה, ותמיכה עממית של העם האיטלקי בפרטיזנים בזמן הכיבוש הנאצי.

אך לא רק באיטליה – עד סוף שנות השמונים של המאה הקודמת, הנרטיב של האיטלקי הטוב היה מקובל גם במחקר ההיסטורי שלא-מטעם, ונתפס כעובדה מוצקה. כך למשל, בספרה "אייכמן בירושלים" כותבת חנה ארנדט שאפילו אנטישמים איטלקים מושבעים לא לקחו את חוקי הגזע ברצינות, שהם לא חלו על רוב היהודים, ושה"אנושיות האיטלקית" גרמה לכך שהצעדים האנטי-יהודיים לא היו פופולריים.

חוקר אחד כתב על ה"פילושמיות" של האיטלקים. אחר על סולידריות שלהם עם היהודים, וחוקר נוסף על "חסינותם מפני גזענות". אחר ציין כי "באיטליה לא היתה גזענות, ולאנטישמיות לא היתה מסורת משל עצמה. לחוקי הגזע היה אופי שונה ו'מתורבת' יותר" שכן איטליה "יישמה את חוקי הגזע באופן מצומצם ולעתים הטילה עליהם מגבלות פרוצדורליות לטובת היהודים".

כאמור, המחקר התפתח מאז, ובספרה מביאה קליין דוגמאות רבות לגישה אחרת. אבל למיתוסים יש חיים משלהם, וכך גם לעצימת עיניים אל מול פשיזם וגזענות. להמחשה: לערכים בוויקיפדיה נחשפים מדי יום אלפי אנשים, למאמרים ולמחקרים היסטוריים – פחות. נכון להיום, ערך הוויקיפדיה באנגלית על חוקי הגזע של 1938 מציין כי "הם היו לא פופולריים בקרב האזרחים האיטלקים".