דרעי גדול מסכום חלקיו

בשבועות האחרונים תפסו את הכותרות כמה אירועים שכמו הועתקו מארכיון קטעי העיתונות: העתירות נגד מינוי אריה דרעי, שמתבססות על הרשעותיו הקודמות, הקרובות והרחוקות (והביאו בסופו של דבר לפסילת מינויו); עלייתו של איתמר בן גביר להר הבית, שעוררה חשש (או ציפייה, או תקווה) שתוביל למהומות, כפי שאירע אחרי עלייתו של אריאל שרון להר בספטמבר 2000 או פתיחת מנהרות הכותל בידי בנימין נתניהו ב-1996; ושובן של הקריאות העונתיות להקמת קנטון חילוני-ליברלי-אוטונומי במדינת תל אביב (כולל קריאה של עורך "הארץ" אלוף בן ליאיר לפיד לבוא לעמוד בראשה).

בפרפרזה על דבריו של מזכיר המדינה האמריקאי לשעבר, הנרי קיסינג'ר (שאמר שלישראל אין מדיניות חוץ, רק פוליטיקה פנימית) – לישראל אין פוליטיקה פנימית, יש לה חדשות שחוזרות על עצמן במינונים משתנים של טרגדיה, פארסה וגרוטסקה.

נחזור במכונת הזמן לפרשת דרעי הראשונה שבראשונות. ב-1989 נבחרו למועצת עיריית ירושלים – שבראשה עמד אז טדי קולק – שני עסקנים צעירים ונמרצים: שמואל מאיר מהמפד"ל, וארנן יקותיאלי ממרצ. מאיר, איש חוגי ישיבת מרכז הרב, השקיע מרץ רב בפרויקט ייהוד מזרח ירושלים ובקידום עמותות המתנחלים שם. יקותיאלי פעל לפתיחת בתי קולנוע וצירי תנועה בשבת, ומיתג את עצמו כמנהיג הציבור החילוני החרד מהתחרדות ירושלים. לכאורה – הפכים מוחלטים. ובכל זאת, בין מאיר הנץ החרד"לי ליקותיאלי היונה הצחורה נקשרה ידידות אישית עזה. ברקע הידידות היה גם אויב משותף, עסקן צעיר נוסף: אריה דרעי.

בסוף 1988 הפך דרעי לשר הפנים בממשלת האחדות, והמשיך לכהן בתפקיד זה בממשלת שמיר ובממשלת רבין. חברי המועצה הטריים יקותיאלי ומאיר זיהו מיד את מה שיהפוך לימים ל"תיק הציבורי" של דרעי: התניית תקציבים לרשויות מקומיות בהפרשת נתח מהכספים למוסדות ולגופים של ש"ס. הם הקימו מטה שאסף מידע מעיריית ירושלים ומרשויות מקומיות נוספות, והזינו במיומנות את התקשורת המקומית והארצית באייטמים ובתחקירים על מעללי דרעי. כתב האישום בפרשה הזו, שהוגש ב-1993 – במידה רבה הודות לעמלם של יקותיאלי ומאיר – הוא שהביא לעתירה שגררה את התפטרותו של דרעי מממשלת רבין.

באותה שנה אהוד אולמרט הביס את טדי קולק, אחרי שהשכיל לחתום על הסכמים חשאיים עם מנהיגי החרדים, והפך לראש עיריית ירושלים. בטוהר המידות של אולמרט שמואל מאיר התעניין פחות; היה חשוב לו יותר לגייס אותו לשירות מתנחלי מזרח העיר. ואכן, אולמרט הפך לפטרונם של אלו והשקיע בהם שעות שתדלנות, התרמה וטיסה רבות. יקותיאלי מצדו המשיך להזהיר מהתחרדות ירושלים, אזהרה שאולי הגשימה את עצמה, בכך שגרמה לחילונים רבים לנטוש את העיר ולעבור לקנטון החילוני האוטונומי בשפלה.

נוסטלגיה מעוורת

נדלג ל-1996. ראש ממשלה חדש ובלתי מנוסה, בנימין נתניהו, מתיישב על כסאם של יצחק רבין שנרצח ושמעון פרס שהובס (באופן שמזכיר את תבוסתו של קולק). אולמרט הערמומי והמנוסה ממנו, עם רוח גבית מלובי המתנחלים בראשות שמואל מאיר, לוחץ עליו לפתוח את מנהרות הכותל, דבר שקודמיו נמנעו מלעשות. ההנמקות מוכרות וידועות: ריבונות, משילות. וגם תיירות.

המנהרות נפתחות במוצאי יום הכיפורים של אותה שנה, ולמחרת מתחילות המהומות, שגבו את חייהם של 17 חיילים וכמאה פלסטינים (אך תרמו ללקסיקון את המושג "סלע קיומנו"). זה היה העימות הראשון בין ישראל לרשות הפלסטינית אחרי חתימת הסכם אוסלו.

יש הסבורים שהאפיזודה הפכה את נתניהו לזהיר יחסית בהפעלת כוח צבאי בכהונותיו הבאות. כך או כך, העימות הוביל את נתניהו, בתיווך אמריקאי, לחתימה על הסכם חברון, שהוליד את פרשת בר-און-חברון (שמצדה הביאה לחיינו את איילה חסון).

נתניהו "של פעם" מוצג כמי שהגן על מערכת המשפט, בניגוד למעשיו היום. אבל הנוסטלגיה כהרגלה זורה נצנצים בעינינו: כדי להעביר את הסכם חברון, נתניהו נזקק לתמיכת ש"ס, ובתמורה לתמיכה זו נתפר בראשית 1997 בהשתתפותו ובביצועו מינויו של עו"ד רוני בר-און ליועץ המשפטי לממשלה. בר-און נועד לשמש יועץ משפטי מטעם, שיקבור את האישומים הפליליים שדרעי צבר בינתיים (נוסף על התיק הציבורי). חקירת המשטרה בפרשה הניבה המלצה להעמיד לדין רק אחד מכל החשודים במעורבות בקנוניה: אריה דרעי. לשם שינוי, לבסוף לא הוגש כתב אישום.

בר-און עצמו, אגב, ויתר על התפקיד ביוזמתו ימים ספורים אחרי מינויו, בעקבות חשיפה: הוא נהג להמר בסכומים גבוהים בקזינו בלונדון. מי שצפתה בו משחק בז'יטונים ורצה לספר לחבר'ה (או ליתר דיוק לשלי יחימוביץ, בשבתה אז כמגישת התוכנית "הכל דיבורים") היתה אחת, עירית לינור.

שמואל מאיר נהרג כחודשיים אחרי מהומות מנהרות הכותל בתאונת דרכים. ארנן יקותיאלי מת כארבע שנים אחריו ממחלת לב. באופן בלתי נמנע, ברחוב הש"סניקי השתעשעו ברעיון שמותם הוא עונש משמים על רדיפת דרעי.

אך השניים לא שיתפו פעולה רק נגד דרעי. במסגרת הלחצים על נתניהו לפתוח את מנהרות הכותל, מאיר החתים את עמיתיו למועצת העירייה על עצומה שדרשה זאת מהממשלה. מעטים יודעים או זוכרים שגם יקותיאלי, איש השמאל המובהק, חתם – כי מה לא עושים בשביל  חבר. איך אמר רבי שמעון בן יוחאי? אהבה מקלקלת את השורה ושנאה מקלקלת את השורה. בסיפורם של מאיר ויקותיאלי היו זו וגם זו.

השניים כבר לא איתנו, אבל רוח הרפאים של דרעי עדיין מניעה מהלכים גלויים וסמויים, הרבה יותר ממנו עצמו. היחס אליו עדיין מאחד אד-הוק אליטות חילוניות ודתיות-לאומיות שיקותיאלי ומאיר – כמו גם הקואליציה היוצאת, כמו גם לינור – הם מייצגים אופייניים שלהן. לזכרם.