דווקא לעובדים הפגיעים ביותר המדינה לא נותנת מענה

יניב עבד במסעדה עד ל-7 באוקטובר ומאז התבקש שלא להגיע עוד. לאף אחד לא היה תיאבון. את המכתב שהוציא אותו לחל"ת קיבל רק חודש מאוחר יותר, אחרי שהממשלה נזכרה לפרסם מתווה לפיצויים ולתשלום דמי אבטלה לעובדים שמוצאים לחל"ת. אבל שירות התעסוקה לא הכיר בשבועות שאותם העביר בחל"ת-דה-פקטו, ולכן לא אישר תשלום לחודש אוקטובר. אורן, שכיר בעמותה שמספקת שירותי רווחה, התמודד עם סיפור דומה. המעסיק שלו המתין למתווה הפיצויים ורק אז שלח מכתב המוציא את אורן לחל"ת, ובכך גזר על העובד החרוץ אובדן של משכורת שלמה.

זו רק אחת מהסוגיות שאיתן מתמודדים עובדים בתקופת המלחמה ועדיין לא קיבלו מענה מהממשלה. ישנם גם העובדים השעתיים, אוכלוסייה שקופה שנותרה מחוץ למתווה הפיצויים, למרות שהיא מהווה לא פחות מ-23% מהמועסקים בני 20 ומעלה (על פי נתוני הלמ"ס ב-2018) ולפי הערכות שלנו מגיעה לכדי כמחצית משוק העבודה. לקבוצה הזו משתייכת נועה, עובדת קבלן בבית מלון, שהמשמרות שלה קוצצו ב-50% וכך גם הכסף שקיבלה בסוף כל חודש, וגם רינת, שעובדת כמורה למחול, אבל לא התקיימו חוגים אחרי 7 באוקטובר ולכן לא נקראה לעבודה.

מבנה ההעסקה השעתי, שאמור להיות מיועד לעובדים זמניים, עונתיים או כאלו המגיעים לתקופה קצרה, הפך לרעה חולה, המפלה בין עובד לעובד בשגרה – ובחירום, מוסיפה חטא על פשע. ברובן המוחלט אלו עבודות לא יוקרתיות, כמו ניקיון, אבטחה, זבנות, מלצרות, פס ייצור במפעלים, חינוך בלתי פורמלי, חקלאות, בנייה ועוד. שלא במקרה, מרבית העובדים השעתיים מגיעים מהפריפריה הכלכלית-חברתית ושכרם נגזר מכמות השעות שהם עובדים. אין שום חובה לשלם את שכרם אם המעסיק החליט לא לקרוא להם לעבודה.

כמו במקרה של נועה ורינת, מעסיקים רבים בחרו שלא לבחור, ובמקום להוציא עובדות לחל"ת, פשוט לא קראו להן לעבודה – כי מותר להם. במצב כזה, לעובדות לא היתה ברירה אלא להישאר בעבודה: אם יתפטרו, לא בטוח שיהיו זכאיות לדמי אבטלה, יאבדו את עבודתן ביום שאחרי ויצטרכו לחפש עבודה אחרת. אם ידבקו בעבודתן, יבטיחו לעצמן סיבה לקום בבוקר ואת פירורי המשמרות שיזרוק לעברן המעסיק. מלכוד. אף אחד לא צריך לקבל החלטות גורליות שכאלו כשהאדמה תחת רגליו רועדת, בטח שלא אנשים פגיעים, שגם בשגרה המדינה הפקירה והזניחה לגורלם.

עובדים נוספים שנותרו בלי מענה הם כמו איברהים, עובד פלסטיני מהגדה, שעבד אצל קבלן בענף הבנייה במשך 15 שנה, בהיתר ובאישור ביטחוני, ופרנס את אשתו וחמשת ילדיו. כעת הוא מנוע מלהיכנס בשל ענישה קולקטיבית שהוטלה על כלל העובדים הפלסטינים, ללא כל רשת ביטחון סוציאלי. גם מייקל, מבקש מקלט משדרות, שראה את חבריו נרצחים ונאלץ להתפנות עם משפחתו, אינו זכאי לדמי אבטלה מכיוון שהוא לא נחשב לתושב.

חל"ת גמיש כפיתרון אפשרי

המשותף לכל העובדים הללו הוא שכולם מגיעים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך ונעדרים כוח מיקוח מול המעסיק לשיפור תנאי העסקתם. במלחמה הם מצאו את עצמם בעין הסערה, אך הרחק משולחן מקבלי ההחלטות. כל ענייניהם נקבעים מעל לראשם, בנוהל, על ידי פקידי אוצר שרואים לנגד עיניהם טבלאות של רווחים מול הפסדים. עלינו מוטל להסביר למקבלי ההחלטות שלא העובדים הפגיעים ביותר במשק הם אלו שצריכים לספוג את מחיר המלחמה.

"קו לעובד" מקדם את זכויות העובדים הללו עשרות שנים, וגם במלחמה הנוכחית הצענו פתרונות למשרדי הממשלה. כך למשל, הצענו לאמץ עבור העובדים השעתיים את מודל החל"ת הגמיש, שמאפשר לקבל פיצוי עבור הפגיעה בהשתכרות מבלי לאבד את מקור הפרנסה. במהלך הדיונים הרבים והארוכים בוועדות הכנסת, נראה שהיו חברי כנסת רבים שהבינו את גודל המצוקה, אך האוצר סירב להקשיב להצעות ומילא פיו מים. מה שהיה הוא שיהיה. אשר לשירות התעסוקה והביטוח הלאומי, המסרבים לשלם לעובדים שהמתינו למכתב המוציא אותם לחל"ת – דרשנו להכיר באופן גורף בעובדים שהפכו לבני ערובה להחלטות מעסיקיהם וקראנו לשלם להם רטרואקטיבית עבור אובדן פרנסתם. אין הגיוני ומתבקש מזה, לכאורה, אך חודש לאחר הפנייה, אנחנו עדיין ממתינים למענה.

בנושא החל"ת הגמיש, מצאנו את עצמנו עם המעסיקים באותו צד – באופן חריג ויוצא דופן – כי גם הם מבינים שיש כאן עוול. אך לרוב קולנו נבלע בזה של בעלי השררה, המתקשים לראות את האדם החי מהיד לפה, ולהבין עם מה הוא מתמודד. אין ספק שהמלחמה הנוכחית היא אירוע מתגלגל וחסר תקדים, ישראל נדרשת לייצר פתרונות מהירים לבעיות שלא הכירה, מבחינת האוכלוסיות שנפגעו והיקף הפגיעה בהן. אך בהינתן שסופה של המלחמה אינו נראה לעין, סדר היום הציבורי מתחיל להידרש לנושאים שאינם קשורים למלחמה. מאות אלפי עובדים נושאים את עיניהם לכנסת ומבקשים שתראה אותם. האם תיאות?

עו"ד דיאנה בארון היא מנהלת מדיניות ציבורית בארגון "קו לעובד".