גם אחרי שלושה דורות בצרפת, מרוקו נשארה המולדת היחידה
הכיבוש הצרפתי במרוקו לא השאיר צלקות, וכשני מיליון מרוקאים היגרו אליה במהלך השנים. אבל אף שרבים מהם השתלבו יפה צרפת, הם יתמכו בכל ליבם במרוקו שתשחק בחצי הגמר מול המדינה שקיבלה אותם. משחק של גילוי עריות
האהבה למרוקו לא נגמרת. אוהדי מרוקו חוגגים בלונדון אחרי הניצחון ברבע הגמר על ספרד (צילום: CC BY NC ND johnlsl)
מתברר שהזיכרון הרע עדיין אורב בפינה. מפגשים ספורטיביים בין צרפת לבין הקולוניות שלה לשעבר הציתו לא פעם מהומות בקרב הצופים. בעבר יזמה צרפת מפגשים על מגרש הכדורגל כדי לפייס את זעמם של נתיניה לשעבר. פעמים רבות זה הסתיים בהתערבות של כוחות משטרה.
באחד המפגשים האלה נפגשו צרפת ותוניסיה למשחק כדורגל ידידותי באצטדיון המפואר STADE DE FRANCE ששוכן בלב הפרברים מצפון לפריז. זה היה באחד מימי אוקטובר 2008. מיליוני מהגרים מצפון אפריקה דחוסים עדיין ברחבי צרפת בבניינים צפופים וחסרי סגנון, שנבנו בחופזה במיוחד כדי לשכן אותם אחרי שהיגרו אליה.
רק קילומטרים בודדים מפרידים בין מיליוני המהגרים באותן מכלאות אנושיות ובין תושבי פריז. לעין זרה, וגם לא זרה, נדמה שמדובר בשתי ארצות שונות. בעוד פריז טובלת במראה אורבני מנקר עיניים, המדבר קידמה, הפרברים המקיפים אותה נראים כמו בפלנטה אחרת. התושבים בהם אמנם גדלו בשכנות לעיר האורות, אך רק לעתים רחוקות ביקרו בה. חשים לא שייכים.
לקראת המשחק בין נבחרת צרפת לנבחרת תוניסיה, שתי המדינות יצאו מגדרן כדי להדגיש את הדרך הארוכה שהן עשו כדי להתנער מעשרות שנים של כיבוש צרפתי. הוא אמנה כונה "פרוטקטורט", אך בעצם היה כיבוש לכל דבר, שבא לקיצו רק באמצע שנות החמישים של המאה שעברה.
צרפת דאגה להצהיר שפתחה דף חדש עם הקולוניות לשעבר, אך התוניסאים לא מיהרו לשכוח את ימי הכיבוש. באלג'יריה ובמרוקו, שתי הקולוניות האחיות מצפון אפריקה, עקבו בדריכות אחר המפגש הספורטיבי שתואר בתקשורת הצרפתית כנועד להאדיר את הפיוס המוצלח בין הארצות.
דקות אחרי העלייה למגרש כבר היה ברור לעשרות אלפי הצופים שמשהו לא טוב עומד לקרות. רק נוגן ההמנון הצרפתי, המרסלייז, ואז נשמעו קללות ושריקות בוז מחרישות אוזניים. הצופים נעמדו על רגליהם, הניפו את דגלי תוניסיה והצטרפו כמקהלה לנגינת ההמנון של מולדתם לשעבר.
דיווח על שריקות הבוז במשחק צרפת-תוניסיה
תוניסאים הבקיעו את השער הראשון. הקהל רעד מהתרגשות. זה לא היה צפוי. צעירים, בני דור ראשון ודור שני שגדלו בצרפת, עודדו עד אובדן חושים את הקבוצה האורחת מתוניסיה ושרקו בוז לקבוצה הביתית. ואז צרפת הבקיעה ואף ניצחה את המשחק. האלפים ביציעים הגיבו בשריקות בוז. זה כבר היה בלתי נסבל בשביל המארחים הצרפתים
צרפת נרעשה. המשחק הועבר בשידור ישיר בטלוויזיה, והמראות חדרו לכל בית צרפתי. למחרת כינס הנשיא דאז ניקולה סרקוזי ישיבה סוערת במיוחד בארמון האליזה. סרקוזי, שהיה ידוע כבעל פתיל קצר, השתולל מזעם והטיח את אגרופו בשולחן הנשיאותי. הוא דרש להעניש את אלה שהעזו לפגוע בכבודו של המנון המרסייז. סרקוזי לא עיכל כיצד מהגרים, שצרפת קלטה ברוחב יד, מסוגלים להתנכר לה באופן כה משפיל.
הוחלט שבעתיד כל שריקה נגד ההמנון הלאומי תביא להפסקת המשחק באופן מידי ולהוצאתם של כל הצופים מהאיצטדיון. בנוסף החליט סרקוזי שצרפת לא תארח יותר נבחרות מהקולוניות עד שרוחם תירגע. "אם הם רוצים להשתולל, שיעשו את זה אצלם בבית," אמר בכעס
המשחק המדובר בין צרפת למרוקו, שייערך מחר (יום ד') בחצי הגמר של המונדיאל בקטר, העלה מחדש פחדים ישנים. אמנם הכיבוש הצרפתי של מרוקו נחשב לקל ביותר וכמעט שלא הותיר רגשות זעם נגד הצרפתים. מאז שצרפת יצאה ממרוקו ב- 1956 והעניקה לה עצמאות, שתי המדינות פתחו דף חדש שנחשב לידידותי במיוחד.
בני המהגרים עדיין צפופים בשיכונים. פרבר בפריז, 2011 (צילום: קריסטיאן טריבר CC BY NC)
צרפת קלטה מיליוני מהגרים מרוקאים והעניקה להם הזדמנות לפתוח פרק חדש במולדתם החדשה. יותר משני מיליון יוצאי מרוקו חיים בה, ורבים מהם טיפסו בסולם החברתי וסללו את דרכם אל המעמד הבינוני. הם מדברים את השפה, ובני הדור השני והשלישי השתלבו בה.
אבל בכל הקשור למפגשי ספורט בין שתי הארצות, המולדת הראשונה נשארה המולדת היחידה בעיני המהגרים ממרוקו. מרוקו תמיד היתה, ותמיד תישאר, ארצם האהובה. באופן מפתיע, מרוקו זוכה לפופולריות עצומה דווקא בקרב הצעירים שנולדו בצרפת. אף שלא חיו במרוקו ואף שהם לא בקיאים בשפה המרוקאית, הם פיתחו למרוקו אהבה שאין לה גבול. בני הדור השני והשלישי הותירו הורים ובני משפחה מאחור, אך המשיכו לטפח זיקה הדוקה למורשת המרוקאית, אף שיש להם זיקה חזקה לצרפת. לא פעם הם נדרשו לבחור את מי לאהוב יותר, ולרוב הם מתקשים בכך.
גדלתי בצרפתית, אוהד במרוקאית
גם לי זה עדיין קורה. נולדתי במרוקו ועזבתי אותה בגיל 16 לטובת הגירה לישראל. שפת אימי היא צרפתית, והערכים שעליהם התחנכתי הם צרפתיים, עם מעטה דקיק של מרוקאיות. אף על פי כן, כשנשאלתי השבוע בתוכנית טלוויזיה מי תהיה בחירתי הראשונה אם יתקיים (נשמע דמיוני בזמן שנשאלתי) מפגש בין מרוקו לצרפת, עניתי ללא היסוס: מרוקו כמובן. המנחה לא הצליח להסוות את פליאתו.
זה לא רק משום שאני מזדהה עם אנדרדוג. אלא כי מרוקו היא האהבה הראשונה. זה הבסיס שעליו גדלתי וזו המורשת שליוותה אותי בשנותיי הראשונות. חיי ינקו מתוך הזמן והמקום וההיסטוריה המרוקאים. ידענו את ההמנון בעל פה, על מילותיו בערבית, ושרנו אותו בגאווה כל אימת שהזדמן. לראשונה עליתי על קברי אבותיי, כשביקרתי לאחרונה בעיר מקנס, שם הם קבורים. אני חושב שיש מיליוני מרוקאים כמוני.
זו אהבה לשמה, והיא ניכרה על כל שחקני נבחרת מרוקו במונדיאל. שם אין שמאל ואין ימין, ויש רק מלך אחד. כל ילד מרוקאי יונק את האהבה הזאת ברגע שהוא עומד על דעתו. זו הסיבה שגם השחקנים, שאינם מתגוררים במרוקו או היגרו לארץ אחרת, ממהרים להתייצב במשחקים של ארצם כשהם נקראים.
באחד מביקוריו בצרפת, נשאל מלך מרוקו חסן השני, אביו של המלך הנוכחי מוחמד השישי, מדוע יוצאי מרוקו שהיגרו לצרפת אינם ממהרים להיטמע בארצם החדשה. בפני מאות עיתונאים, הסביר המלך בצרפתית משובחת שבני ארצו אינם נטמעים בקלות. "הם יישארו מרוקאים לנצח כי הם אוהבים את מרוקו ואין כוח בעולם שישנה זאת. זה האופי המרוקאי. הוא בנוי על אהבה עזה למרוקו ולערכי המשפחה."
גם אחרי שהיגרו לצרפת ולמדינות אחרות באירופה, הם שבים לבקר במולדתם הראשונה באדיקות. במהלך הביקור, הם נתקלים בשלושה ביטויים שחקוקים מעל כל גבעה ברחבי המדינה הענקית הזאת: אללה! המולדת! המלך! (אללה, אלוואטן, אלמלכ")
כוכבים בעולם הערבי. פלסטינים חוגגים את הניצחון של מרוקו בשכם (צילום: נאסר שתאיה / פלאש 90)
הודות להצלחתם במונדיאל, הפכו שחקני הנבחרת המרוקאית למוקד של פולחן מצד מדינה שלמה. בזכותם התוודע העולם הרחב למדינת עולם שלישי. העולם גם התוודע לקיום ההרמוני שלה עם שאר העולם (למעט היריבה הנוקשה, אלג'יריה). היא נחשבת עתה לנסיכה הכמעט רשמית של אפריקה. המאמן של הנבחרת, שחי בצרפת ואינו יודע את שפתה של מרוקו, אמר בראיון טלוויזיה שהוא רואה את שחקניו כמייצגים של יבשת אפריקה ולא של העולם הערבי.
המפגש עם צרפת בשלב כה גבוה במונדיאל מזמן בעצם מפגש של קרובי משפחה. יהיו שיאמרו שזה כמעט גובל בגילוי עריות. רבים מהשחקנים המרוקאים דוברים צרפתית כשפת אם, והאחרים חולמים להשתלב בכדורגל הצרפתי אחרי שיהגרו לצרפת. שחקנים רבים בנבחרת הצרפתית רכשו בית קיץ באחת מערי החוף במרוקו ומרגישים שם בבית.
אבל ייתכן מאוד שהפסד לצרפת יוציא אלפי מרוקאים מתוסכלים לרחובותיה של צרפת ושל מדינות אחרות באירופה. גם כדי לפרוק זעם שאופייני למהגרים וגם כדי לבטא מציאות חיים של רבים שלא הצליחו לפלס את דרכם למעלה. גם בחלוף שלושה דורות בצרפת והם עדיין אינם מצליחים לגעת בתהילה שהם כה מייחלים לה. אפשר לקבוע שההצלחה במונדיאל היא צעד משמעותי בדרך למעלה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
