בקרב בין הפוליטיקאים למומחים, הציבור הוא זה שמפסיד

מגיפת הקורונה הכניסה לחיינו את ה"מומחים". הם הפכו לאורחים קבועים במהדורות החדשות, בתוכניות האקטואליה, בעיתונות וברשתות החברתיות. המיוחסים במיוחד שביניהם מוזמנים להביע את דעתם בפני פוליטיקאים ופקידי ממשלה בכירים. וכמספר ה"מומחים", כך מספר הפתרונות למניעת התפשטות המגיפה.

הפוליטיקאים, שאינם בקיאים בשפה הרפואית והמדעית, מעדיפים את ה"מומחים" הרהוטים והפסקניים. בתקשורת נותנים פתחון פה גם לאלה ששוחים נגד הזרם, כדי להכניס קצת דרמה לדיווחים המשמימים.

מטבע הדברים, המסרים שמעבירים ה"מומחים" האלה הם קצרים, רדודים, ואינם מאפשרים לאדם אינטליגנטי לשקול ולהכריע בין חוות הדעת המנוגדות. התוצאה היא בלבול ומבוכה, וכפועל יוצא מכך גם חוסר אמון גובר והולך. וכל זאת לנוכח מצב שבו לחוות הדעת של מומחים עלולה להיות השפעה מכרעת על בריאותנו ואורח חיינו.

מומחה, על פי הגישה המודרנית, אינו מוגדר על ידי נגישות ייחודית לגוף ידע ספציפי, אלא בעיקר על ידי ניסיון מצטבר ביישום הידע הזה, שמקנה לו מיומנות בפתרון בעיות מורכבות באותו תחום. מומחה לחיזוי התפשטות של מגיפות הוא אדם שלמד, ואחרי כן הקדיש חלק ניכר מזמנו לאיסוף וניתוח נתונים ובניית מודלים מתמטיים לחיזוי.

על פי הקריטריונים האלה, מרבית המומחים שמייעצים כיום למקבלי ההחלטות ושמתייצבים לדבר באמצעי התקשורת אינם מומחים כלל, אף שהם מציגים את עצמם ככאלה על סמך תואר שרכשו בעברם הרחוק או תפקיד מינהלי שהם נושאים בו כיום.

הקונפליקט בין מומחים אמיתיים, בעלי ידע וניסיון, לפוליטיקאים בקבלת החלטות בדמוקרטיות העכשוויות הוא כמעט מובנה. התפתחות המדע והטכנולוגיה העלתה את משקלם של המומחים בהחלטות רבות שמתקבלות על ידי פוליטיקאים, ואלה רואים בהשפעתם הגדלה והולכת כרסום ממשי בכוחם.

לפיכך, חלק מהפוליטיקאים מתייחסים למומחים בחשדנות, ואחרים בעוינות גדולה. פוליטיקאים לא מעטים בוחרים במומחים שמוכנים לרבע את המעגל כדי לשרת את אמונותיהם ואת האינטרסים שלהם. בכל מקרה, כמעט כולם מצניעים את חלקם של המומחים בתהליכי קבלת ההחלטות.

את המורכבות של יחסי הגומלין בין מומחים, "מומחים" ופוליטיקאים ניתן לראות בצורה בולטת מאוד במשבר הקורונה הנוכחי. לכאורה, נראה כאילו העולם הגיע אליו לא מוכן. אך למעשה, בארה"ב פעל כבר זמן רב צוות גדול – שכלל עשרות רבות של מומחים מתחומים שונים, בחסות המרכז לפיקוח ומניעת מחלות האמריקאי (CDC), שביצעו ניסויים ייעודיים, איסוף חומרים, אנליזה של מחקרים רבים ודיונים ממושכים.

הצוות הזה הגיע לאחר עבודה מאומצת למסמך מפורט, שמפרט את הצעדים (ללא תרופות וחיסונים) הנדרשים כדי לעכב התפשטות של מגיפה עולמית. המטרה המוצהרת היתה למנוע תחלואה ותמותה, להפחית את העומס על מערכת הבריאות ולצמצם את ההשפעה על הכלכלה תוך שמירה ככל האפשר על התפקוד החברתי.

המסמך פורסם לראשונה ב-2007, ועודכן ב-2017 אחרי הפנדמיה של שפעת החזירים (H1N1). לצד צעדים מפורטים – כמו חבישת מסיכות, שמירה על הגיינה, סגירת מוסדות חינוך וכיוצא בזאת – המומחים מתארים כיצד יש ליישם את הצעדים במגיפה הבאה, על פי קצב התפשטות הווירוס, טיב וחומרת פגיעתו והאמצעים העומדים לרשות המדינה.

לפי המסמך, לאחר פרוץ המגיפה הפוליטיקאים יידרשו לתת בידי המומחים המקומיים את התקציבים והכלים כדי שיוכלו להוציא לפועל את הצעדים הנדרשים, וכן להקים ולתחזק מסד נתונים שיאפשר להם לקבוע את עיתוי הפעלת הצעדים, את חומרת הצעדים הנדרשים ואת תאריך תפוגתם.

אך תוכנית הפעולה המפורטת הזאת, שהיתה כאמור פרי עבודה מאומצת של מומחים רבים, פגשה במקרים רבים (כמובן שלא בכל מקום) פוליטיקאים זחוחים, נפוחים מחשיבות עצמית ותאבי כוח, ובראשם נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ – שהחליטו להתעלם ממנה. וכך הגענו לאן שהגענו כיום.

לנוכח ההתנהלות הזאת, המומחים ניסו להתריע ולהזהיר מפני תגובת הפוליטיקאים. העיתון "ניו יורק טיימס" פירסם לאחרונה תכתובות בין מומחים, שחלקם היו מעורבים בניסוח ההמלצות של ה-CDC, שנעו בין זעזוע מהניסיון להקל ראש בחומרת המצב לייאוש.

ב-28 בינואר כותב אחד מהם: "לשון ההמעטה של המאה. לומר שמגיפת הקורונה אינה אלא עונה לא טובה של שפעת זה כמו לומר שפצצת האטום על הירושימה היא גל חום בקיץ קשה במיוחד". ב-17 בפברואר קראו המומחים להפעיל בארה"ב את הצעדים הנדרשים באופן מיידי, וב-2 במרץ הקריאה הפכה נואשת.

בהמשך מרץ כותב אחד מהם: "הכל נראה אבוד ומאוחר מדי. המנהיגים שלנו זרקו 15 שנה של מחקר ולימוד יסודיים, ומתבססים על אינטואיציה. טייסים יכולים לספר לכם מה קורה כשהצוות מתחיל לפעול על פי אינטואיציה ולא על פי מה שמראים לו המכשירים".

"לדבר אמת לבעלי הכוח"

דוגמה נוספת, אקטואלית פחות אך רלוונטית לא פחות, מדגימה בצורה מובהקת כיצד הפוליטיקאים דורסים את דעתם של המומחים בעניינים בריאותיים מהותיים.

כוח המשימה לשירותי מניעה בארה"ב (USPSTF) הוקם ב-1984 כמענה לסירוב המבטחים לתגמל רופאים על טיפול מניעתי. הצוות כלל מומחים בכל התחומים הרלוונטיים. תפקידו המוגדר היה למצות את כל הידע הקיים בתחום, ולנסח מדיניות מניעה אופרטיבית לקבוצות שונות באוכלוסייה.

היעד המרכזי שאותו הגדיר עורך ההנחיות של כוח המשימה היה "לדבר אמת לבעלי הכוח". עד 2009 ההמלצות של המומחים היו מועברות לשר הבריאות והרווחה של ארה"ב (מינוי פוליטי), שהיה יכול לקבלן, לדחותן או לשנותן לפי שיקול דעתו.

במסגרת הרפורמה במערכת הבריאות של הנשיא ברק אובמה, נקבע בתיקון לחוק כי המבטחים חייבים להעניק כיסוי ביטוחי לשירותי מניעה על פי ההנחיות של כוח המשימה של המומחים ועל פיהן בלבד, וכי לפוליטיקאי (שר הבריאות) אין שיקול דעת.

אך הפוליטיקאים לא ויתרו. באותה שנה עידכן אותו כוח משימה את ההנחיות לגילוי מוקדם של סרטן השד. המומחים המליצו על ממוגרפיה כל שנתיים לנשים ללא סיכון יתר לסרטן השד בגילים 50 עד 74 בלבד. המומחים הגיעו למסקנה, כמו ועדות מומחים לפניהם, כי בנשים צעירות פוטנציאל הנזק גדול  יותר מהתועלת (ביופסיות ואף טיפולי הקרנה מיותרים).

ההמלצות זכו לביקורת מארגוני הנשים, שסירבו להתייחס לנתונים וראו בכך אפליה מגדרית; מתעשיית ההדמיה (האחראית לייצור מכשירי ממוגרפיה); ומהרופאים הרדיולוגים (המפענחים את הבדיקות) שעמדו לאבד חלק משמעותי מרווחיהם.

חברי הקונגרס העדיפו את הבוחרות הפוטנציאליות ואת בעלי ההון המממנים את מסעות הבחירות שלהם ותיקנו תקנה מיוחדת, המחייבת את שר הבריאות להרחיב את הכיסוי הביטוחי ולכלול בו גם נשים בנות 40-49 – בניגוד מוחלט להסכמה שגיבשו המומחים מכוח המשימה.

הדמוקרטיה משמרת את כוחם של נבחרי הציבור לקבוע את עתידו של הציבור שבחר בהם. אך כפי שהמציאות מלמדת אותנו, אין בשיטת משטר זו כל מנגנון שיבטיח שהנבחרים יהיו אנשים בעלי יושרה, יחתרו לאמת – ויהיו מוכנים לתת מקום של כבוד בתהליך קבלת ההחלטות למומחים, אשר מקדישים את מרבית שנותיהם ומרצם כדי להגיע לחקר האמת ולמנוע מהאנושות תחלואה וסבל. לעתים קרובות מדי, ההיפך הוא הנכון.