בין תפילה בהפרדה למצעד הגאווה: השיח הליברלי בשירות הפשיזם

מאז אירועי יום כיפור, שבו מפגינות ומפגינים בתל אביב מנעו קיום של תפילה בהפרדה מגדרית בכיכר דיזנגוף, נפוץ שיח המשווה בין קידום האידיאולוגיה של הפשיזם המתנחלי ("הציונות הדתית") לבין אקטיביזם להטבא"קי – ובייחוד מצעד הגאווה.

כך למשל, בחמישי האחרון פורסמה ב"כלכליסט" קריקטורה המשווה בין הארגון המיסיונרי "ראש יהודי", שארגן את התפילה בהפרדה, לבין איגי – ארגון הנוער הגאה, שמנהל קבוצות ומספק תמיכה לבני.ות נוער להטבא"ק. באותו היום, פורסם ב"ישראל היום" מאמר דעה מאת נדב העצני, שמייצר סימטריה בין אותה תפילה לבין מצעד הגאווה, בטענה ש"אם יש בתפילות של ראש יהודי משום תקיעת אצבע בעין של חילוני תל אביב, הדבר נכון שבעתיים לגבי יוזמי מצעד הגאווה בירושלים". במאמר שפורסם ב"הארץ", גם הוא בחמישי האחרון, כותבת פייגי ליפשיץ: "באותה טענה שיש להכשיר כפייה של תפילה בהפרדה במרחב ציבורי גם כאשר רבים מתנגדים לכך, יוכלו משתתפי מצעד הגאווה לדרוש לצעוד בבני ברק". כך השיח של הימים האחרונים, על גרורותיו הרבות מספור, מצייר תמונה שבה דין תפילה בהפרדה כדין מצעד הגאווה.

>> אל תגידו "יהי זכרה מהפכה" אם אתן לא רוצות מהפכה

הדיון מתנהל תוך שימוש בשפה ליברלית וטיעונים שמתבססים על אסתטיקה של "סובלנות לאחר". העצני מיטיב להדגים זאת: "דווקא העיר שמתיימרת להיות הסובלנית והפתוחה ביותר, הליברלית מכל, היתה אמורה לקלוט בנונשלנטיות גם את הגוון הזה. […] הדמוקרטיה והפלורליזם מחייבים לכבד את מי שרוצה להתפלל ואפילו לקיים מופע מוזיקלי בהפרדה, בדיוק כמו את מי שרוצה לחולל במופעי טרנסג'נדרים בחוצות עיר הקודש".

רוצה לומר: שתי התופעות מקבילות מפני ששני המקרים נתפסים כפוגעניים עבור אנשים משני צידי המתרס. לכן, בשם הפלורליזם והליברליזם, צריך לתת מקום לשתיהן.

ואכן, גם הרטוריקה של הצדדים נשמעת דומה. הטענות העיקריות הן: לא נותנים לנו להתקיים במרחב הציבורי, מנסים להגביל את חופש הביטוי שלנו, שוללים את הלגיטימיות של הקהילה שלנו ויוצרים עוינות חברתית כלפינו. גם כאן העצני מדגים באופן מופתי את השיח, כאשר הוא טוען ש"שורר דמיון מצמית בין מי שמנסה להכתיב לנשים לשבת מאחור באוטובוס למי שלא מסוגל לשאת תפילות שלא על פי דרכו".

וזה אכן מבלבל כששני הצדדים משתמשים באותן מילים.

השיח מסתבך עוד יותר כאשר נכנסות לקלחת מטרותיהן של התנועות. למשל, אני אישית חולקת על הטיעון הליברלי, שלפיו המטרה האולטימטיבית של התנועה הלהטבא"קית היא ליצור "קבלה" בחברה, כלומר לא לשנות את החברה באופן מהותי, אלא אך ורק לאפשר קיום שקט וצייתני של להטבא"ק, מבלי לערער על המבנה הנוכחי. נהפוך הוא: אני מסכימה הרבה יותר עם הטיעון של הפשיסטים, שאומרים שמטרתנו היא לשנות את החברה מהיסוד ולהחריב את מבנה המשפחה, את הסדר "הטבעי" של מין, מגדר ומשיכה, ואת המדינה הציונית.

עכשיו יבואו הפשיסטים ויגידו: הנה, אתם מנסים לעשות בדיוק את מה שאנחנו עושים – לשנות את מבנה החברה כדי שיתאים לאידיאולוגיה שלנו. וגם פה יפים דבריו של העצני, שכותב ממש כך: "היתרון בדמוקרטיה ובסובלנות הוא, שמי שחושב אחרת יכול לנסות לקרב לדרכו באותן השיטות". וכשמסתכלות על הדברים דרך משקפיים ליברליות, אכן נוצרת סימטריה בין הדברים.

הבעיה בשיח הליברלי

שיח ליברלי עניינו באסתטיקה, מראית עין ותחושות. הוא מתאפיין בשטחיות, בתחושתיות ובהסתמכות על פני הדברים בלבד. ברוב ההקשרים הפוליטיים, תפקידו של שיח כזה הוא לשמר את מבנה החברה ואת יחסי הכוח. תפקידו מתמצה במילים נעימות, המביאות עמן תחושה שבעצם הכל בסדר ואנחנו רק צריכות וצריכים להסתדר ביחד. או, על דרך השלילה, שכל הבעיות בחברה מקורן בחוסר קבלה, הקשבה והכרה הדדית. כך הוא משמש כדי לטשטש את הקיום של דיכוי, אלימות ואי צדק, ועל הדרך גם לנרמל אותם.

לכן, בחברה ליברלית, המילים שבהן מתנסחים הטיעונים שלמעלה מתפקדות כמילות קסם: אם הן נאמרו, הרי שהן נובעות מתחושה אותנטית ולכן מבטאות את המציאות בפועל. אגב, לכן גם כל כך קל ויעיל לפשיזם לאמץ אותן – מפני אין להן כל משקל או משמעות מעבר לאסתטיקה ולמראית העין. אפשר להשתמש בהן בלי לאבד כלום ועדיין להשיג את אותה מטרה.

אז למי להאמין?

התשובה  תמיד נוגעת – למהות, למצב בפועל וליחסי הכוח. לדברים שעומדים מאחורי המילים היפות. להלן: מה יקרה אם תצליח הפעילות של כל אחד מהצדדים?

עולם שבו המאבק הלהטבא"קי מצליח להשיג את מטרתו, הוא עולם של חופש בחירה, ריבוי אפשרויות ואוטונומיה מוחלטת. חברה כזו מכילה ותומכת בזהויות ובצורות חיים רבות ומגוונות. היא מאפשרת חקירה, התנסות, בחירה והשתנות בעולם של אינסוף אפשרויות. זוהי חברה שבה אף אחד לא נענש ואף אחת לא סובלת מסנקציות (חברתיות, מוסדיות או חוקיות) על בחירות שלא מערבות פגיעה באנשים אחרים. בחברה כזאת, כל אחת יכולה לבנות לעצמה את החיים שהיא רוצה, ולחיות אותם – לא רק ללא פחד, ללא דיכוי וללא עונשים – אלא באושר, בצמיחה, בתמיכה ובפריחה.

לעומת זאת, עולם שבו ההדתה הפשיסטית מצליחה הוא עולם שבו יש רק בחירה לגיטימית אחת. עולם שמעניש באופן חברתי, מוסדי וחוקי את כל מי שלא עומדת בדרך האחת והיחידה שבה יש לנהל את חיינו. ספציפית בנושא של להטבא"ק, חברה כזאת היא חברה שבה אסור לנו להתקיים. זו חברה ששואפת להכחיד אותנו, שפשוטו כמשמעו הורגת אותנו – באמצעות אלימות ישירה או עקיפה. ואכן הפשיזם המתנחלי הוא זה שהביא לנו את רצח שירה בנקי ב-2015, את הטבח בברנוער ב-2009 ואת הדקירה במצעד הגאווה הירושלמי ב-2005.

הרטוריקה הליברלית עוסקת בכסות, בהסתרה, בטשטוש ולעולם לא בגילוי. כאשר השיח מצייר תמונה סימטרית, הוא בהכרח עוסק בלהטוטנות רטורית שתפקידה לנרמל את הקיים, גם אם הקיים הוא מפלצתי. לכן הוא לעולם לא יעבוד לטובת קבוצות מדוכאות, אלא בהכרח ישרת את הצד הדכאני, השולט, ההרסני. במקום להסתכל על מילים ריקות, מוטב לכולנו להסתכל על המהות. כשהרטוריקה נשמעת זהה – רק שם נוכל למצוא את ההבדל.

שירי אייזנר היא אקטיביסטית וכותבת ביסקסואלית, פמיניסטית, מזרחית ואנרכיסטית, מחברת הספר Bi: Notes for a Bisexual Revolution