בגדאד, חיפה והערים הלבנות של חיינו: פרידה ממהפכן

בשנות ה-50, רדיקל שמאלי בשם סאלח כאמל מנשה ניסה לשרוד בחברה הישראלית, אליה היגר מבגדאד. בעיראק היה עיתונאי ומנהיג קומוניסטי נחשב, וכעת הפך חסר ערך. הוא חש כי בארצו החדשה תרבותו היא זאת של האויב הערבי. פעמים רבות אולץ לרדת מנסיעה באוטובוס לבדיקה ביטחוניות, משום שהרשויות חשדו שהוא פלסטיני שעזב את כפרו ללא אישור מהממשל הצבאי. סאלח התבייש להגיד להם שהוא יהודי. בעיראק נלחם כל חייו נגד כל היבט של עוינות כלפי יהודים, וכאן התייחסו אליו בעוינות בתור ערבי. הוא נזכר בחבריו הערבים בעיראק, שהזדהו עימו ונלחמו עבורו, ולכן החליט לדבוק בשפתו, הערבית. בסוף כל בידוק שכזה, צעקו עליו כוחות הביטחון: "למה לא אמרת לנו שקוראים לאביך מנשה?"

ברבות הימים, שינה הרדיקל את שמו לסמי מיכאל. הוא הפך לסופר ידוע בישראל שאת מותו אנו מבכים בימים אלה.

סאלח כאמל, בגדאד

מיכאל נולד ב-1926 בבגדאד, למשפחה יהודית מבוססת. הוא נחשף לתרבותה הערבית של עיראק בבית ספרו, שמאש, ברחובותיה של בגדאד, בבתי הקפה שלה ובספריותיה. עם זאת, החברה התוססת שבה חי אופיינה בחוסר שוויון קיצוני בין גברים לנשים, בין ערבים לכורדים, ובין סונים לשיעים, ולכן הרדיקל הצעיר חש שעל המדינה לעבור שינוי מהפכני. ב-1943 חבר לשורות המפלגה הקומוניסטית העיראקית (אל-חזב אל-שיועי אל-עראקי). המפלגה הוצאה מחוץ לחוק וחבריה הסתכנו במאסרים, בעינויים ואף במוות, אך החזון שלה התאים מאוד לצעיר הומניסטי. הקומוניסטים האמינו כי עיראק היא מדינתם של כל אזרחיה, אפילו אם שפת אימם לא ערבית ואפילו אם אינם מוסלמים. בשנות ה-30, לאומנים עיראקיים הביעו תמיכה בפשיזם ובנאציזם, ולאחר הנכבה, מכונת הרעל של הימין העיראקי טענה כי יהודי עיראק הם גיס חמישי ובוגדני. הקומוניסטים, לעומתם, העלו על נס את השותפות היהודית-ערבית ואף הגנו על שכונות יהודיות כדי למנוע את הישנותו של הפרהוד.

מיכאל צמח כפעיל חשוב במפלגה. מנער צעיר שקרא את עיתוניה, הוא הפך אחראי על תאים מהפכניים במערכת החינוך, עבד בשכונות השיעיות העניות ותרם לעיתונים מחתרתיים. ב-1946 הוא השתתף בהפגנה שארגנה הליגה הקומוניסטית למלחמה בציונות (עצבת מכאפחת אל-צהיוניה), שבה צעדו 3,000 סטודנטים, עובדים ותומכי המפלגה לעבר השגרירות הבריטית. עשרות שוטרים המתינו לבואם של המפגינים ופתחו באש. צעיר יהודי, וחברו של מיכאל, שאול טויג, גסס ונהרג לצידו. המפלגה ציינה בעצב את מותו של החלל [שהיד] היהודי.

מיכאל נמלט מעיראק ב-1948 אחרי הלשנה שסיכנה את חייו. חבריו היהודים הקומוניסטים נעצרו, עונו, נאסרו לתקופות ממושכות, ושניים מהם אף הוצאו להורג. גרוע מכך, יהודי עיראק סומנו כקולקטיב על ידי המדינה, כמשתפי פעולה עם הציונות וכקהילה שאין לה מקום בעיראק. הוא עבר לאיראן ומשם לישראל. קהילתו אימצה את אותה הדרך; בשנים 1950-1951 עיראק התרוקנה מיהודיה.

סמיר אל-מארד, חיפה והמעברות

כשהגיע לארץ, מיכאל חי במחנה עולים, בו פגש לראשונה ניצולי שואה. אחר כך גר בסביבה ערבית; ביפו, לצד יהודים טורקים ובולגרים ותושבים פלסטינים, ואחר כך בחיפה, עיר שהפכה בשנות ה-50 לבירה הפוליטית והתרבותית של הערבים ששרדו את הנכבה, לאהובתו החדשה של סמי ולנושא מרכזי בספריו.

גם בישראל הצטרף סמי למפלגה הקומוניסטית, תחילה כפעיל זוטר וכמחלק עיתונים שאף חי בסניף המפלגה ביפו, ואחר כך כמזכיר של תאים, כמתרגם, וכמזכיר מחוז בארגון נוער. הוא כתב רבות בעיתונים ובכתבי העת של המפלגה על יושבי המעברות ועל הפלסטינים, תחת שם העט סמיר אל-מארד ("סמיר המורד"). כאבֵיהם של תושבי המעברות היו כאביו שלו: אביו ואימו חיו שש שנים בבדון עלוב לפני שאביו, שהיה סוחר בדים מצליח בבגדאד, מצא משרה כגנן. כעת העניים לא היו קבוצה אליה חדר בן המעמד הבינוני סאלח כאמל, אלא בני משפחתו, קרוביו וחבריו של סמי מיכאל, שהפכו עניים בגלל הגירתם לישראל.

כתבותיו בערבית חשפו עולם אכזרי של סבלם של ילדים וקטינים, של הזנחה ושל הדרכים שבהם מפא"י לחצה על העולים ועל הערבים להצטרף לשורותיה, ובמקביל תיעדו את ההפגנות הרבות נגד הממשלה במעברות, במחנות עולים ובערים. סמי אף מחה על היעדר זכויות דמוקרטיות לפלסטינים אזרחי המדינה, שנאנקו תחת עולו של הממשל הצבאי. במערכון שכתב בעברית, הסב את תשומת לבם של הקוראים לכך שהכלבים שרדפו אחר "מסתננים" פלסטינים זכו ליחס טוב יותר מבני האדם שאחריהם רדפו.

מיכאל, כמו בני דורו, האמין כי ספרות צריכה להיות מחויבת לצורכי החברה, בהשראת כתביו של ז'אן פול סארטר. למעשה, חלק מסיפוריו הקצרים התבססו על כתבותיו. למשל, במעברת דוד נשרפו שלושה ילדים צעירים בעודם חיים לאחר שהבדון שבו גרו התלקח, ומיכאל כתב על האירוע את סיפורו אל-חריק ("השריפה"). בסיפור "זהו אבי" (הד'א אבי), אביו של נער מזרחי צעיר נהרג משום ששומר מחנה העולים שבו גר חשבו בטעות לערבי. הסיפור "השבח לאל" (תבארכ אל-רב) עוסק באפלייתם של התימנים בארץ, ואילו "השחור" (אל-אסוד) מספר את סיפורו של צעיר מרוקאי השוקל לשים קץ לחייו.

הסיפור בעברית "הוא מת חסר הכרה", העוסק בהתמרדות במחנה העולים בפרדס חנה, התבסס על מקרה אמיתי שבו אברהם הרוש, בן 48, הוכה למוות על ידי שוטרים אחרי שדרש פרנסה. בעקבות המעשה, עשרות עולים הפגינו במחנה. המשטרה טענה כי הרוש מת מהתקף לב וכי המפגינים סיכנו את משטרת חדרה. "קול העם" תהה האם ניתן להאמין לדו"ח על התקף לב כאשר בעין שמר המשטרה ירתה באוויר ופגעה במפגינים על הארץ, וכאשר אלימות משטרתית הופנתה כלפי מפגינים בנצרת ובחיפה, וכלפי לחיילים משוחררים שדרשו את זכויותיהם. סיפורו הקצר של מיכאל סיפר באופן פיקטיבי את קורותיו של הנרצח המצרי וכן את קורות חיי ידידו העיראקי, כיצד שניהם עלו לארץ עם תקוות גדולות, וכיצד תקוות אלה התרסקו למול המציאות האכזרית.

בדומה לאינטלקטואלים עיראקים יהודים אחרים, כמו שמעון בלס ודוד צמח, מיכאל נטש את המפלגה בשל ביקורת על הציות העיוור שלה לברית המועצות והזנחת פעיליה היהודים מארצות ערב. רבים מחבריו העיראקים, ואף מיכאל עצמו, העריכו יותר את אמיל חביבי מאשר את שמואל מיקוניס, ששימש כמזכ"ל המפלגה הקומוניסטית ואף כיהן כח"כ מטעמה. עיראקים אחרים, נשארו במפלגה עד יום מותם.

סמי מיכאל, ישראל

ב-1974 התפרסם בעברית הרומן של סמי מיכאל, "שווים ושווים יותר", שחולל מהפך בכתיבה על היחסים הבין-עדתיים בישראל. סיפוריו הקצרים בערבית על המעברות, וטיוטת רומן בערבית שכתב ולא פרסם, מצאו את מקומם בשפה החדשה שאימץ. מאז פרסם רומנים רבים בעברית, במשך קרוב ל-50 שנה.

כסופר עברי מצליח, פעל סמי מיכאל בשני מעגלים. ראשית, הוא השתמש בספרות העברית ככלי מתווך בין קוראיו העבריים לבין מרחבים בעיראק, בפלסטין ובעולם הערבי. דרך הרומנים שלו, כמו רב המכר "ויקטוריה", או הרומן לבני הנעורים, "סופה בין הדקלים", נחשפו הקוראים לבגדאד של סוף התקופה העות'מאנית וראשית המאה ה-20.

הוא תיאר בכישרון ובחדות את המודרניזציה של הקהילה היהודית, את חיי מעמדות הביניים המשגשגים וסבלן של השכבות הנמוכות, את השינויים שחלו בחיי נשים יהודיות עיראקיות, ואת אימתו של הפרהוד. הוא השתמש בשפה העברית כדי לברוא מחדש את עיראק שאהב וכדי לזכור את חבריו ועמיתיו, את השכונות שבהן עבד וגדל ואת הספרים שעיצבו את השקפת עולמו. אבל הרומנים שלו חשפו לקוראים הישראלים גם אנשים ומקומות בישראל עצמה, שמהן התעלמה מרבית האוכלוסייה, בעיקר האליטה התרבותית שלה: דרי המעברות, אנשי שמאל רדיקלים יהודים וערבים, והפלסטינים אזרחי ישראל. חייהם ויצירותיהם של חבריו הפלסטינים למפלגה הקומוניסטית מצאו את דרכם לעבודתו הספרותית. בספרו "יונים בטרפלגר", הוא התכתב עם הנובלה הידועה של ע'סאן כנפאני, "השיבה לחיפה". חברו הטוב, אמיל חביבי, קרא לגיבורה הפלסטינית הגאה של ספרו "האופסימיסט", יועאד; סמי, גם הוא, קרא לאישה הכורדית שמוצאת נתיבות לליבו של יהודי בעיראק של סדאם חוסין עאידה (שתי המילים קשורות למילה למילה שיבה בערבית), ברומן הקרוי על שמה, המרפרר גם לשמה של השבויה האתיופית הגאה באופרה של ורדי, "אאידה". מיכאל היה גם מתרגם מחונן שתרגם לעברית את יצירת המופת של נגיב מחפוז, "הטרילוגיה הקהירית". עם מותו, הודו לו רבים מקוראיו, בייחוד עיראקים בני הדור השני, על כך שהחייה עבורם את עיראק של הוריהם וסבותיהם.

שנית, הרומנים של מיכאל, כמו גם פעילותו המבורכת כנשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל ובשורה של ארגונים למען זכויות אדם, שיקפו את עמדתו ההומניסטית, את תפיסת העולם הדמוקרטית שלו ואת סלידתו העמוקה מגזענות ולאומנות אתנית. הזדהותו עם החלש, הפליט, המהגר והמודר, השתקפה דרך דמויות עשירות ומרתקות כמו אלכס, המהגר הרוסי ב"חצוצרה בואדי"; נורי, הנער העיראקי ב"סופה בין הדקלים"; ופתחי, המשורר הפלסטיני ב"חסות". בנאום מפורסם באוניברסיטת חיפה ב-2012, מיכאל ביקר את הגזענות הפושה בחברה הישראלית כלפי ערבים, מהגרי עבודה ויהדות המזרח התיכון וצפון אפריקה. "בבגדאד הרחוקה, יהודים ולא יהודים שילמו בחייהם במאבק נגד הגזענות הארורה הזאת. איך גררנו את השרץ של הגזענות אל בתינו כאן?", שאל. לאלו התוהים מדוע לא זכה מעולם בפרס ישראל, נזכיר כי מיכאל לא היסס להביע עמדות פוליטיות אמיצות מסוג זה במשך כל שנות חייו. במילים שנשמעות היום נבואיות, כתב כי "אין לנו מקום במזרח התיכון לאחר שהמאסנו את עצמנו עליו, לאחר שיום ולילה הדגשנו שהוא מאוס עלינו. אנו עלולים לאבד הכל".

"התערערות המצב הביטחוני והתנפצות החלום הבלתי אפשרי להשיג שלום בו בזמן עם כיבוש, מביאות יותר ויותר אנשים להאמין כי רק נס או חסדי שמיים עשויים להצילנו מקטסטרופה. יש לזכור כי למרות עוצמתה ב-45 שנים, ישראל לא זכתה בשום הכרעה בשדה הקרב, אפילו לא בשדה מליציות פשוטות. אחר כך הוקמו ועדות חקירה כדי לבדוק היכן נכשלנו".

סמי מיכאל עזב אותנו באחד הרגעים הקשים בתולדותינו. מיכאל ידע תמיד להבחין ולאבחן, וכתב על מנהיגים מזרח תיכוניים דכאנים, נכלוליים ואכזריים (הרשימה התחילה עם נורי אל-סעיד והתארכה מאד ברבות השנים), והוא עזב בעודנו נשלטים בידי מנהיגים מסוכנים והזויים. הסופר שתיאר ברבים מן הרומנים שלו כיצד המלחמה מפצלת בין חברים, בין אוהבים ובין יהודים לערבים נעלם מחיינו בשיאה של מלחמה ארורה. מיכאל, שכתב על הטראומה של הפוגרום בבגדאד, נפרד מעלינו לאחר פוגרום שמספר קורבנותיו עולה בהרבה על קורבנות הפרהוד. האיש שחלם על שותפות יהודית ערבית, שנחרד למראה בגדאד המופצצת על ידי האמריקאים במלחמת המפרץ הראשונה, נפרד מאיתנו בעודנו צופים בגוויות רבות, של גברים, נשים וטף, הנערמות בעזה ובסביבותיה.

בסופו של "חצוצרה בואדי", אנו מוצאים את הודא הפלסטינית מחיפה שוקלת אם להפיל את העובר שבבטנה, לאחרי שאביו היהודי נהרג במלחמת לבנון הראשונה. היא נמצאת "בעיר הלבנה המשגשגת שבמורדות הכרמל", שבה "שורות נאות של מעונות קטנים עם פרחים". היא מבינה כי היה צורך לקטול את דייריה של העיר כדי לשכנם במעונות השיש היפים. מאז מותו של מיכאל, הולכות וגדלות הערים הלבנות. ואין מוצא, ואין פתרון הנראה לעין.

כמה חסר לנו, וכמה יחסר לנו, האיש הנפלא הזה.

יהי זכרו ברוך.

פרופסור אורית בשקין היא היסטורנית של המזרח התיכון המודרני ומלמדת באוניברסיטת שיקגו.