newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מחבואים עם משרד החינוך: שלושים שנה לבית הספר הדו-לאומי הראשון

כשיש תהליך שלום, בית הספר שלנו באופנה וכולם באים להצטלם פה. כשאין, אנחנו אויבי המדינה ומונעים מאיתנו תקציבים. בית הספר של נווה שלום וואחת אל-סלאם חוגג שלושה עשורים, וזו הזדמנות מעולה לסיכום ביניים

מאת:

במעלות הר קטן באזור לטרון נמצא הכפר שבחרנו להקים בו משפחה קטנה. בין תל אביב לירושלים, כמו שאני מסבירה לאנשים ששואלים איפה אני גרה, שם נבנה כפר נווה שלום – וואחת אל-סלאם, כפר ערבי-יהודי בו מתגוררות יחד משפחות ערביות ויהודיות מבחירתן החופשית.

בכפר הזה נערך בראשון בערב טקס מרגש ויפה. בחצר בית הספר חגגנו, הורים וילדים, שלושים שנה למפעל האדיר הזה, הראשון מסוגו: בית ספר דו-לאומי ודו-לשוני. לחגיגה הגיעו גם דור המייסדים של בית הספר המיוחד, הראשון שהעז לשים ילדים ערבים ויהודים בכיתה אחת עם שני מורים, אחד ערבי ואחת יהודייה, עבד ואטי.

לא היו אז תוכניות ולא מערכת שעות, לא קוריקולום ולא תוכנית פיתוח פדגוגית, בלי אישורים ופיקוח מיותרים – רק שני מורים אמיצים, תושבי הכפר, וכמה משפחות, שהחליטו שמתחילים ביחד את המסע. הם האמינו בטוב שיש בבני אדם באשר הם, בשכנות טובה, בשתי שפות, בשוויון, ולא פחדו לדבר על הכל. עם כל השאר לא היה להם ספק שיסתדרו. הכול פתיר, בעצם, ואם רוצים ללמד איך עושים שלום כנראה שאין קיצורי דרך וחייבים להיות יחד פשוט.

לפני שלושים שנה דווח עיתון "המשמר" שבית הספר היהודי-ערבי הראשון בעולם ייפתח בנווה שלום, על אדמה שקיבלו מייסדי הכפר כתרומה ממנזר לטרון הקרוב. לא הייתה זו אדמה שהופקעה מכפר ערבי שנחרב, ולא אדמת מדינה רווית היסטוריה כואבת, אלא חלקת אדמה נקייה מעוול ואשמה, ועליה נבנתה לה תקווה קטנה, חדר אחרי חדר.

> מאחורי הקלעים של הפעילות למען חיים משותפים בישראל

עבד ואתי עם הכיתה הראשונה של בית הספר (קשרי חוץ נווה שלום וואחת אל-סלאם)

עבד ואטי עם הכיתה הראשונה של בית הספר (קשרי חוץ נווה שלום וואחת אל-סלאם)

ביקור של תג מחיר

היום בית הספר מחנך כ-180 תלמידים, מהגן עד כיתה ו׳, במבנה שיושב בלב הכפר. במהלך שעות הלימודים סוגרים משני הכיוונים את הכביש הראשי של הכפר, שעובר ליד בית הספר, לטובת התלמידים והתנועה שלהם. עד שחברה העירה לי עד כמה מוזר העניין, לסגור דרך ראשית לשמונה שעות כל יום, לא הבנתי כמה הבית ספר באמת נמצא מעל כל דבר בכפר בסדר העדיפויות שלנו.

רוב תלמידי בית הספר נווה שלום – וואחת אל-סלאם מגיעים מחוץ לכפר הקטן, מיישובים סמוכים כמו אבו גוש, עין ראפה, בית נקופה, ירושלים, כרמי יוסף, צור הדסה, גזר, כפר אוריה, מודיעין, רמלה ולוד ועוד, כך שההסעות מכל הכפרים, המושבים והערים האלו מהוות אתגר תקציבי ומערכתי לא פשוט. לפעמים העלויות שוברות משפחות ומונעות מהן להמשיך לשלוח את הילדים לבית הספר, שכן לצערנו בישראל האזרחים נטולי זכות בחירה איפה לחנך את הילדים שלהם ובאיזה גישה. אם כהורים תבקשו משהו אחר ממה שנתנו לכם תצטרכו לשלם בשקט.

שלושה עשורים של עשייה חינוכית בלתי נלאית מסכמים יפה את ההיסטוריה של הסכסוך הערבי-יהודי. מספיק להסתובב בתערוכת הצילומים של בית הספר כדי להבין שמה שקורה בחוץ תמיד מחלחל פנימה, וגם אם אנחנו נמצאים במעלות הר מנותק המציאות הפוליטית לא פוסחת מעלינו: תלמידי בית הספר שומעים את מטוסי חיל האוויר בדרכם לעזה; פושעי "תג מחיר" השאירו את חותמם פעם אחת בבית ספרינו; בשלושים שנה היו פעמיים אינתיפאדה, הסכמי אוסלו, ביקור קלינטון בבית הספר, רוג׳ר ווטרס מפינק פלויד שהופיע בשדה החומוס שמתחת להר, פיגועים, ואינסוף עליות וירידות ביחס לבית הספר עצמו.

לפעמים משרד החינוך הכיר בנו וסבסד, ולפעמים ברחנו מפיקוח המשרד כאשר לימור לבנת כפתה עלינו מנהלת שלא הייתה ממש "בעניין השלום״, ונשארנו בלי כסף. היו ימים טובים וימים חשוכים. לפעמים ציינו את רצח רבין, ולפעמים ציינו יחד איתו גם רציחות אחרות על רקע אידיאולוגי ופוליטי, כמו אלה של ערפאת, מרטין לותר קינג, מהטמה גנדי, נאג'י אל-עלי (המאייר הפלסטיני הנודע) ועוד.

> הורים נגד טאבלטים בכיתות: "מטמטמים את הילדים שלנו"

בית הספר בשנותיו הראשונות (קשרי חוץ נווה שלום וואחת אל-סלאם)

בית הספר בשנותיו הראשונות (קשרי חוץ נווה שלום וואחת אל-סלאם)

מה עושים ביום הזיכרון?

במדינה שחיים בה פלסטינים ויהודים ביחד, עובדים ונפגשים בסופר, להתחנך ביחד נחשב פעם חריג על גבול האסור, וגם כיום היחס משתנה ללא הפסקה. כאשר כולם בחוץ מדברים על ״השלום״ – אנחנו אהודים וחמודים, ומשרד החינוך שולח אנשים מחויכים להצטלם מתחת לקשת השלום שלנו. כשהשלום יוצא מהאופנה אז אותו מודל, אותו עיקרון של חינוך לשלום ושוויון וצדק חברתי ודמוקרטיה, נבעט לכל הרוחות לטובת מורשת, יהדות וציונות.

פעם למעלה, פעם למטה, אבל המסע המשיך שלושים שנה בנחישות ואמונה שאין דרך אחרת – הרבה בזכות תורמים נדיבים מהעולם השפוי, בחו"ל. פיתוח המודל כלל טעויות רבות והצלחות רבות, הוויכוחים על מה מדברים ועל מה לא גם הם לא היו פשוטים: איך מעבירים את הימים הלאומיים של יום העצמאות ויום הנכבה, יום האדמה ויום הזכרון? תתפלאו, גם בתחום הזה יש מגמות שונות אופנתית, בין הגישה "הנרטיבית" לגישת "ניהול הקונפליקט", בין ההפרדה לקבוצות השונות ברגעים הקשים של כל יום כזה לבין איחוד הכוחות גם בשעת משבר.

אני למדתי במהלך השנים, וגם מהתערוכה של בית הספר, שפעם העזנו יותר. פעם ילדינו יצאו להפגנות והתנגדו למלחמה בגלוי יחד עם ההורים שלהם. פעם צעקנו לסיום הכיבוש ולהסכם שלום. פעם ראינו את הדרך בצורה יותר ברורה והלכנו עד הסוף יחד עם התלמידים הקטנים.

המשימה היום היא לשרוד את המבצעים הצבאיים והמלחמות וגילויי השנאה והגזענות הנלווים. היא הפכה למשימה קשה וכבדה בצל ממשלות שעושות הכל כדי לנשל אדמות, להתנחל, להפריד, למשול ולמרר את חייהם של מליוני פלסטינים ולשלוט בהם בשם המדינה היהודית ובטחונה. אפילו לא מדברים יותר על תהליך השלום האומלל והעלוב, ונראה שעוד מעט מסר של שלום, צדק ושוויון בין בני האדם באשר הם יוקע כמסר אנטישמי ומסית נגד המדינה.

> צעדת בתי הספר הדו-לשוניים: בלונים ופירורים של אנושיות

פעם היו פה הפגנות. תלמידי בית הספר (קשרי חוץ נווה שלום וואחת אל-סלאם)

פעם היו פה הפגנות. תלמידי בית הספר (קשרי חוץ נווה שלום וואחת אל-סלאם)

"ריחמו על הילדים שלנו"

אטי אדנולד, המורה המייסדת שלנו, היום סבתא לתלמידים בבית הספר, נשארה לבד אחרי שעבד אסלאם, המייסד השותף, הלך לעולמו לפני כמה שנים. "רבים פגשנו בדרכנו", היא מספרת. "אנשי אקדמיה, שראו במפעלנו קרן אור, ונתנו לנו ממשב רוחם, ואנשי ממסד שראו בנו חוטאי הדור, שיביאו, חס וחלילה, את הילדים לידי נישואי תערובת. פגשנו בכירים במשרד החינוך שביטלו בהינף יד את הרעיון, ולא אימצו אותנו אל חיקם אלא לאחר תשע שנים של עבודה. פגשנו 'מביני דבר', שחשבו שהקניית שתי שפות בו זמנית תפגע בהתפתחות הילדים, וחברים טובים, שריחמו על ילדינו הפרטיים, שאנו נהיה מוריהם.

"ואנחנו שמענו, למדנו, ניפינו והמשכנו בנחישות הלאה, מגששים בעיניים פקוחות ומאמצים כל רעיון ועצה, כל פיסת עזרה שבדרך. קיבצנו את 'כל' ילדי הישוב מגיל ארבע ועד שמונה, ובחגיגיות של התגשמות החלום יצאנו עם קבוצת 'תות' למסע מרגש ולא ידוע.

"המטרות שהצבנו לעצמנו היו ברורות ומוחשיות: להפגיש בין שתי תרבויות, ללמד את שתי השפות, לעשות בית ספר שיהיה כיף ללמוד בו".

בטקס ביום ראשון פגשתי אמא מאבו גוש, בוגרת בית הספר, שהיום הבן שלה בכיתה ג'. עם דמעות בעיניים היא הסתובבה בתערוכה וסיפרה לבנה כמה אהבה וחום ושמחת חיים ידעה בבית הספר וכמה רצתה להמשיך את התיכון כאן, ולא רק עד כיתה ז'.

תלמידי בית ספר דו-לאומי ודו-לשוני צומחים להיות בני ובנות אנוש מיוחדים ובעלי זהות לאומית ואנושית מגובשת, מודעים להיסטוריה שלהם ולזו של העם השכן, לא מאוימים מהיהודי בספסל ליד, ולא נכנסים ללחץ ממשחק מחבואים שמתנהל בערבית בהפסקה. הם מעריכים למידה משמעותית, ויודעים איך אפשר להיות שמח וגם ללמוד בו זמנית. וכן – הם יכולים גם להיות הכי נאיבים בעולם ולהאמין בשלום שעוד יבוא.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> לפני שבתיאטראות תוקפים את מירי רגב, אולי שיקחו בעצמם שחקנים ערבים?

תערוכה לכבוד שלושים שנה לבית הספר הדו לאומי נווה שלום וואחת אל-סלאם (סמאח סלאימה)

תערוכה לכבוד שלושים שנה לבית הספר הדו לאומי נווה שלום וואחת אל-סלאם (סמאח סלאימה)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
חוק העתיקות הפלסטיני מתייחס לכל התקופות, ללא אפליה של דת או תרבות. מסגד נבי עכאשה במערב ירושלים שהוסב ל"קבר בנימין". (צילום: רפי גרינברג)

חוק העתיקות הפלסטיני מתייחס לכל התקופות, ללא אפליה של דת או תרבות. מסגד נבי עכאשה במערב ירושלים שהוסב ל"קבר בנימין". (צילום: רפי גרינברג)

ואולי צריך להחיל את חוק העתיקות הפלסטיני על ישראל?

בימין טוענים שלפלסטינים אין קשר לממצאים היהודיים בגדה המערבית, ולכן צריך להעביר את האחריות לארכיאולוגיה שם לידי ישראל. אבל ליותר מ-90% מהאתרים בישראל אין קשר להיסטוריה יהודית, אז אולי שהפלסטינים ידאגו להם?

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf