חברתי העזתית ואני: נכבה משני עברי הגדר
החברות עם מושירה צמחה בין שיחות הטלפון הקטועות שניהלנו, ככל שאפשרה הקליטה בעזה. דרך סיפורי רעב, עקירה ואובדן, גילינו כיצד זיכרון הנכבה ממשיך לעבור מדור לדור – בגוף הנשי, בשפה ובחלום הפשוט לפתוח חלון ולראות את הים באופק
"אני רוצה חלון פתוח בגדר הזאת. אני רוצה להרגיש אישה חיה". נשים בעזה, ב-20 באוקטובר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)
מושירה ואני לא הכרנו לפני המלחמה. מדי פעם הייתי מאזינה לדבריה ברדיו א-שמס, שם סיפרה מדי חודש מה עובר על תושבי עזה בצל המלחמה. במילים פשוטות של אם לשני ילדים, היא תיארה איך היא ובני משפחתה שורדים את הזוועות: ההפגזות, העקירה המתמשכת וסיפורים אינסופיים של אובדן והרעבה.
יצרתי איתה קשר והתחלנו לדבר מדי פעם בקיץ 2025, כשהמלחמה בעזה הגיעה לשיאה. אחרי חודשים ארוכים של סגר הרמטי על צפון הרצועה, החלו לטפטף לרשת תמונות של גופות ילדים שמתו מרעב, ושל גברים ונשים שעצמותיהם הבולטות והגרומות סיפרו את כל הסיפור.
>> למרות הכל, רוצים לחזור: מסע הייסורים של השבים לעזה
באותם ימים סיפרה מושירה שהחלום של בתה הוא להחזיק שוב בננה ביד, כמו פעם. למושירה עצמה היה חלום שאפתני יותר: "אני רוצה לראות את האדנית עם צמחי הריחן והנענע שלי. זה החלום שלי: לעמוד במטבח, להסתכל מהחלון ולראות את האופק ואת הים של עזה. בדירה הקטנה שלנו, שכל חיינו שילמנו עליה משכנתה. בעלי ואני עבדנו קשה, ורק לאחרונה התחלנו להשתחרר קצת מעול התשלומים. התחלתי לחסוך כסף מזומן בצד כדי לקנות אוטו צנוע שיעזור לי להתנייד עם הילדים ולעבודה. זה היה הפרויקט הסודי שלי".
השיחות שלנו התארכו בכל פעם שקליטת האינטרנט ריחמה עליה ועליי, והחזירה אותה לרגע אל העולם שלנו. איני יודעת להסביר את הקשר הרוחני הזה עם אישה שמעולם לא פגשתי, אבל הסיפורים שלה דמו כל כך לסיפורים של אימי וסבתי, עד שהדמיון התחיל להפחיד את שתינו.
היא גדלה במשפחת פליטים מכפר בשית, ליד רמלה. סבה וסבתה הלכו ברגל דרומה, והגיעו למחנה הפליטים בח'אן יונס. סבתה, עאישה, היתה בהיריון, ובדרך איבדה את העובר. הסב נשא על כתפיו את אביו הנכה. על העגלה העמיסו כל מה שהצליחו לחלץ מביתם, שהופגז בנכבה. יחד איתם שרדה גם תיבת ברזל קטנה בצבע חום, שנדדה עימם אל מרחב הפליטות, מבלי שידעו אז כי יהפוך לביתם הרעוע בחמישים השנים הבאות.
בתיבה היו מסמכי הטאבו של עשרים דונם על שם הסבתא, מפתחות הבית, ניירות וחוזים, וחוזה הנישואין שבו מפורטת עסקת המקרקעין. "זה היה המוהר שלה, התנאי שהציבה לחתונה עם מחמוד, הבן היחיד להוריו. כילדה, ראיתי את התיבה הזאת בחדר הפנימי של הבית במחנה".
סבה של מושירה, מחמוד, הלך לעולמו בגיל 99. הוא היה צעיר נאה, מפונק ועשיר, בן למשפחה שהחזיקה בשדות ובפרדסי תפוזים. בן אצולה כפרי, שנישא לשתי נשים: האחת בת דודו, שנכפתה עליו, והשנייה אהבת חייו, סבתא עאישה – נערה בלונדינית בעלת עיניים כחולות, שצמות זהב ריקדו על גבה כשהיתה נערה בכפר. מחמוד ראה אותה והתאהב בה מיד. הוא שילם את המוהר מאדמותיו יקרות הערך כדי שתסכים להינשא לו.
במשפחתי, מצד אבי, ב-1948 סבתא ריא וסבא מוסא נשארו כמעט בגפם, אחרי שכל המשפחה נעה צפונה יחד עם יתר תושבי הכפר, לכיוון לבנון וסוריה. סבא מוסא החליט אחרת. הוא נשאר במערה בהרים שבין כפרם סג'רה לעיר נצרת, עם אשתו ושני ילדיו. במשך כמה ימים החזיקה אותם התקווה שעוד יחזרו לסג'רה. הם לא חזרו מעולם. הם עברו מכפר לכפר בגליל, עד שמצאו מחסה בכפר טורעאן, שם נולדתי וגדלתי. סבתא ריא מעולם לא סלחה לסבא: "היהודים עקרו אותי מביתי בסג'רה, ואתה עקרת אותי ממשפחתי. אין לי הורים, אחים או אחיות בעולם הזה".
מושירה מספרת שבאחד מגלי העקירה במלחמה האחרונה בעזה, היא הלכה עם אִמה ובתה שעות ארוכות, עד שהגיעו למחנה הפליטים ברפיח. מאות אלפי אנשים, ים של אוהלים, תשישות, רעב ופחד.
מאות אלפי אנשים, ים של אוהלים, תשישות, רעב ופחד. פלסטינים במחנה אוהלים זמני לעקורים בח'אן יונס שבדרום רצועת עזה, ב-19 באוקטובר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
"באמצע ההפגזות מסביב למחנה הילדה שלי קיבלה וסת ראשונה. זה לא היה צפוי בגיל 12. היא התחילה לבכות ורעדה מפחד. אמא שלי חיבקה את נכדתה וייללה בבכי. ניסיתי להרגיע אותן ולהשתלט על ההתמוטטות המשפחתית הזאת: 'אני אמצא לה פדים, מקסימום נשתמש בבגדים שלנו. אל תדאגו, יהיה בסדר'".
לא הבנתי למה אמה לקחה את זה כל כך קשה, עד שסיפרה שגם היא, אמה של מושירה, קיבלה את הווסת הראשונה שלה באוהל פליטים. היא לבשה אז שמלת שיפון ורודה ויפה. סבתה של מושירה רצה לחפש פתרון לבתה המדממת והנבוכה, ומצאה שמלה רקומה שחורה, מלוכלכת וכבדה. היא הלבישה אותה לבתה כדי להסתיר את הכתם על שמלת השיפון, שהכתים גם את נפשה לכל החיים.
והנה, עשרות שנים אחר כך, הנכדה מקבלת וסת ראשונה באוהל, באמצע מלחמה. העולם שב ומזכיר לשלוש נשים פלסטיניות, משלושה דורות שונים, שהנכבה חוזרת על עצמה, בדמעות ובדם. הסבתא בכתה; אומנם השמלה השחורה הסתירה את כתם הדם, אך לא ריפאה את הזיכרון. גורלה של הנכדה היה אמור להיות שונה. הטראומה הזאת, של הגוף הנשי הפלסטיני, עוברת מדור לדור.
שאלתי את עצמי: כמה נערות קיבלו וסת בשנתיים וחצי האלה? כמה הפלות היו בדרך מאוהל לאוהל, וכמה לידות עברו הנשים הפלסטיניות בעזה, בדרך מהכפר בשית לח'אן יונס ובדרך מסג'רה לעין אל-חילווה בלבנון? אמי נולדה באוהל. "פאטמה ילדת האוהל", קראו לה בבית הספר. שנים ארוכות יחלפו בטרם תוכל לספר לנו את זה.
עלי גפן ממולאים
אביה של מושירה, מנהל בית ספר, סופר ומשורר, נעלם במלחמה. כולם חשבו שנהרג באחת ההפגזות. הוא היה בדרכו לבית אחיה, שנפטר, כדי לשאול לשלומם של ארבעת נכדיו. מאז נעלמו עקבותיו. לא היו אמצעי תקשורת, ואסור היה לצאת מהמחנה. כשהגיעו שמועות שהשכונה של האח הופגזה ונמחקה, מושירה היתה בטוחה שאביה נהרג ואיננו בין החיים.
"יום אחד קיבלנו הודעה: 'בואו לקחת אותי. אני ליד כיכר הדגל בכניסה לרפיח'. אבא חזר לחיים. הוא בכה ללא הפסקה. לא האמנתי שהוא שרד. האחיינים שלי היו איתו. לפחות עכשיו אנחנו פליטים יחד".
חיילים פשטו על הבניין שבו התגוררו אחיה ומשפחתו, אחרי שהטנקים הרסו מבנים רבים בשכונה. הם עצרו והרגו אזרחים, ועברו מדירה לדירה עד שהגיעו לדירה שבה שהו האב ונכדיו. האב, שבעבר נהג לעבוד בתל אביב בסופי שבוע, גמגם כמה מילים בעברית וניסה להסביר לחיילים שיש כאן ילדים יתומים, רועדים מפחד וחפים מפשע, שאינם מעורבים בדבר.
אביה של מושירה כבר שילם קודם לכן מחיר על דעותיו, מכל הצדדים. הוא נעצר ונכלא בידי אנשי חמאס. גם אנשי הרשות הפלסטינית כלאו אותו, וגם מהם שוחרר.
אבל הקצין שנכנס לדירה דיבר ערבית. הוא פתח בשיחה ארוכה עם האב. הם דיברו על פוליטיקה, על שלום, על פתרון שתי מדינות וגם על המאכל האהוב על שניהם: עלי גפן ממולאים.
בסיום השיחה, הקצין אמר לאביה של מושירה לפנות מיד את הבניין, לקחת את הילדים ולברוח, כי הבניין עומד להיהרס. אין לדעת מה גרם לו לחוס דווקא על המשפחה הזו, בניגוד לאינספור משפחות אחרות. ייתכן שלאהבה המשותפת לעלי הגפן היתה יד בדבר. כך או כך, אביה של מושירה ונכדיו נמלטו מהבניין ושרדו את ההפצצה.
קשה מכול, הרעב
"מה הדבר הקשה ביותר שעברת, מושירה?" שאלתי.
הרגע שבו ילדיה בכו מרעב, השיבה. "שמת לב, סמאח, שבחברה שלנו, כשרוצים לגנות אדם אומרים עליו: 'הוא רעב', כלומר עלוב נפש שמוכן לעשות הכול כדי לקבל את מה שהוא רוצה? ועל אדם שמצבו טוב, אציל נפש ששומר על כבודו, אנחנו אומרים: 'הוא שבע', הבטן שלו מלאה, כאילו השובע הוא סימן לגאווה, לשפע ולכבוד. אדם שבע אינו צריך לקבץ נדבות. יש לו הכבוד שלו. אבל הרָעֵב הוא אדם שבור, עלוב. היום אני כבר לא משתמשת במילים האלו. הייתי רעבה, הילדים שלי מבינים איך זה מרגיש – ולא כי אנחנו עניים או מקבלים צדקה. המלחמה הארורה היא שהביאה אותנו לשפל הזה".
הרָעֵב הוא אדם שבור. ילדים מחכים בתור לקבל אוכל בשכונת זייתון בעזה (צילום: מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)
את הכסף שחסכה מושירה לרכישת מכונית היא החביאה בתוך החזייה. אמה תפרה לה כיס פנימי כדי להסתיר את המזומן, שהלך ואזל בעזה. הכיס הפנימי, התפור בשמלה של אז ובחזייה של היום, הוא כספת מוכרת אצל הסבתות שלנו – כלי הישרדותי נוסף שפיתחו הנשים הפלסטיניות בדרכי הייסורים של הפליטוּת, החיפושים במחסומים, הלילות באוהלים והשינה מתחת לכיפת השמיים. המקום הבטוח ביותר הוא חיקה של אישה. שם החביאו את הזהב, את הכסף, את מסמכי הזהות וגם תמונות יקרות.
"אחרי שבוע שבו הילדים שלי לא אכלו כמעט דבר, נגמר הכול", מספרת החברה שלי. "המחירים היו בשמיים. בזמן המלחמה מכרו לחם בסכומי עתק, שאיש לא יכול היה לשלם. שלפתי את שני השטרות האחרונים מהחזייה ואמרתי לבעלי: 'תקנה לנו לחם. מאתיים שקל זה כל מה שנשאר אצלי'.
"הוא חזר עם חבילת פיתות מעופשות. הדלקתי אש, הזנתי אותה באחת השמלות שלי, ושרפתי מעט את המאפה הרקוב כדי לחמם אותו. אמרו לי שהפחם השחור משמיד את העובש הכחול, ושאפשר לאכול בלי חשש. שפשפתי את הפיתה, ערבבתי את השחור עם הכחול ונתתי חצי פיתה לילד וחצי פיתה לילדה. פיסת הלחם הזאת לקחה ממני את שטר הכסף האחרון שהיה לי".
מושירה ואני גדלנו בחיקם של הורים מורים, מחנכים, ילדי הנכבה שנולדו וגדלו בצל המשטר הצבאי. היא נשארה פליטה במחנה בעזה, ואילו אני הפכתי לאזרחית ישראל, הערבייה מהכפר בצפון. הדור שגידל אותנו איבד הכול: בית, אדמה, משפחה ומעמד, והתחיל מאפס. אפיק ההתפתחות שלנו הוא השכלה וחינוך; זו תמיד תעודת הביטחון של הפליטים, לא רק בפלסטין. גם צאצאי השואה יודעים זאת היטב – דור שבאמת האמין שעתיד ילדיו יהיה שונה משלו. מושירה הצטיינה בבית הספר של אונר"א במחנה הפליטים, ואני בבית הספר הממלכתי בכפר טורעאן. והנה שתינו כותבות את הסיפור של העם שלנו, צוחקות ובוכות בו זמנית.
הבית שבנו בעזה במשך שלושים שנה, הרחק מכפר בשית, נהרס כליל. "זה מפעל החיים של אמא שלי", מספרת מושירה. בדיוק כמו אמא שלי, המורה פאטמה מטורעאן. לקח לה 35 שנים לבנות בית בכפר הקולט, לא רחוק מהבית שהיה אמור להיות לה בסג'רה, היום המושב אילניה.
אבל הבית של מושירה אינו קיים עוד. מלחמה נוספת הרסה את ביתה ואת חייה. ואילו בית הוריי עדיין מקבל את פנינו בסופי שבוע, בביקורנו השבועי אצל שני הפנסיונרים של משרד החינוך, חסן ופאטמה.
"הלכתי לבית שלנו וצילמתי הכול. שום דבר לא שרד", אומרת מושירה. "אני לא מעיזה להראות את התמונות לאמא שלי. עד היום היא לא ראתה אותן. המצחיק והכואב בסיפור הוא שאני עוד נחשבת בת מזל, יא סמאח: הבית שלי לא נהרס עד הסוף. יש עדיין קירות, ועכשיו אני מנסה לשקם אותו ולחזור אליו, גם אם נצטרך לבנות אוהל בתוך הבית. אנחנו נמצאים בתוכו כרגע".
החלון
באחת השיחות שלנו מושירה הבינה שביקרתי בעזה כחודשיים לפני פרוץ המלחמה.
"לא הייתי נותנת לך לזוז מהבית שלי. היינו מבלות כל הזמן יחד, את האורחת שלי בעזה".
הנוף מחלון ביתה של מושירה, לפני שנהרס
"ישנתי בבית מלון. לא הייתי רוצה להטריח אותך. הכול בסדר".
"איזו בושה, בית מלון ואני פה? רק אצלי בבית. זה הבית שלך".
פתאום עצרנו.
"את מבינה שאנחנו מתווכחות על אירוח בבית שאיננו? על מלון שגם הוא איננו? אנחנו משוגעות, תגידי?"
"לא, אנחנו לא משוגעות. אנחנו נשים פלסטיניות, פליטות, שחולמות עוד להיפגש. יום אחד אנחנו ניפגש, אני בטוחה. ואז בטוח תישני אצלי בבית, אין ויכוח בכלל!", הצהרתי בביטחון מופרז.
"את יודעת מה אני רוצה ממך עכשיו?" שאלה מושירה. "אני רוצה שנפסיק לדבר על עזה, על הריסות ועל מוות. כולם מבקשים ממני לדווח על הזוועות, ומתווכחים אם מה שקורה כאן עונה על הקריטריונים של רעב אקוטי, אם זה רצח עם או לא. אני רוצה לחיות. אני רוצה לראות את החיים".
"מה את צריכה, יקירתי?" שאלתי.
"תפתחי חלון ותתארי לי בדיוק מה שאת רואה, בפרטי פרטים", השיבה. "את האנשים הרגילים, את העצים, הבתים, החלונות, את הילדים והמכוניות. כל מה שאת רואה.
"אני רוצה חלון פתוח בגדר הזאת. אני רוצה להרגיש אישה חיה, נושמת, שלא נשכחה מעבר לחומת הבטון".
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
