newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הורים נגד טאבלטים בכיתות: "מטמטמים את הילדים שלנו"

ההנחיות סותרות, אין מחקר מלווה, מומחים מדגישים את חשיבות ההתנסות החושית, התנועתית והחברתית, אבל הטאבלטים ממשיכים להשתלט על בתי הספר. הורים בהוד השרון החליטו להתארגן כדי ללמוד על האשליה המסוכנת שמוכר להם משרד החינוך באלפי שקלים

מאת:

מעל למאה הורים התכנסו ביום שני האחרון בהוד השרון. אמנם שנת הלימודים הנוכחית עומדת בפני סיום אך ההורים כבר מודאגים מהשנה הבאה: למרות התנגדות של הורים רבים העירייה ממשיכה לדרוש מהם לרכוש מכשירי טאבלט בעלות של אלפי שקלים לילדיהם הלומדים בבתי הספר היסודיים בעיר.

לפני כחודשיים התארגנה קבוצה קטנה של הורים בהוד השרון, על בסיס "תחושת בטן" שמיזם הטאבלטים בבתי הספר בעיר צובר תאוצה, מבלי שאיש עוצר ושואל שאלות. הם לא ההורים הראשונים שמרימים ראשם בנושא הזה. גם בשנים קודמות עצרו הורים לשאול, בהוד השרון, בת ים ובמקומות נוספים, והם הצליחו לעורר דיון בציבור ובכנסת. אבל הטאבלטים ממשיכים להשתלט על עוד ועוד בתי ספר בעוד ועוד ערים.

תחושת הבטן של ההורים מוצדקת, ומשרד החינוך מרוויח ביושר את המחאה נגדו. הנה ראו, בעמוד ההנחיות לקראת פתיחת שנת הלימודים התשע"ה כתוב באופן הברור ביותר: "מומלץ לא להביא כלל מכשירים ניידים לבית הספר […] כל שימוש בטכנולוגיה אישית בכלל, ובטלפון נייד בפרט, במהלך השיעור ובזמן בחינות אסור בהחלט". וזה אותו משרד חינוך שבעמוד "התאמת מערכת החינוך למאה העשרים ואחת", מעודד את בתי ספר לדרוש מההורים לקנות לילדיהם מסכים ניידים כחלק מהפיכת בתי הספר "לארגונים מתוקשבים" לשם "הטמעת פדגוגיה חדשנית ופיתוח אוריינות דיגיטלית".

השבוע יזמו ההורים הפעילים מפגש פתוח לקהל, שבמרכזו שלוש הרצאות מומחים (אני אחד מהם) כדי לספק להורים מידע אודות מה שידוע ומה שנסתר במיזם התקשוב והמחשוב המשתולל. הכוונה היתה לתת להורים כלים להיות צרכנים נבונים של האשליה שמוכר משרד החינוך באלפי שקלים לכל תלמיד.

> גם מחשב לכל ילד לא יעזור אם לא מחליפים שינון בלמידה

ראוי שהילדים יסירו את עיניהם מהמסכים, ויתחילו להתבונן זה בזה. הורים במפגש על כניסת הטאבלטים למערכת החינוך בהוד השרון (אפרת כרמלי)

ראוי שהילדים יסירו את עיניהם מהמסכים, ויתחילו להתבונן זה בזה. הורים במפגש על כניסת הטאבלטים למערכת החינוך בהוד השרון (אפרת כרמלי)

המסכים משתיקים את הילדים

בנסיעה הלילית בדרך למפגש, חששתי מקהל של הורים סוערים, שיטיחו לאוויר החדר סיסמאות וקלישאות של בעד ושל נגד, עם הרבה רצון להשמיע ומעט נכונות להקשיב. כשהגעתי למקום המפגש, לנוכח מגרש החניה הריק, התעורר בי החשש ההפוך – שהפעילים לא הצליחו לעורר משלוותם את ההורים, שנותרו אדישים וחסרי כוח להתמודד עם הנחרצות של מערכת החינוך הארצית והמקומית.

אבל לא זה קרה, ולא זה. יותר ממאה הורים גדשו את האולם בשעת לילה מאוחרת, ישבו כתלמידים חרוצים על כסאות פלסטיק לא ממש נוחים, שעתיים וחצי, והקשיבו! כך כתבה לי אחת המשתתפות: "זה מדהים שאנשים ישבו מרותקים לזמן ממושך של הרצאות לא קלילות בשעה כה מאוחרת. אני חושבת שההורים שהגיעו, שרובם מבינים אינטואיטיבית שהמסכים מטמטמים את הילדים שלהם, לא ממש מבינים איך, ואין להם כלים להתמודד".

הדובר הראשון, תמיר ליאון, אנתרופולוג במקצועו, דיבר על סוגיית האמפתיה. בשורה התחתונה שלו: אם רוצים להכין את הילדים למאה העשרים ואחת, ראוי לשלוח אותם לחמישה ימים במחנה קיץ, נוסח תנועות הנוער, ללא מכשירים וללא טכנולוגיה. לקות בכישורים החברתיים היא המכשלה החמורה ביותר לאדם הבוגר, ועל כן ראוי שהילדים יסירו את עיניהם מהמסכים, ויתחילו להתבונן זה בזה.

אחריו דיברה ד"ר נאוה לויט בן נון, חוקרת מוח ותודעה, שהדגישה בדבריה את הפגיעה האפשרית בהתפתחות המוח של ילדינו. המידע המוגש במסכים מצמצם את טווח הגירויים החושיים והתנועתיים שאליהם נחשפים הילדים. איש לא יודע בוודאות מה ההשפעה של זה, שכן המסכים התפרצו לחיינו בתוך שנים בודדות, בעוד שמחקר על השפעותיהם מחייב כמה עשורים. לכל הפחות ניתן לומר, ואכן נאמר, ואפילו נזעק כי "משרד החינוך עורך ניסוי בלתי מבוקר בילדים שלנו".

"מנהלת בית הספר אמרה שדווקא לילד שלה, שיש לו קשיי קשב וריכוז, המסכים טובים, כי ככה הוא שקט", סיפרה-שאלה אחת האמהות. את התשובה של לויט בן נון חשוב להבין: המידע הרב, ולעתים הקופצני, שמוגש במסכים ממגנט את תשומת הלב. השקט של הילד לא מעיד שהוא לומד או מתפתח, אלא שהוא מהופנט. כולנו מכירים את זה, כאשר אנחנו משתרעים בתנוחת בטטה אל מול הטלוויזיה.

אבל מה שכל ילד צריך, וודאי אלה שקשה להם להתרכז, זה שיאתגרו אותם במשימות מתאימות, ובליווי נכון, כך שהם ילמדו כיצד להתמקד. המסכים אכן משתיקים את הילדים, אבל מחריפים את מצבם, שכן הם מונעים מהם ללמוד ולהתפתח.

ודיברתי גם אני. אמרתי שעושר המידע ברשת הוא שקוף בפני התלמידים, שכן צוואר הבקבוק של הלמידה אינו בחסרונו של מידע, אלא בחסרונה של סיבה להתעמק בו. הוראה, שבונה משמעות והבנה של דברים, נעשית מתוך המפגש הישיר בין מבוגר לילד. שעה שהמבוגר מזהה את הדבר שהילד טרם הבין, ומציע לו דרך מפורקת יותר, מפורטת יותר, להבין את הדבר. ואת זה – זיהוי הקושי והתאמת התכנים לכל תלמיד ותלמידה – המורות והמורים עושים כל יום, כל היום, ואילו הטאבלטים והמחשבים לא יודעים לעשות.

סיפרתי גם על עליבות הלומדות הקיימות במערכת החינוך, והראיתי שמי שצריך להתאים עצמו למאה העשרים ואחת הם דווקא מפתחי התוכן של משרד החינוך ולא הילדים שלנו. כתבתי על כך בפוסט קודם בהרחבה.

חלום הקידמה סימם את המערכת

סיימתי את דברי במילים המופלאות הבאות, שנכתבו לפני כמאה שנים:

הרדיו יסלק את המורה ויתפוס את מקומו,
כבר עכשיו אפשר ללמוד שפות עם תקליטים.
והראינוע יראה, את כל מה שהרדיו לא יבהיר די הצורך.
המורים יישלחו אל מעבר להררי החושך, או אולי יוצגו במוזיאונים.
החינוך יינתן בלחיצת כפתור.

זהו ציטוט חלקי מדברים שכתבה מורה, לאחר ששמעה את תומס אדיסון, המדען והממציא, הוגה באשר להשפעת המצאותיו על החברה. האשליה הזאת, שחינוך יינתן בלחיצת כפתור, היא זאת שמניעה רבים וטובים להתפתות אחר סיסמאות כגון "ענן חינוכי" או "אוריינות דיגיטלית". שהנה סוף סוף נמצא הפטנט שיהפוך את הילדים שלנו ללומדים עצמאיים, מתעניינים, ממושמעים, שווי אפשרויות ושווי סיכוי.

על משרד החינוך אין מה לסמוך בעניין הזה, משום שהמציאות השיגה את יכולתו לשלוט. אנשי מכירות של חומרה, תוכנה ותוכן סימאו (או סיממו) את ראשי הערים ומנהלי בתי הספר בהבטחות על עולם טוב יותר, שבו כל קשיי החינוך ייעלמו, אם רק יממנו ההורים את מחיר הקידמה, כ-3,000 שקלים לתלמיד.

"היה מרשים, היה גבוה, היה חשוב, היה מרתק. נתן טונות של חומר למחשבה. הוואטסאפים של ההורים בכל הכיתות מפוצצים בסיכומים והתרשמויות מההרצאות". כתבה לי אמא אחת למחרת. ואחר הוסיף: "הדברים שנאמרו שם, גרמו לכולנו לשאול שאלות על עצמינו כהורים, על הדרך להוביל את הילדים שלנו בדרך הנכונה בתוך עולם לא פשוט, עמוס הפרעות ורעשים, שטוח, ולעיתים אף רדוד, שזונח כל חלקה טובה עליה גדלנו אנחנו והורינו".

וזה הסיכום שלי: תנו לילדים, לפחות ילדי הגן והיסודי, את הזכות והאפשרות להתפתח כילדים. החינוך לא יינתן בלחיצת כפתור, וטוב שכך. בני האדם ינצחו. הורים בודדים יעוררו הורים רבים, ויחד הם יניעו את המורות והמורים, ובקול גדול הם יטלטלו את המערכת.

> ואם נורמן עיסא היה מוזמן להופיע בתיאטרון אנטישמי?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf