לפני שבתיאטרון תוקפים את מירי רגב, אולי שייקחו בעצמם שחקנים ערבים?
מישהו ראה לאחרונה את יוסף סוויד? קלרה ח'ורי? הם ורבים כמותם התייאשו מעולם התיאטרון הישראלי ועברו לחו"ל. לא בגלל שרת התרבות, אלא בגלל הדלתות שסגרתם בפניהם. דברים שאמרתי בכנס החירום של האמנים
כותבת אורחת: ראידה אדון
כואב לי מאוד הכאב והשכול של אורטל תמם, ואני מבקשת קודם כל לענות לה. כואב לי עליך, אורטל, אך כואב לי גם על הצד השני, בעזה וברמאללה, שכל יום עוברים שכול ומאבדים מישהו מהמשפחה שלהם. בעיניך מי שרצח את הדוד שלך הוא רוצח, אבל בעיני הרבה פלסטינים הוא חייל, כמו החיילים שלכם, רק בלי מדים. זה מצב כל כך מורכב שאין לו כרגע שום פתרון לצערי.
לפני שנתיים, כמעט בדיוק, קיימנו בדיוק במקום הזה כנס חירום למען התיאטרון הפלסטיני אל-חכוואתי במזרח ירושלים, לאחר שהמדינה החליטה לבטל את פסטיבל הילדים הבינלאומי שהיה אמור להתקיים בו. בדיוק כמו היום, גם אז ישבו כאן בכירי התיאטראות בארץ – הקאמרי, הבימה, בית הספר ניסן נתיב, תיאטרון החאן וכולי – וכולם הזדהו עם התיאטרון הירושלמי. כולם דיברו על הקיפוח של התרבות הערבית, שאין תקציבים ואין חופש יצירה ואין מקומות להציג ואין מוזיאון וגלריות ואין תוכניות טלוויזיה.
אך כולם אחרי הכנס חזרו לשגרה, לעיסוקיהם שלהם, ושום דבר לא השתנה. העיניים של הילדים הקטנים שחיים במזרח ירושלים, שהיו תלויות בנו בתקווה שאולי משהו ישתנה והפסטיבל יתקיים והם יוכלו פעם אחת לצאת ולראות הצגות, לא זכו לראות את האור ונשארו בחושך.
והנה היום, שוב בכנס חירום, שוב באו בכירי התיאטראות ושוב ישבו השחקנים ושוב דיברו על הקיפוח של התיאטראות ועל מירי רגב שמאיימת על התקציבים. אך האם מישהו מכל התיאטראות האלה פתח דלת אחת עבור שחקנים ערבים שהם אזרחי ישראל? הרי הדלת שלהם עצמם סגורה בפנינו. אז בשביל מה בכלל אתם מדברים על הכאב שלנו, על הקיפוח ועל החוסר בתקציב – בזמן שאין אצלכם שחקן ערבי אחד? איפה בדיוק כל השחקנים הערבים?
האם מישהו מכם בכלל מכיר אותנו? איפה השחקנים המדהימים שלנו – מכרם ח'ורי, מוחמד בכרי, והשחקנים ששחקתי איתם בקאמרי בהצגה ״פלונטר"? איפה הם? הם מחוץ לתיאטרון הישראלי. רובם כבר עזבו את הארץ כי כל האפשרויות סגורות בפניהם כאן. קחו את אשרף ברהום, שחקן אדיר. מישהו מהישראלים בכלל מכיר אותו? לא! כי התרבות הישראלית שקועה אך ורק בעצמה ובכאב שלה בלי לראות אותנו.
איפה יוסף סוויד? בברלין. איפה שרידי ג'בארין? גם בחו"ל. איפה קלרה ח'ורי? גם בחו"ל. וגם אני שעומדת פה מולכם היום חושבת לעזוב. כי הדלת של הישראלים לא תפתח בפנינו אף פעם. היום אף ערבי לצערי לא בא לשום כנס, לשום הפגנה של השמאל, כי האמון כבר מתחיל להיהרס ונוצר מרחק ביננו.
אז האיום של מירי רגב כבר לא מזיז לנו, כי אנחנו כבר התרגלנו לחיות תחת חרם רוב הזמן, ללא תקציבים – תמיד. אך אנחנו עדין לא מתייאשים לגמרי. אנחנו יוצרים ומנסים, בתקציב הקטן שיש, לתת מעצמנו כשחקנים וכאומנים. אך אל נא תחייבו אותנו להציג במקום שנוגד את המצפון שלנו, במקום שהוא לא ראוי בשבילנו, ואל נא תאיימו עלינו. כי האיום של מירי רגב על נורמן עיסא, והדרישה שיופיע בבקעת הירדן רק כדי להגיד שהיא ניצחה אותו, מעיד רק על חולשה.
מירי רגב, במקום שתלחמי עם האומנים הנהדרים שבארץ – תתחילי להלחם מול החרם ההולך וגדל נגדנו בעולם.
ראידה אדון היא שחקנית ואמנית
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
