למי אכפת שאישה בדואית נרצחה?
מדברים על בית-אל, מדברים על איראן, אבל אף אחד לא מוצא זמן לדבר על נשים ערביות שנרצחות על ידי בני משפחתן. אפילו ארגוני הנשים לא מצליחים לשתף פעולה ומפגינים בהפגנות נפרדות. אז איך נעצור את הרצח הבא?
שש נשים ערביות נרצחו מתחילת השנה בישראל על ידי אלמונים, מתוכן ארבע בחודש האחרון.
אני יודעת שבראש של חלקכם ברגע זה ממש עולה המחשבה שהערבים הם עם פרימיטיבי אלים, רודף כבוד ריק מתוכן ועוד. ובכן, כן. לצערי יש הרבה מהזן הזה בחברה הערבית. יצורים כאלה זמינים בשוק האנושות בעיקר בגרסת מין זכר. הם קיימים גם בגרסאות בעברית, אנגלית וכל שפה שתרצו. אז כן, לצערי הרב בחברה בה אני חיה יש גברים אלימים, שרואים בנשים רכוש, או ייצור נחות וחסר זכויות מולם.
גבר כזה כנראה רצח את תסנים אבו-קוויידר, אמא לשני פעוטות, בת 22 במותה. בעקבות הפשע הזה, שאירע לפני כמה ימים, נכנסו לרשימת היתומים וחסרי הישע בארץ שני ילדים נוספים.
נסו לדמיין שני ילדים קטנים בכפר נידח ולא מוכר באמצע המדבר, שחיים בצל היתמות, האלימות, הבושה והקלון לכל החיים. כמה כוחות, סיוע ואנרגיות צריך כדי לשקם את חייהם? חור עמוק וכואב נפתח בלבי עם המחשבה על הקטנטנים האלו.
שורה של רציחות קיץ
הסתובבתי עם המועקה הזאת במשך יומיים. הוועד למאבק ברצח נשים קם לתחייה עם הידיעה המרה והקשה. לפני כחודש היינו חצי משותקות, כאשר נורתה למוות ראידה ניג׳ם מהכפר ג'אן, מורה ואמא לשלושה. עיתונאי אחד עצבן אותי אז כששלח לי הודעה: "איפה אתן בארגוני הנשים, לא עושות כלום? אתן מפחדות כי זאת משפחת פשע, נכון?"
בלעתי את העלבון ולא עניתי. חוץ מגינוי לפשע לא הצלחנו לעשות דבר. לא היה זכר לרצח הזה בתקשורת העברית כמובן, ואף תחקירן לא התעניין בזה. לא דיברו על זה שלפני כמה שנים נרצחה אחייניתה של המורה, ליאלי ניג׳ם, בת עשרים. כך לא זכיתם לשמוע, למשל שהיא נרצחה מנשק של מג"בניק, וסביר להניח שגם הדודה נורתה מנשק שמקורו צבאי, בשל הקשרים של המשפחה עם הצבא. יכול להיות כמובן שאני מדמיינת, חולמת, או סתם שונאת את הצבא ואת הנשק שהוא מספק לגברים אלימים, והרבה נשק מסתובב כאן בשוק השחור – אבל חלק גדול ממנו מגיע במקור מהצבא.
עברו כמה ימים ואז נורתה נעמה אבו עראר מכפר ערערה בנגב. כולם מיהרו להסביר שזו קטטה בין משפחות, כאילו שזה בסדר. הבדואים האלה הלכו מכות, וזה נגמר. הפעם נסעתי לבית האבל ודיברתי עם הבנות של המנוחה, שהיו בהלם, וסיפרו על אישה שהכניסה את הילדים הביתה באמצע קרב יריות שהתנהל בשכונה וחטפה כדור. לעומת זאת הילד שהראה לי איפה הבית סיפר שרצחו אותה מהמשפחה, ולא בשוגג. "אל תאמיני להם", הוא אמר לי, ואני מאמינה לו, האמת. ושוב אף אחד לא שאל שאלות ולא חקר, ולא נקף אצבע.
> נישואי בוסר: כמה קטינות ערביות נישאות בניגוד לחוק, ולמה?
שבוע לאחר מכן עוד קטטה התלקחה פתאום, והפעם ברהט. צעיר בן 17 וצעירה בת 21 שילמו בחייהם ונפלו בשדה הקרב בנשק חם ששבר את השקט המדברי בקיץ רמדאן החגיגי.
גינויים עפו לכל עבר: מהמנהיגות הפוליטית, החמולתיות, הדתית, ״מכובדי המגזר״ ומי לא? כולם הודיעו שייכנסו לתמונה ויחזירו את השקט לתושבים, וגם פנו למשטרה החוקרת, שלא תתערב יותר מדי בעניינים פנימיים של "המגזר".
ושוב כצפוי התקשורת העברית הייתה עסוקה בהסכם עם איראן, כשמומחים ישראלים דיברו עם עצמם בעיקר, ואף אחד לא הודיע להם שההסכם כבר נחתם בכלל. דיברו על עשור להתנתקות, שמסרבת להתנתק מהתודעה ומהתקציב של הישראלים, שנחלבים בעונג רב כדי לשלם על טיפול פסיכולוגי לילד שנולד אחרי ההתנתקות וגדל בווילה פרטית בהתנחלות מאובטחת, ולא להורים פוסט-טראומטיים שפונו מעוטף עזה. דיברו על מתווה הגז שלא מוביל לשום מקום מלבד כיסי הטייקונים, עם מספרים ארוכים שאני ואתם לא יודעים איך לקרוא אותם בכלל.
דיברו על הדו״ח על תקציב הביטחון, שמוחרם בידי המופקד על הביטחון, כי מה לעשות שהמסקנות לא מיטיבות עם פנסיה מגיל ארבעים לגיבורי העל לבושי המדים? האסטרטגיה הצבאית הכי יעילה ואפקטיבית במציאות הישראלית היא שיטת האב״א, כפי שקראתי לה: התעלמות, איום בהלה ואחדות. כולם חוזרים לתלם, אנחנו יודעים שעוד איום מפוברק בניחוח דאעש מדרום או מצפון מהים או מהיבשה יהפוך את הדו"ח לנייר טואלט ממוחזר.
בין כל הדברים הגדולים והסופר חשובים האלה ל"עתיד ילדינו", ובסדר היום העמוס תקשורתית, מי ירצה לדבר על רצח של אישה בדואית בכפר לא מוכר?
> חטאתי, פשעתי, הקמתי ארגון נשים ערביות
39 נשים בחמש שנים
ארגוני הנשים מהדרום, שהיו בהלם מהפשע המזעזע הודיעו על עצרת מחאה. רק מה? קיבלנו שתי הודעות על שתי עצרות. מיד פרץ דיון וואטסאפ סוער על למה לא מאחדים כוחות, ולמה שני ארגוני נשים בדרום לא מצליחים לעמוד יחד במחאה משותפת. ניסיונות הסולחה הפמיניסטית שלי ושל אחרות לא עלו יפה, אז החלטנו להעמיד פנים שזה ייראה כמו אקטיביזם פמיניסטי חזק שיש שתי מחאות באותו יום, וכך שלושים הפעילות שאכפת להן מהנושא התפצלו לשתי הפגנות קטנות ושקטות מדי מול תחנת המשטרה ליד צומת שוקת.
אני הגעתי להפגנה עם מתנדבת אחת מנע״ם (נשים ערביות במרכז) בלוד. המתנדבות מארה"ב שהיו אמורות לעבות את השורות לא קיבלו אישור להשתתף בהפגנה של ערביות באמצע המדבר, שכן המלווה הביטחוני של המשלחת שלהן פסק שזה מסוכן מדי לצעירות אמריקאיות לעמוד ככה בשמש בלי קרם הגנה.
אחרי שמפקד זה או אחר מתחנת המשטרה נאם לנו על כך שהוא מכיר ולמד בקורס על חשיבות זכות היסוד למחות ולהפגין, הוא ביקש שלא לעמוד על הכביש כי זאת צומת מסוכנת מאוד שהרבה אנשים מתו בה. עמדתי עם חבל שתלו עליו את שמות הנשים שנרצחו בחמש השנים האחרונות. שלושים ותשעה שמות היו שם.
גבר בדואי אחד היה איתנו, ואני כמו יהודייה אשכנזייה התפעלתי מזה והתנפלתי עליו, המסכן. מאוד רציתי שיעלה לשידור ברדיו א-שמס, שהבטיחו לשדר בשידור חי את ההפגנה, אבל בסוף לא התקשרו בזמן. גם שם סדר היום הרציני בשפה הערבית הכתיב העדפה לדבר עם שר הוואקף הירדני ארוכות על אירועי אל-אקצא, וכך לא הספיקו להגיע להפגנה שלנו. הנשים המאוכזבות והגבר שלהן החזיקו מעמד שעה וחצי בחום הדרומי בצומת שוקת. צעיר שירד מרכב בתחנה הצטרף למחאה לכמה דקות. הוא ממהר לאוטובוס, אמר, אבל הוא איתנו. נמאס לו מהרציחות האלו.
שוטרי מג"ב והשוטרים הכחולים שאבטחו אותנו עמדו חסרי מעש ובעיקר צילמו. אחד מהם התחבר לטור המחאה ועשה סלפי כשאנחנו ברקע. אני צילמתי את חבורת שוטרי משמר הגבול מאחורי החבל, דווקא עם שמה של ראידה נג׳ם, האישה הדרוזית ששוטר מג״ב מעורב כנראה ברציחתה. שוב האירוניה של החיים לא משאירה לי מקום לנשום. חייכתי מהתמונה, ואחת הפעילות אמרה "הנה יש לך על מה לכתוב ולא באת סתם".
תביאו את להב"ה
יום למחרת ג׳קי חורי מרדיו א-שמס פיצה אותנו בראיון עם הגבר הגיבור שלנו על ההפגנה ועל הרצח שהיה. התחקירנית של גל״צ מהתוכנית של יעל דן שיגעה אותי בתחקיר ארוך בנושא, והרגשתי שסופסוף נדבר על זה בעברית. הסתגרתי בחדר שקט וחם וחיכיתי לטלפון שלא צלצל. שעתיים אחרי התחקירנית התקשרה להתנצל שאירועי בית אל השתלטו על סדר היום והבטיחה לעלות את הנושא בעתיד. "עם הרצח הבא, אינשאללה, אל תדאגי", אמרתי לעצמי.
ואני בינתיים החלטתי שעם הרצח הבא אני אכתוב את ההודעה הבאה לעיתונות: "נרצחה אישה ערבייה. פתק של פעילי להב"ה שנמצא בזירה מעלה חשש שהמנוחה הייתה בקשר טלפוני עם גבר יהודי מהתנחלות סמוכה. החקירה מתמשכת וככל הנראה הרקע לרצח חשש מהתבוללות".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן