רצח עשר הנשים ומדרג הכבוד של גברים

הרצח הראשון של אשה שתועד בפלסטין היה בשנת 1930. אז צעירה נוצרייה חזרה לכפר שלה על גבי סוס כשהיא מחוזקת על ידי אחד מהלוחמים הערבים, שטען שנתן לה טרמפ לכפר כאשר מבול של גשם שטף אותה בשדות. מישהו מהכפר הסיק מסקנות שמעשה אהבה אסורה היה פה. למחרת נמצאה גופת אותה נערה במערה ליד הכפר. הגופה הבתולה נקברה במערה שהפכה לקבר צדיקים כי היא נרצחה על לא עוול בחפה. הלוחם כמובן המשיך להילחם על אדמת פלסטין הכבושה, והפסיד כידוע את המערכה.

בינתיים עברו שמונים שנה, מדינת ישראל הוקמה, והמיעוט הפלסטיני בתוכה עדיין נאבק על זכויותיו האזרחיות וזהותו הערבית פלסטינית. מאז נרצחו עוד נשים רבות בידי גברים מהמשפחה שכעסו על משהו שלא נראה להם בהתנהגות הנשים. איכשהו הכבוד של אותה הנערה הנוצרייה התאסלם, אבל שייחים מוסלמים ממהרים לטהר את האסלאם אחרי כל רצח. הגברים "הגיבורים" מלפני מאה שנים הפכו בימינו לאלמונים רעולי פנים, שמקבלים כסף על מעשי הרצח שהוזמנו מראש בידי גברים אחרים. הזעם וגל הכעס ״הבלתי נשלט״ הופך למעשה מתוכנן של חבורת עבריינים שחמושים בנשק בלתי חוקי ומחליטים איך ומי ומתי לרצוח. לאותם גברים שממנים את עצמם ל"משמר הכבוד" של המשפחה, מרשים לעצמם לעשות את מה שאוסרים על הנשים.

> במקום לשלוח נפגעות אלימות למקלטים, צריך לטפל בגברים האלימים

ביסאן אבו גאנם, הנרצחת העשירית ממשפחתה.

מעשה אהבה הפך במקום אחד לחלק מהחיים הנורמטיביים, ואילו במקום אחר חשבון פייסבוק מעוטר תמונות הפך לעילה לפגיעה בצעירה. הכבוד הערבי שנרמס במדינה הזאת בכל המובנים ובכל מקום, התנחל לו על כתפיהן החלשות של הנשים הערביות והפך לפח אשפה ציבורי שזורקים לתוכו "רקע" לרצח נשים ערביות כעילה לגיטימית לפשע.

המשטרה הגברית והחברה הפטריארכלית בשיתוף פעולה מפליא מתחזקת את מזבלת המילים הזאת ומשמרת אותה. זו אותה מזבלת מילים שיצרה גם עבור נשים אתיופיות את ״משבר עלייה שהביא את הבעל לרצוח את אשתו ואז לנסות להתאבד״, עבור הרוסיות את ״בעל שיכור ואלים״ ועבור כל השאר ״רקע רומנטי". ומי מופקד על המזבלה הזאת? לובשי מדים שנאבקים על השם שלהם שמוכתם בתיקי הטרדה מינית ושחיתות.

בין עשר לאפס ומדרג הכבוד

מידי שנה נרצחות חמשת אלפים נשים בעולם. בישראל נרצחות עשרים נשים ערביות ויהודיות בכל שנה, עשר מהן ערביות ועשר יהודיות. לפחות שוויון יש לנו פה. המספרים דומים גם בירדן ובסוריה.  ברשות הפלסטינית נרצחו מתחילת השנה 13 נשים.

בואו לרגע נתעכב על המספר שטלטל את חיי כל אישה ערבייה ברמלה ולוד השבוע, המספר "עשר". עשר נשים צעירות ממשפחת אבו גאנם נרצחו מאז שנת 2000. נשואות ורווקות, אמהות לילדים, סטודנטיות ונערות, בין הגילאים 16-35. עשר נפשות ממשפחה אחת!

אבל המספר היותר מזוויע בעיני הוא לא עשר אלא ״שניים״. רק שניים ממקרי הרצח פוענחו, של חמדה ושל רים. כל שאר הרוצחים לא נמצאים מאחורי סורגים, לא נשפטו ולא משלמים את המחיר למעשיהם. האם העובדה ששמונה רוצחים שיש להם נשק חם מסתובבים בינינו לא מדאיגה איתכם? האם אתם חושבים שעם הנשק הזה הם פוגעים רק בנשים?

מה אפשר לעשות כדי לדרבן את רשויות המשטרה לעשות מעשה בעניין? להתקשר להודיע על הכוונה של אותם צעירים לעשות פגוע ירי בשוק רמלה? אולי זה יגרום למשטרה לפעול?

התגובה כלפי החברה הערבית אומרת ״תחנכו את הילדים שלכם, תלמדו את הבנות שלכם״, והתפיסה היא שצריך לעשות משהו עם ״המגזר״ המתאכזר כלפי נשים כי הוא "כזה". אני לא מקבלת את הטיעונים המופרכים האלה. לשמחתי מחקרים מכל העולם ומכל הסוגים מראים מה נשים ערביות השיגו בעשרים השנים האחרונות. אחוזי ההשכלה, ההשתלבות בעבודה, גיל נשואים אחוזי הפוריות, המודעות העצמית והמעורבות החברתית של נשים ערביות בכל תחום שתבדקו הגרפים עולים בכיוון הנכון. זו עובדה!

אבל בסופו של דבר לא הצלחנו להציל אותן. את הצעירה מהכפר הבלתי מוכר בדרום או את הנערה מהעיר מוכת העבריינות. למרות שאותן נשים, או חלקן הגדול, פנו אלינו, למשטרה, לרווחה, לתקשורת ולארגוני נשים. לא הצלחנו להציל אותן.

נכשלנו כחברה. נכשלנו כאנשי ונשות מקצוע להעמיד פושעים לדין. נכשלנו לשמור על חיי נשים חופשיות, ובשיקום חיי נשים נפגעות אלימות. נכשלנו בחינוך ילדינו להבין את ה״כבוד״ של האחר או האחרת. נכשלנו בקבלת העובדה שנשים הן ייצור אנושי עצמאי וחופשי שיש לו זכויות בלעדיות על עצמו.

עם הרצח העשירי, של ביסאן אבו גאנם, הציון שאנחנו מקבלים כחברה הוא אפס,  וזה כבר ממש לא מכובד.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.