היום בו יהודי לונדון עלו על בריקדות ולא נתנו לפשיזם לעבור
עליית מספר המהגרים היהודים בלונדון הובילה להסתה אנטישמית ולהאשמתם בגניבת משרות והפצת מחלות. ב-4 באוקטובר 1936 ניסה מנהיג הימין להוביל מצעד חולצות שחורות, לשכונה בה רוכזו. הם נתקלו בהתנגדות של מאות אלפים שחיכו על בריקדות ולא התכוונו לתת לפשיזם לעבור
ב-4 באוקטובר 1936 ראה רחוב כייבל שבאיסט-אנד בלונדון את אחד הניצחונות הגדולים ביותר על הפשיזם באי הבריטי, ובכלל. שם יהודים, סוציאליסטים, פועלים איריים, פעילי שמאל, וחברי איגודים מקצועיים מנעו את צעדת הימין הפשיסטי בשכונתם וסילקו אותם מהאזור שלא כדי לחזור.
באותם ימים הימין הפשיסטי ושונא הזרים הרים את ראשו בלונדון, כשהוא שואב עידוד מעליית הימין המקבילה בגרמניה, איטליה וספרד. גלי הגירה גדולים יחסית של יהודים, בעקבות הפוגרומים והמצב הכלכלי במזרח אירופה לאחר שהצו המפורסם של אדוארד הראשון בוטל למעשה, הביאו לעליה מהירה במספר היהודים באי ואלו התרכזו בעיקר באזור האיסט-אנד העני בו גרו מרבית מבין 180 אלף יהודי לונדון. כ-60 אלף מהם התגוררו באזור סטפני הקרוב למזחים שעל התמזה, שם עבדו 16 שעות ביום וישנו על דרגשי עץ בתורות, וזה באורח צפוי היה האזור אליו התכוון להגיע המצעד.
הריכוז של מהגרים יהודים (מהגרי עבודה, אני מניח, היו קוראים להם היום) באזור עני זה היווה כר פורה להסתה אנטישמית. הסתה זו האשימה את היהודים באבטלה מכיוון שתפסו את מקומות העבודה של האנגלים העניים (טיעון חסר בסיס, באנגליה היו אז כ-300 אלף יהודים ומספר המובטלים היה כשלושה מיליון) ובאותה נשימה האשימו אותם בהיותם מובטלים וחסרי בית. אחד מדוברי הימין בהפגנה מאותם ימים אמר "היהודים הם מחלה המדביקה כל חלקה בעולם". לא סרטן, אבל כמעט. השוטרים במקום לא הגיבו להסתה פרועה זו.
מאמצים אלו של הימין כוונו ליצירת הפרד ומשול בין האוכלוסיות אשר סבלו מעוני מרוד באזור ולזכות כך בתמיכה בימין, תוך הבטחות שווא כי המצב ישתפר לאחר שיטפלו בזרים. ההסתה הביאה להכאת יהודים, ולפגיעות רבות בעסקים קטנים מהם התפרנסו. מצב דומה הביא לחקיקת חוק הזרים ב-1905 אשר הגביל מאד את הגירת היהודים לאי הבריטי, ובאותם ימים הופנו המאמצים לטפל באלו שהצליחו להגר לשם.
"הגידו לא לפשיזם"
כל זה היה אמור להגיע לשיא ב-4 באוקטובר 1936 אז התכוון מנהיג הימין הפשיסטי סר אוסוואלד מוסלי לצעוד עד לסטפני בראש טור של אלפי חולצות שחורות, מדיהם של אנשיו. הממסד היהודי דרש מהיהודים להתרחק מהאזור באותו יום, והזהיר כי כל מי שינסה להתנגד למצעד יהיה אחראי לעלייה באנטישמיות ולהכאת יהודים בעתיד. הם אף ארגנו לצורך כך לילדי קבוצות הנוער היהודיות טורנירי כדורגל במקומות אחרים בלונדון.
אך התושבים לא שעו להם. משנודע דבר המצעד נערכו אסיפות רבות בקרנות הרחובות באיסט-אנד. פועלי יהודים, איריים וכמעט בכל צבע ומוצא, ביחד עם ארגוני העובדים ופעילי שמאל החליטו שהמצעד לא יעבור. בשכונתם אלו לא יצעדו. הם לא התכוונו לתת למוסלי להיות ההיטלר, מוסולוני או הפרנקו שלהם.
הם החלו לגייס את תושבי האזור כשהם מסבירים באסיפות כי עצירת המצעד איננה הגבלה של זכות ביטוי כלשהי, לא פגיעה ב"פלורליזם", או שלילת הזכות להתאסף, אלא הכרחית כדי למנוע את האלימות וההרס שהימין הפשיטי מבקש להביא לאזור, ואין דרך בלתה לעשות זאת. בין מאמצי השכנוע הם אף פרסמו את הקריאה הבאה:
האם החולצות השחורות צריכות לצעוד באיסט-אנד?
בשימושו בשיטות של היטלר מוסלי מכין המערכה שלו ל:
1. שבירת מעמד הפועלים ואיגודיהם
2. הרס זכויות העובדים
3. זריקת היהודים לביבי השופכיןבכל העולם הפשיזם הוא דומה. הפשיזם הבריטי ישתמש באלימות וטרור כמו זה הגרמני והספרדי. האם העובדים הבריטים צריכים לעמוד מהצד? האם נלך אחרי הגרמנים לעבדות ואיבוד כל זכות שהשגנו? כי זה מה שניטרליות אומרת.
הגידו לא לפשיזם. התאגדו באלפיכם נגדו. פעולתנו המאוחדת יכולה וחייבת למעוך את הפשיזם באיסט-אנד.
בתי הדפוס סרבו להדפיס את האיגרת, אך הפעילים הצליחו להעתיק אותה אלפי פעמים ולחלק לתושבי האזור.
> כך משתלטים פעילי להב"ה על מרכז ירושלים
בוקר המצעד
בבוקר יום ראשון המיועד התייצבו 300 אלף בני אדם, ביניהם עשרות אלפי יהודים, כדי לעצור את המצעד והחלו לבצר את הרחובות המובילים לסטפני. בשעה שתיים בצהריים הצדיע מוסלי לפעיליו ו-7,000 לובשי חולצות שחורות החלו רוקעים אחריו, לצד 10,000 שוטרים אוהדים ו-4,000 סוסים. תקריות ספורות נרשמו עד שהגיעו לרחוב כייבל, בו פגשו בחומה אנושית ובבריקדה הראשונה מבין רבות שהונחו ברחוב. בעוד השוטרים מנסים לפרק אותה, נכנסו ראשוני המתנגדים מהאגף כשהם מפרקים את המצעד וקוראים בקול את ססמאות ההתנגדות לפשיזם מהמלחמה שניטשה באותם ימים בספרד:"They shall not pass", "No pasaran" ("לא יעברו").
חלק מהמתנגדים הגיעו בריצה מפתיעה מתוך הבתים, חלקם כבר היו על הבריקדות. יהודים חרדים לצד פועלי נמל קתולים מאירלנד, עמדו אלו לצד אלו. נשים זרקו סירי מלאים בכל טוב וירקות רקובים על הצעדה, כמו גם בעצמן התעמתו עם הצועדים. היתרון היחיד שהיה למערכות הביוב הפנימיות בבניינים בא אז לידי ביטוי, כשאלו היו למקור בלתי נדלה לצואה ואשפה שהושלכה על הטור הפשיסטי. ילדים השליכו אלפי גולות אל מתחת לרגלי הסוסים והשוטרים נאלצו לרדת בכדי לסלק אותן, דבר אותו ניצלו המתנגדים כדי לפרק את המצעד לכל עבר תוך קריאות "One, two, three, four, five – We want Mosley, dead or alive". בריקדה אחר בריקדה ההתנגדות עלתה, והמצעד הוכה שוק על ירך.
גם המתנגדים ספגו אלימות חסרת תקדים מצד השוטרים שהכו אותם ללא רחם באלות וסוסים, ועצרו אותם בהמוניהם. אך בשעה שלוש אחר הצהריים החליטו המשטרה ומוסלי להורות ללובשי החולצות השחורות לחזור על עקבותיהם כי היה ברור שלא ניתן להמשיך. כך הפשיזם לא עבר באותו היום באיסט-אנד, וכבר לא עבר מעולם אחר-כך באי הבריטי.
רבים מ-150 העצורים שהגיעו לתחנות המשטרה ספגו אלימות קשה ואנטישמית, וקיבלו מאוחר יותר עונשים מופלגים בבתי המשפט. רבים מהם המשיכו אחר כך את מאבקם והצטרפו למלחמת האזרחים בספרד (גם שם ליהודים היה חלק גדול, ואלו היוו כרבע מכלל המתנדבים), ורבים מהם גם נהרגו שם. אך השיעור בסולידריות נגד הגזענות והפשיזם ושנאת הזרים שניתן באותו היום ב"קרב ברחוב כייבל" מעולם לא נשכח.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
