כך משתלטים פעילי להב"ה על מרכז ירושלים
הם עוקבים אחרי ערבים וזוגות מעורבים ויוזמים פרובוקציות וקטטות. הם פועלים בגלוי ובסמוי, הופכים יותר מאורגנים ומיליטנטים והמנהיגים שלהם יודעים איך להיעלם בזמן ולא להיתפס. צעירי להב"ה מחפשים משמעות ומבוגרים עם אג'נדה פוליטית אלימה מנצלים את זה
כותבת אורחת: אסנת שרון
כולם מדברים בשבוע האחרון על הקושי להוציא את ארגון להב"ה מחוץ לחוק. בשנה האחרונה פעילי קבוצת "מדברים בכיכר" לקידום הסובלנות בירושלים, ואני ביניהם, עוקבים אחרי פעילות השטח של ארגון להב"ה בעיר, ואספנו מידע ותובנות שחשוב שהציבור יכיר על האופן שבו הארגון הזה פועל, ועל הדרכים שבהן אפשר לפעול כדי להתמודד אתו.
מחפשים ערבים או זוגות מעורבים
מחוץ לירושלים שומעים בעיקר על הפגנות של להב"ה מול חתונה מעורבת או מול מצעד הגאווה. אבל הפגנה של כמה קיצוניים מול אירוע שאינו לרוחם היא בסופו של דבר אירוע נקודתי: כלבים שנובחים על השיירה. להבנתנו, הממד ההרסני באמת של פעילות ארגון להב"ה הוא ההשתלבות שלו בנוף הירושלמי.
פעילי להב"ה מתייצבים בכיכר ציון בלילות חמישי (ולפעמים גם במוצאי שבת) בחולצות ודגלים, ומחלקים פלאיירים ומדבקות. יש להם נראות גבוהה במרחב. בקיץ שעבר הם היו בדרך כלל לא יותר מעשרה נערים ונערות בחולצות, אבל בקיץ הזה הם בדרך כלל עשרים לפחות, וכמעט כולם בנים. זה מתיישב עם השינויים באופי הפעילות שלהם, שנעשית מסודרת יותר ומיליטנטית יותר.
לפעמים הפעילים יוצאים לצעדות וקוראים קריאות כגון "ערבי תיזהר, אחותי שווה יותר", "בנות ישראל לעם ישראל" ו"כהנא צדק". דווקא הצעדות האלה מושכות תשומת לב תקשורתית וקל לעקוב אחריהן ולדווח למשטרה, וזו כנראה הסיבה לכך שבשבועות האחרונים פעילי להב"ה ממעטים בכך. אבל הם ממשיכים להסתובב בעיר, בקבוצות קטנות יותר שקשה לעקוב אחריהן ולפעמים בלי חולצה מזהה, ומחפשים ערבים.
לצד הנראות הבולטת שלהם, זה הדבר הבעייתי ביותר: לא פעם היינו עדים לפעילי הארגון שמסתובבים בעיר ומחפשים זוגות מעורבים, וגם ערבים סתם, ומאיימים עליהם. ברור לנו שיש להם קבוצת "וואטסאפ", והם ממהרים להגיב אלה לקריאות של אלה ולבוא בריצה להשתתף בקטטה אם זו עומדת לפרוץ. זו דרך די אפקטיבית "לנקות" את מרכז העיר מערבים: החבר'ה האלה מפחידים.
> היום שבו בנצי גופשטיין פישל בגדול
נוער אידאולוגי
לפני שאדבר על היחסים המורכבים של אנשי להב"ה עם החוק ועם המשטרה, חשוב להבין מי הם הפעילים: כמעט כולם בני נוער, שמלווים בדרך כלל באחד משניים-שלושה "מבוגרים אחראים". אנחנו מעריכים שטווח הגילאים הוא בערך 13 עד 21. מקצתם חרדים לשעבר, מקצתם פליטי מסגרות שונות, רבים מהם גרים בשכונות קצה בירושלים שיש בהן חיכוך גבוה עם מזרח העיר (למשל זריקות אבנים), רבים מהם מוכרים לאנשי קידום נוער של העירייה – ועם זאת יש לומר שחלקם באים מרקע נורמטיבי.
משיחות שאנחנו מנהלים עם הפעילים עולה שרבים מהם עובדים עם ערבים ורבים מהם יודעים לספר על בחורה או בחורות שהם מכירים אישית שהסתבכו ביחסים פוגעניים עם ערבי. מבחינתם, הם נוער אידאולוגי שעושה עבודת קודש בזמן שחבריהם יוצאים לבלות. אמנם אנשי "קידום נוער" מסתובבים בעיר עם תרמוסים של תה, והניידת של על"ם חונה בכיכר ציון בלילות רבים, מציעה שיחה ופותחת לוחות דמקה. כל זה טוב ויפה, אבל הנערים האלה חיים את הפוליטיקה המורכבת והאלימה של העיר והם לא רוצים רק תה ודמקה – הם רוצים משמעות, ואת זה ארגון להב"ה מספק להם.
הצעירים מורידים את החולצות והמנהיגים נעלמים מהשטח
ללהב"ה יש מעגל פנימי של לובשי חולצות, ומעגל חיצוני – חברים של הפעילים שמסתובבים בסביבה, אומרים שלום, משתפים אתם פעולה בצורה כזו או אחרת. ההבדל החשוב בין המעגלים הוא מידת המשמעת של חבריהם: מי שלובש חולצה של להב"ה לא ייגרר לאלימות (כל עוד הוא לובש אותה), ויישמע למבוגר האחראי. המבוגרים האחראים זהירים; הם מכירים את הכללים של המשטרה, והם מוכוונים לאפקטיביות.
ראשי להב"ה נזהרים מאוד להלך על הגבול הדק שבין חוקי ללא חוקי, ובין הקיצוני למקובל במעגלים רחבים. הם עקביים מאוד בלוליינות הזאת. מול דתיים מתונים בעיר הם מתאמצים – ובמקרים רבים מצליחים – להציג את עצמם כגוף שעוסק במניעת התבוללות, וכמי שרוצים להזהיר נערות יהודיות מהסתבכות בקשרים רומנטיים פוגעניים עם ערבים. זה מצליח לעורר לא מעט אהדה ברחוב הירושלמי, וזה מאפשר להסב שיח אידאולוגי-חינוכי על התבוללות לשיח אלים נגד מוסלמים, נוצרים ושמאלנים.
משם המרחק למעשים קצר: חלק אינטגרלי מהפעילות של הנערים הוא היענות בריצה לקריאות זה של זה על זוגות מעורבים שנצפו בעיר או להצטרף לקטטות בהתהוות עם ערבים שמסתובבים במרכז העיר, או עובדים ערבים בעסקים מקומיים שלכאורה איימו על מי מחבריהם. גם המבוגרים האחראים מוזעקים לזירות כאלה. להב"ה שותפים ליצירת פרובוקציות אלימות, שיתוארו אחר כך, פנימית וחיצונית, כ"ניסיונות פיגועים".
> דו"ח: בחצי שנה תועדו בירושלים 91 מקרי אלימות של ישראלים נגד פלסטינים
כאן נכנסת החשיבות של ה"מעגל השני": למשל, במקרה שהתערבנו בו בליל חמישי לפני כשבועיים, נראה שנער צעיר כלשהו הסתבך בוויכוח עם עובד ערבי באחד מבתי העסק בסביבה (אולי העובד צעק עליו או העליב אותו? אולי הייתה שם גניבה קטנה?). חבריו של הנער באו לעזרתו ואיימו על העובד, ובתוך דקות מעטות גם פעילי להב"ה היו שם. בשלב הזה כבר היה מדובר בעשרות נערים שמתכוננים לאלימות. אפשר אפוא לראות את הרצף שראשיתו בנער רחוב שקצת מחפש צרות, המשכו בחבריו שמגויסים באופן מעט מאורגן ואידאולוגי יותר וסופו בקומץ מבוגרים עם אג'נדה פוליטית אלימה, מימון ותמיכה משפטית מסוימת.
ובעניין המשפטי, היינו עדים לא פעם לשני אמצעים שבהם נוקטים פעילי להב"ה לפני שמתחילה אלימות של ממש: (א) הם מורידים את החולצות המזהות שלהם; (ב) המנהיגים המבוגרים לוקחים צעד הצדה ונעלמים מהפריים. מי שנשאר בפריים הוא רק הצעירים, אלו שבסוף מואשמים ונושאים באחריות למעשים של שולחיהם.
צורת ההיערכות הזאת יוצרת מצב שמקשה לקשר את מנהיגי הארגון ישירות לאלימות. הלוליינות הזהירה בין פעילות חוקית לעבריינית, בין ערכים שמקובלים בחלקים בחברה לבין אלימות ובין הדינמיקה של הנוער ברחוב לפוליטיקה של כהנא – יעילה ומפחידה, בדיוק בגלל הגבוליות שלה.
> אי אפשר לנצח את הטרור היהודי בלי לסיים את הכיבוש
אז מה עם המשטרה? יש הרבה שוטרים בעיר בלילות, הרבה מאוד אפילו. אבל המשטרה מתערבת רק כשהיא רואה אלימות פיזית ממש לנגד עיניה. היא ממעטת להתערב כשיש איומים, התגרות או מה שנראה רק כבעל פוטנציאל להתפתח לאלימות. לפעמים השוטר המסוים מפנה את מבטו לכיוון אחר, וגם פניותינו למוקד אינן נענות תמיד. טבעה של אלימות הוא שהיא מתפתחת במהירות ומתפוגגת במהירות, ולשם כך על השוטרים להיות דרוכים יותר, מוכוונים לעקוב בתשומת לב אחרי פעילי להב"ה ובעיקר – להכיר היטב את השטח ואת הדינמיקה שלהם. למרבה הצער, אין במרכז העיר שוטרי מקוף קבועים שמעורים בנעשה ויכולים לפעול באופן מושכל.
מה אפשר לעשות?
להערכתנו, אם העירייה תחליט שלהב"ה הם נוכחות בלתי רצויה ברחוב הירושלמי, למשטרה יש הכלים למנוע מהם פעילות אפקטיבית. צורת שיטור אחרת תועיל גם היא: במקום צבר אקראי של שוטרים מיחידות שונות שאינם מכירים את המתרחש, אינם מתודרכים לטפל בנוער הזה וברירות המחדל שלהם הן התעלמות או הפעלת אלימות, שוטר מקוף או שניים שמכירים את הסביבה, את הנערים ואת הדינמיקה של העיר יכולים להיות אמצעי השגחה מעולה, ולשרת היטב את הקהילה המקומית בכלל.
מבחינה חינוכית, צריך להכיר בכך שמדובר בתופעה שנשענת על בני ובנות נוער, חלקו נוער שמבלה זמן רב ברחוב, ושמעבר לצרכים שמנסים לספק להם ארגוני הרווחה השונים – הנוער הזה רוצה להיות מעורב בעשייה משמעותית. מדובר במתבגרים שמגלים את הפוליטיקה והמעורבות החברתית, והיחידים שמתייחסים ברצינות לצד הטבעי הזה בהתפתחותם הם חבורה של קיצוניים עם משנה פשטנית ואלימה, שמנצלת את הנוער לפעילות עבריינית. מול אלה צריכות לקום אלטרנטיבות.
> כך מצאתי את עצמי בחדר אחד עם צמרת המדינה והמשפחה מדומא
בשנה האחרונה מגיעה קבוצת "מדברים בכיכר" המורכבת מירושלמים חילונים, דתיים, ימנים ושמאלנים, בלילות חמישי ומוצ"ש לאזור כיכר ציון ומרכז העיר. אנחנו עומדים בקרבת פעילי להב"ה ומשגיחים עליהם. מפריעים להם להיות אלימים.
הם מכירים אותנו, ויודעים שבניגוד למשטרה – אנחנו דווקא צופים בהם בעקשנות ובהתמדה, ומתעניינים לא רק באגרוף, כשהוא מונחת, אלא גם בכל מה שסביבו וקודם לו. בין לבין אנחנו יוזמים שיחות איתם ועם באי הכיכר. אנחנו מדברים בכבוד ובגילוי לב על פוליטיקה, על אמונה ועל זהות, והכיכר מתמלאת מעגלי שיחה.
זו אזרחות אחראית שמסרבת לתת לפעילי להב"ה לשלוט במרחב לבדם, ואנחנו רואים את שינוי האווירה לאורך זמן. בעזרת כמה כללים פשוטים ואלגנטיים, זה עובד יופי, ופותח פתח נדיר לבני המגזרים השונים בעיר לשוחח אלה עם אלה באווירה מכבדת. נשמח שתצטרפו.
אסנת שרון היא פעילה בקבוצה הירושלמית "מדברים בכיכר". הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן