אלימות ברחובות פריז: המחאה החברתית של צרפת שוברת את הכלים

על רקע הטרור, מצב החירום, האיסור להפגין והצנע יצאו מאות אלפי צרפתים לסדרת מחאות נגד רפורמה בחוקי העבודה. אלפים מהם ממשיכים להפגין כל לילה, להתנגש עם שוטרים ולשבור חלונות בנקים. והם לא מתכוונים להתנצל על זה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: שחר פיינברג, פריז

מחאה עממית הולכת וגוברת ברחובות פריז ובערים נוספות בצרפת בשבועיים האחרונים.

כל ערב בשעה שש מתקבצים אלפי אנשים בכיכר הרפובליקה בפריז ל"אסיפה עממית" הנמשכת עד שעת חצות. כל אדם מוזמן להירשם לרשימת הדוברים, זמנו של כל דובר מוקצב לשלוש דקות, וכל אדם חופשי להעלות כל נושא שיבחר. צוות ניהול מצומצם ממונה על סדר הדוברים אך אינו מתערב בתוכן דבריהם. זוהי ליבת התנועה "לילה בעמידה" שקמה בפריז ומהר התפשטה לערים נוספות. התפשטות זו הביאה במהרה לשינוי קטן אך משמעותי בשם התנועה: "לילות בעמידה". כתושב צרפת מזה ארבע שנים, רציתי לראות במו עיני את המתרחש. גם אני ביליתי איתם בשבועיים האחרונים לילות רבים בעמידה.

> ערים ברחבי אירופה מתארגנות נגד מדיניות הפליטים של האיחוד

אלפים באסיפה בכיכר הרפובליקה. יש עוד כאלה בכל רחבי צרפת (Olivier Ortelpa CC BY 2.0)

אלפים באסיפה בכיכר הרפובליקה. יש עוד כאלה בכל רחבי צרפת (Olivier Ortelpa CC BY 2.0)

המחאה הצרפתית פרצה כשעל הפרק עומדת הצעת חוק לרפורמה מרחיקת לכת בדיני העבודה, ביוזמת הממשלה בראשות המפלגה הסוציאליסטית. בין היתר כללה הרפורמה בגרסתה המקורית (שכבר עברה כמה שינויים מאז תחילת המחאה) פגיעה נוספת בחוק 35 שעות העבודה השבועיות; שינוי חסר תקדים בקביעת גובה פיצויי הפיטורין; אישור לפיטורין על רקע כלכלי גם לעסקים שאינם נמצאים בקשיים כלכליים; הקלות מרחיקות לכת לעקוף חוזים והסכמים קיבוציים; העסקת מתלמדים קטינים בהיקף גדול יותר משהותר בעבר; והרשימה עוד ארוכה. אולם חשוב לציין כי כבר בראשית המחאה ברחובות הובהר שהרפורמה אינה אלא עילה אחת, מיידית, למחאה נגד הקפיטליזם ונציגיו המאכזבים בשמאל הממסדי.

יוזם הרפורמה הוא הנשיא פרנסואה הולנד, שקרץ בקמפיין הבחירות שלו ב-2012 לבשורתו של מיטראן הסוציאליסטי מ-1981 על "התנתקות מהחברה הקפיטליסטית". הולנד הכריז אז ש"יריבי האמיתי, אין לו פנים, אין לו מפלגה, הוא לעולם לא ירוץ לבחירות, לעולם לא ייבחר, אך עם זאת הוא שולט. יריב זה הוא העולם הפיננסי". כפי שמיטראן מעל בהבטחות מפלגתו, כך עשה גם הנשיא הולנד. המחאה הנוכחית ממקמת את עצמה, אם כך, בתולדות ארבעים השנים האחרונות של תבוסות השמאל, וקוראת להתנתק מהתשתית הפוליטית שכבר איננה מייצגת את בוחריה.

צנע כשאסור להפגין

הצטרפות מקרים היא שאיגדה את המאבק: הצעת הרפורמה בעבודה חפפה ליציאתו לאקרנים הסרט "תודה, פטרון" (Merci patron), שהיכה גלים. הסרט מציג עקיצה משוכללת אשר חושפת את ערוותו של אחד מאיילי ההון הצרפתיים, שבדיוק כמו מקביליו ברחבי העולם סוגר מפעלים רווחיים. בה בעת, מאז מתקפת הטרור ב-13 בנובמבר נמצאת צרפת תחת מצב חירום האוסר בין היתר על קיום הפגנות במדינה – בדיוק בזמן שבו מדיניות הצנע הולכת ומחריפה. גם החורף שמפנה את דרכו למזג אוויר אביבי מקל על החלטתם של המפגינים לעמוד לילות כימים בכיכרות העיר.

ההחלטה להשתלט על כיכר הרפובליקה בפריז מקורה באסיפה הכללית שנערכה ב-23 במרץ ובמהלכה קבעו כאלף משתתפים כי לא יחזרו לבתיהם לאחר ההפגנה שהייתה צפויה להתקיים שמונה ימים מאוחר מכן. באותה הפגנה השתתפו בסופו של דבר בין 390 אלף ל-1.2 מיליון מפגינים ברחבי צרפת, על פי הערכות המשטרה והמארגנים בהתאמה. בעקבות אותה אסיפה אימצה התנועה את שמה המעורפל במכוון: כבר אז הכריזו המשתתפים על מאבק רחב היקף, שלא יסתפק בנסיגת הממשלה מהתוכניות לרפורמה בשוק העבודה. הם הגדירו שמטרתם היא יציאה מהנורמות הפוליטיות וניסוח רעיונות חדשים בכלים של דמוקרטיה ישירה.

התעקשות המשתתפים לשמור על טבעו הכללי של המאבק הפכה למטרה לחיצי ביקורת המופנים כלפיהם: אין להם מטרות מדויקות, אין להם מנהיגים מובהקים, הם מתוארים כ"דובוני אכפת-לי" שמתאספים לפסטיבל של הוצאת קיטור, המבטא יותר מכל את חוסר הפוליטיזציה של הדור הנוכחי.

> האמת היא שלאירופה יש יותר ניסיון עם טרור מאיתנו

אסיפה עממית בכיכר הרפובליקה, פריז (Marianne Fenon CC BY-ND 2.0)

אסיפה עממית בכיכר הרפובליקה, פריז (Marianne Fenon CC BY-ND 2.0)

זוהי תמצית הביקורת מימין, אולם הדים ממנה נשמעים גם בקרב אוכלוסיות שאינן מזוהות עם הימין, כמו סטודנטים לאמנות או למדעי הרוח שעמם יצא לי לדבר בימים האחרונים. באופן לא מפתיע במיוחד, ביקורת דומה לזו של הימין אפשר למצוא גם בשוליים של השמאל הרדיקלי, בקרב ילידי שנות ה-70, שלטעמם ערבוביית המסרים הנשמעים בכיכר משקפת מאבק עקר. עם זאת, שוררת באוכלוסיה ובעיתונות אווירה של מתח וציפייה למהלך הבא.

סיפור הפרוורים

בכיכר הרפובליקה נוכחים בעיקר סטודנטים, שכירים, תיכוניסטים, אמנים, מובטלים, רובם בין הגילים 16 ל-35, רובם מתגוררים בתוך תחומי פריז, עם נוכחות הולכת וגוברת של תושבי הפרוורים. נוכחותם של איגודים מקצועיים, עמותות ומפלגות פוליטיות אפסית, וזאת משתי סיבות: הראשונה היא החשש שהתנועה "תיחטף" בידי קו מפלגתי/איגודי מבוסס ותאבד לא רק מחדשנותה הרעיונית הפוטנציאלית אלא גם מחופש פעולתה; השנייה היא היצמדות לקו מנחה של "שילוב בין מאבקים", המבטא את הרצון לשלב כוחות עם כל תנועות המאבק בצרפת (ומחוצה לה) תוך הימנעות ממצב בו תנועה יחידה קובעת את הטון התיאורטי או המעשי.

נדבך עיקרי בתוך שאלת שילוב המאבקים הוא נושא הפרוורים. לפחות פעמיים בשעה עולה באסיפה השאלה: איך משלבים במאבק את תושבי הפרוורים, כלומר תושבים שהם צאצאים למשפחות מהגרים מצפון או מערב אפריקה. קל לשלול דאגה זו כלאחר יד כסממן של הפוליטיקלי קורקט, אלא שתולדות המאבקים החברתיים בצרפת קשורים קשר הדוק בתולדות ההגירה ובשילוב אוכלוסיית המהגרים בחברה הצרפתית.

דוגמה עכשווית לכך היא הפולמוס סביב הצגת "סימני דת" בציבור ובראשם מגבלות על לבישת הרעלה, שראש הממשלה מנואל וולס מקדם ללא חת. המדיניות מתחילה להדאיג את הציבור הרחב בשל החשש מתוצאות הפוכות מן הרצוי: משפחות אדוקות לא ישלחו את בתיהן לבתי ספר ממלכתיים, אלא יבחרו במוסדות דתיים פרטיים ובכך יעמיקו את הקרע בין אוכלוסיית הרוב החילונית לבין אוכלוסיית המיעוט המוסלמי, הגדול במדינה.

עם זאת, הדיון רחוק מלהסתכם ברעלה, שאיננה אלא תסמין לקרע היסטורי הולך ומתרחב. אוכלוסיות המהגרים מצפון ומערב אפריקה החלו להגיע לצרפת בשנות ה-60 והשתלבו בעיקר בתעשייה שרוכזה בערים הגדולות. בשנות ה-70, תחת הנשיאים פומפידו וז'יסקאר, הועתקה התעשייה העירונית לפרוורים, ועמה גם אוכלוסיית הפועלים. עם סגירת המפעלים העירוניים בשנות ה-80 (תחת מיטראן) החלו לצמוח שיעורי האבטלה בפרוורים, ומאז לא חדלו לעלות.

> הרפורמה החדשה של הממשלה מסכנת את משק המזון הישראלי

מפגינים עם בריקדות קטנות מאולתרות, פריז (נתנאל הרבלין)

מפגינים עם בריקדות קטנות מאולתרות, פריז (נתנאל הרבלין)

אל תוך מציאות זו נולד דור צאצאי המהגרים הראשון בשנות ה-80. הוריהם עוד יצאו להפגין נגד האבטלה ונגד הופעתה של מפלגת "החזית הלאומית", כמו ב"צעדת הערבים הגדולה" ב-1983, שזכתה לתמיכה עממית מסיבית. בשנות ה-90, משלל סיבות שלא נעמיק בהן, נדחה דור התיכוניסטים מהפרוורים בנחרצות בידי חבריהם הילידיים על רקע שאלת האלימות כלפי המשטרה והרכוש בהפגנות 1995. המהומות שהתרחשו ב-2005 מסמלות את השבר בין הקבוצות השונות בנות דור שנות ה-80, שהנתק ביניהן רק הלך וגבר בעשור האחרון.

את ההתמודדות עם מתקפות הטרור של השנה האחרונה ניתן יהיה לבחון בהקשר של תולדות צרפת ומהגרייה רק בעתיד. אך תגובה עממית אחת ישירה בלטה מעל לכולן: "לא לבלבל". לא מדובר בהתנגדות להתבוללות, אלא במסר ברור: אסור לבלבל בין המאבק בטרור לבין האוכלוסייה המוסלמית בצרפת בכללותה.

סקרים שנערכו חודשיים לאחר החלטת הממסד להכריז על מצב חירום למשך שלושה חודשים מראים כי 70 אחוז מהצרפתים תומכים בהחלטה, שהוארכה בפברואר האחרון לתקופה בלתי מוגבלת. אלא שמשמעותה של ההכרזה על מצב החירום היא כאמור בין היתר גם איסור על קיום הפגנות. מתברר גם שקיומו של מצב חירום איננו מבטיח מפני מתקפות טרור נוספות, כמו זו שאירעה לאחרונה בבריסל. עם הזמן, הצרפתים נזכרו שאינם זרים למתקפות טרור – כמו זו מ-1995 שביצע ח'אלד כלכאל במטרו פריז – ושאלו קשורות ישירות להיסטוריה הקולוניאלית ולמדיניות העכשווית של צרפת בבית ובעולם.

איך גורמים להם לפחד?

נושא שילוב המאבקים והפרוורים קשור אם כך ישירות לסוגיית הלגיטימיות של האלימות ככלי במאבק: אם רוצים להכיל גם את תושבי הפרוורים שנדחקו ב-30 השנים האחרונות החוצה מן המאבק החברתי, צריך לקחת בחשבון גם את ההיסטוריה והתדמית של מאבקם אשר רחוקים מלהסתכם באלימות אך מציבים אותה כסוגיה בלתי נמנעת.

שאלת השימוש באלימות, אשר בארבעים השנים האחרונות הוקצתה מחמת מיאוס מהמאבק החברתי בצרפת, עולה באסיפה בדחיפות הולכת וגוברת. אין חולקים על כך שהאסיפה בכיכר הרפובליקה צריכה להיות בלתי-אלימה, אבל, שואלים באסיפה, האם נכון והאם רצוי להשתמש באלימות כלפי המשטרה והממסד? המחלוקת התיאורטית בקרב המשתתפים איננה מפצלת לעת עתה את התנועה. בינתיים הקונצנזוס האסטרטגי היחיד הוא ש"אנחנו רוצים להפחיד אותם", אך בשבוע באחרון אירעו כבר כמה התנגשויות אלימות עם המשטרה בהן שאלת האלימות התיאורית חייבה תשובה טקטית.

רוב ההתנגשויות האלימות בין שוטרים למפגינים הן תוצאה של הפגנות תמיכה מול תחנות משטרה בהן עוכבו או נעצרו חברים. הפגנות התמיכה הללו הופכות במהירות לסממן של התנועה: התגובה למעצר או לעיכוב לחקירה נעשית מהירה יותר וסוחפת אחריה עוד ועוד אנשים. אם לפני שבוע היו רק כמה עשרות שהפגינו לשחרורם של כעשרה תיכוניסטים שנעצרו, הרי שביום שלישי מעל לאלף איש חצו את פריז למען שחרורו של חבר אחד, שנעצר באלימות במהלך הפגנה ל"שילוב כוחות" עם עובדי הרכבות. המשטרה איננה מהססת להשתמש בגז מדמיע נגד הפגנות ספונטניות אלה, אך עד עתה מספר הנפגעים מאלות או ממטולי ה"פלאש-בול" הצרפתי הוא נמוך. רק במקרה אחד שוחררו מפגינים שעוכבו לביקורת זהות, ובינתיים המשטרה לא נענית לדרישות המפגינים לשאת ולתת עם נציגיה.

לצד הפגנות התמיכה הספונטניות, יש גם עלייה בצעדות מחאה ספונטניות. אחת הבולטות שבהן הייתה צעדת ה"אפרו אצל וולס", הריהו ראש הממשלה מנואל וולס המתגורר לא הרחק מכיכר הרפובליקה. לאחר שבאסיפת יום שבת דווח על הצלחתה של פעולת ליווי של מהגרים שגורשו מאוהליהם לכיכר הרפובליקה, הועלתה ההצעה ללכת לשתות אפרו (הדרינק הפריזאי שנהוג לשתות אצל חברים קודם ליציאה לבר) אצל ראש הממשלה. תוך חצי שעה צעדו כשלושת אלפים איש במורד שדרה מרכזית לאחר ניסיונות כושלים של המשטרה לחסום בעדם.

> ברגותי קורא תיגר על עבאס: מאבק על המנהיגות ועל הדרך

שוטרים מול מחאת "לילות בעמידה" בפריז (Georges p CC BY-NC-ND 2.0)

שוטרים מול מחאת "לילות בעמידה" בפריז (Georges p CC BY-NC-ND 2.0)

כשהתקרב ההמון ליעד, הפגיזה המשטרה בגז מדמיע והצליחה לפצל אותו: כמה עשרות הצליחו להגיע לרחוב מגוריו של וולס שם זרקו בקבוקי זכוכית ושרפו כמה פחים מול כוחות המשטרה, ואילו כמאתיים אחרים תוחמו בידי השוטרים באחד הרחובות הצרים. כשנודע הדבר, התאספו מאות מפגינים בגב שורת השוטרים במטרה לחבור לחבריהם, עד שהשוטרים נסוגו בחיפזון תחת מטר כבד של גז ועשן. אלף המפגינים הנותרים שצעדו חזרה לכיכר הרפובליקה ניפצו את חלונות הראווה והכספומטים של כל סניפי הבנקים וחברות הביטוח שעל הדרך. באסיפה בכיכר הייתה הסכמה כללית בדיעבד שהפגיעה ברכוש הבנקים הייתה מוצדקת.

ככל שעוברים הימים ניכר שהמאבק הולך ומשתכלל, הן מבחינת פעולות לשילוב מאבקים והן לנוכח ההתגייסות אל מול כוחות משטרה אשר הולכים וגדלים. מצד המשטרה ניתן לראות סימני ייאוש: ביום שני, למשל, פרצה בניגוד להוראות קבוצת שוטרים סוררת לכיכר ושפכה סירי מרק של המוחים. אי אפשר לחזות מה צופן העתיד לתנועה המתהווה. דבר אחד ברור, זוהי תנועה שלא דומה לקודמותיה בשנים האחרונות, וגם אם השלטונות עדיין לא "מפחדים", הם מתחילים לדאוג.

שחר פיינברג הוא בוגר תואר שני בבלשנות היסטורית והגירת עמים שסיימתי בסורבון, חי בפריז ועובד כמתרגם ומורה לשפות (עברית, אנגלית לטינית ויוונית עתיקה). בזמנו הפנוי מנסה לעשות לעצמו סדר בראש לגבי המשבר הפוליטי הכלל עולמי

> תנועת ה-BDS מזיקה למאבק בכיבוש

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

"בן חמש בחקירה, אין בושה למשטרה", קראו המפגינים נגד אלימות המשטרה בעיסאוויה. ההפגנה הערב מול מגרש הרוסים בירושלים (צילום: אורן זיו)

הפגנה מול מגרש הרוסים: "די לענישה הקולקטיבית בעיסאוויה"

כ-300 איש הפגינו הערב מול תחנת המשטרה במרכז ירושלים במחאה על ההתנכלות המתמשכת לשכונה במזרח ירושלים. "דרך עיסאוויה, רוצים להכניע את כל השכונות במזרח העיר", אמרו המפגינים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf