newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מבלפור לחומש: "שלום עכשיו" מגלה מחדש את הפעולה הישירה

בחודשים האחרונים פעילי שלום עכשיו הפגינו באביתר, התעמתו עם שוטרים בדרך לחומש ועם מתנחלים בברקן. "החזרה לשטחים היא לקח ישיר מבלפור", אומרת דנה מילס, ממלאת מקום המנכ"לית, "אנשים מחפשים מה אחרי 'רק לא ביבי'"

מאת:
ידעתי שיעצרו אותנו בדרך. דנה מילס (מימין) בהפגנה שלום שלום עכשיו בדרך לחומש, מאי 2022 (צילום: אורן זיו)

ידעתי שיעצרו אותנו בדרך. דנה מילס (מימין) בהפגנה שלום שלום עכשיו בדרך לחומש, מאי 2022 (צילום: אורן זיו)

כל מי שמגיעים למחאות נגד הכיבוש בתקופה האחרונה, יכולים להבחין בעשרות, לעיתים במאות, של פנים חדשות, מפגינים שהשתתפו במחאה בבלפור, והצטרפו אחריה, מסיבות שונות, למחאה שחורגת מ"רק לא ביבי".

התהליך הזה, שזכה לתואר "בלפוריציה" של המאבק בכיבוש, השפיע גם על אופן הפעולה של ארגונים ותיקים יותר, כמו "שלום עכשיו", שבחודשים האחרונים חזרה לפעולות ישירות בגדה. יחד עם ארגונים נוספים, בפברואר השנה "שלום עכשיו" היתה שותפה לצעדה לאביתר בדרישה לפנות את המאחז, ביוני היא היתה בין המובילות במחאה ששמה לה למטרה לפרק את ההתנחלות הלא חוקית בחומש, ובחודש שעבר הפעילים שלה בלטו במחאה נגד הניסיון של תנועת נחלה להקים שורה של מאחזים בגדה המערבית.

המחאות האלה לא היו מנומסות, כמו הדימוי שיצא ל"שלום עכשיו" בשנים האחרונות, בצדק או שלא בצדק. המפגינים שהגיעו עם "שלום עכשיו" היו מוכנים להתעמת עם שוטרים או מתנחלים. כשהמשטרה חסמה את הצעדה לחומש ועצרה את נהגי הבולדוזרים, עשרות מפגינים חסמו במשך שעה ארוכה את כלי הרכב של המשטרה, ולשוטרים לקח זמן רב לפנותם תוך שימוש בכוח. במחאה נגד מבצע המאחזים של תנועת נחלה, המפגינים ניסו פיזית למנוע מהמתנחלים לצאת לדרך מנקודת המפגש בברקן.

"בלפור לימד אותנו להגיע לאן שהעוול מתרחש בו", אומרת דנה מילס, ממלאת מקום מנכ"לית "שלום עכשיו", "החזרה לפעילות בשטחים היא לקח ישיר מבלפור. אם אני רוצה להפגין מול מאחז, אני לא אעשה הפגנה בתל אביב, אלא אקח את הקהל שלי לחומש. כמו בבלפור, בדרך (לחומש) נחשפים לכל המכשולים להגיע למקום עצמו: מחסומים ושוטרים".

לקחת את הקהל שלי לחומש. דנה מילס ממלאת מקום מנכ״לית שלום עכשיו (צילום: אורן זיו)

לקחת את הקהל שלי לחומש. דנה מילס ממלאת מקום מנכ״לית שלום עכשיו (צילום: אורן זיו)

מילס, בת 40, שגדלה בזיכרון יעקב, הצטרפה ל"שלום עכשיו" בגיל 13. כשהיא היתה פעילה בתנועה בשנות התשעים, היא אומרת, "זו היתה תנועת המונים, שאיתגרה את מפלגות השמאל. תנועה מאוד אקטיביסטית, שחוסמת כבישים ומתעמתת עם מתנחלים בהתנחלויות. ככה למדתי מיד ראשונה מה זה כיבוש, מה זה מחסום. לימדו אותי על התנגדות לא-אלימה". מבחינתה, התהליך שעובר עכשיו על "שלום עכשיו" הוא חזרה לעבר האקטיביסטי הזה.

לאחר שני תארים במדע המדינה, נסעה מילס לחו״ל לעשות דוקטורט באוקספורד, שעסק בפוליטיקה ומחול. היא כתבה שני ספרים, האחד על הקשר בין גוף, ריקוד ופוליטיקה (מילס היתה רקדנית וממשיכה לרקוד עד היום) והשני ביוגרפיה של רוזה לוקסמבורג. בזמן הקורונה היא ראתה מודעת דרושים לרכזת קשרי חוץ בשלום עכשיו, קיבלה את העבודה וחזרה לארץ לאחר 13 שנים. "כתבתי את הביוגרפיה על רוזה לוקסמבורג, אישה יהודיה שכתבה על קולוניאליזם ונרצחה על ידי פשיסטים", מספרת מילס. "דיון אקדמי נחמד, אבל בתור ישראלית, תהיתי מה המקום שלי בתוך זה, רציתי להשפיע, לא רק לכתוב".

"יש תחייה של מאבק ישיר אצל אנשים שלאו דווקא באו ממאבק נגד הכיבוש"

מה לדעתך הוביל א.נשים לעבור ממחאה בבלפור למאבק נגד הכיבוש?

"בבלפור קרה משהו מאוד משמעותי. אנשים, שבסך הכל החיים שלהם היו מאוד רגועים, נפגשו עם המשטרה, נפגשו עם האלימות שלה. בעיני הרבה מאוד אנשים במרחב הישראלי, המשטרה היא לא כוח נייטרלי, אבל אני, בתור אשכנזייה פריבילגית, לא מגדלים אותי לחשוש מהמשטרה.

"(בבלפור) אנשים ראו מה זה אלימות משטרתית. למי שחי את חייו השלווים במדינה דמוקרטית ליברלית לכאורה, ואף פעם לא עניין אותו מה קורה בשטחים ומה קורה לפלסטינים אזרחי ישראל, זה היה ערעור וזה נתן אפשרות לפתוח שאלות אחרות על דמוקרטיה".

ואיך זה מתחבר לפעילות שלכם?

"כשהתחילו המחאות בבלפור, הייתי באנגליה, עקבתי מרחוק. ראיתי אנשים חוזרים לפעולה ישירה, בהתחלה בתל אביב ובפתח תקווה, ואז למקום עצמו שהעוול נמצא בו. שלום עכשיו היתה שם (בבלפור) מתחילת המאבק תחת השלט 'אין כזה דבר דמוקרטיה עם כיבוש׳. יחד עם אחרים העלינו את הסוגיה של הכיבוש. ארגנו צעדה מסילוואן לבלפור ועצרת לרבין. יש תחייה של מאבק ישיר אצל אנשים שלאו דווקא באו ממאבק נגד הכיבוש.

"אנחנו רואים הרבה ארגונים שיצאו מבלפור והתעניינו קודם ב'רק לא ביבי', שמחפשים מה עושים הלאה. דרך הבלפוריזציה שלנו, דרך המעבר שלנו להתנגדות יותר ישירה, אנחנו, בתור תנועת שמאל ציונית, יכולים להוות כתובת לארגונים ולאנשים שונים שהתנסו בפעולה ישירה ומחפשים מה השאלה הבאה שהם רוצים להתעסק בה. לשאלה מה לקוי  בדמוקרטיה הישראלית, התשובה היא לא 'רק לא ביבי'. יש משהו יותר עמוק".

"פעם היו מרביצים למפגינים עם דגלי פלסטין"

מילס טוענת שהפעילות הישירה של "שלום עכשיו" בחודשים האחרונים היא המשך לפעילות של התנועה בשנות התשעים, אבל נראה שהשינוי יותר עמוק. ל"יחידה לפירוק מאחזים", ש"שלום עכשיו" השיקה בחודש שעבר, נבחר לוגו של בולדוזר, המזכיר את העיצובים של אנרכיסטים נגד הגדר מתחילת שנות האלפיים. בהפגנה שנערכה בתל אביב בחודש שעבר לציון 55 שנה לכיבוש, פעילי התנועה צעדו עם דגלי פלסטין. לפני עשרים שנה, פעילים של "שלום עכשיו" ניסו למנוע הנפת דגלי פלסטין בהפגנה בכיכר רבין.

"יש בשלום עכשיו מנעד אידיאולוגי מאוד רחב", מסבירה מילס. "יש אנשים יותר בצד השמאלי ויש כאלה יותר במרכז הציוני. אבל הם מצליחים להתרכז סביב פעילות משותפת. אני חושבת שדגל פלסטין, משום שהוא כל כך מטריד את הימין, הוא חלק מההתרסה והאמירה שאותנו הוא לא מפחיד. בשם תנועה ציונית אין לי בעיה להחזיק דגל (פלסטין), הוא לא מאיים עלי ולא אומר שאני אנטי-ציונית.

דיברו על הכיבוש בבלפור. מחאה של שלום עכשיו (צילום באדיבות שלום עכשיו)

דיברו על הכיבוש בבלפור. מחאה של שלום עכשיו (צילום באדיבות שלום עכשיו)

"בהפגנה (נגד הכיבוש, א"ז ומ"ר) צעדו אנשים מבוגרים, ולידם צעירים שהלכו עם דגלי פלסטין. אחד המבוגרים אמר להם: 'אני זוכר שפעם פעילי שלום עכשיו היו מרביצים לאנשים שהחזיקו בדגלי פלסטין'. בתור תנוע שמאל ציונית, שמאמינה בפתרון שתי מדינות, מדינת פלסטין לצד מדינת ישראל, צריך ללמוד להתמודד עם הדגל (הפלסטיני).

"לאור השיח ומלחמת תרבות סביב הדגלים, וכשכל שני וחמישי מורידים דגלים בחווארה ,יש מקום להתנהל אחרת. כשעשינו את ההפגנה בחומש ונעצרנו בקדומים, לא הבאנו דגלי ישראל. היו (מפגינים) שהביאו (דגל ישראל), ואנחנו לא אהבנו את זה. אמרנו שלא עומדים בשטח כבוש ומניפים את הדגל של המדינה הכובשת".

בשנות התשעים, כש"שלום עכשיו" ארגנה את ההפגנות הגדולות שלה, היא האמינה שאפשר ללחוץ על הממשלה לשנות מדיניות. זה רלוונטי גם כיום?

 "שלום עכשיו תמיד דיברה, ועדיין מדברת, על שינוי מדיניות. כשאנחנו נוקטים בפעילות ישירה, אנחנו לא עושים את זה כדי שאנשים יראו שיש משטרה אלימה בשטחים. יש מחשבה אסטרטגית מה המקומות שיש ערך לפעול בהם. כמו חומש, שיש הסכמה רחבה שצריך לפנות אותה. אפילו גנץ אמר את זה. בחומש אנחנו לא רק אומרים: 'בואו תראו את המשטר המדכא'. אנחנו אומרים שזה מקום אסטרטגי חשוב כדי לצאת ממעגל הדיכוי שאנחנו שבויים בו".

 בתחילת שנות האלפיים, "שלום עכשיו" ארגנה הפגנות תחת הכותרת ״לצאת מהשטחים ולחזור לעצמנו״. היום, עם התפוררות הקו הירוק והשיח על האפרטהייד, הסיסמה הזו עוד תקפה?

 ״אני לא יודעת אם זה 'נחזור לעצמנו', אלא בואו נבנה מחדש את עצמנו. אלה שני דברים מאוד שונים. אנחנו לא אומרים בואו נחזיר את הסדר על כנו ויהיה כיף, אלא בואו נניע תהליך של בנייה בתוך הדמוקרטיה הישראלית.

"על אפרטהייד הוצאנו דוח ב-2018, מ'כיבוש לאפרטהייד?'. אנחנו מדברים אפרטהייד בתוך השטחים הכבושים, על פי חוות דעת של מיכאל ספרד, שהוא היועץ המשפטי שלנו. זה תמרור אזהרה לציבור שחי בתוך גבולות 67' שאם לא נעצור את הסיפוח הגס, תהיה פה מציאות של מדינת אפרטהייד דה פקטו".

"האם שלטון החוק נמצא בצד שלך"

כשאתם הולכים להרוס את המבנים בחומש או את המאחזים של נחלה, אתם מנסים לפעול כאילו אתם זרוע של המנהל האזרחי, אתם מבקשים כאילו "לאכוף את החוק". אבל בגדה המערבית אין חוק, כל ההתנחלויות לא חוקיות.

"לומר 'בוא נפנה את המאחז' לא אומר שההתנחלות לידו היא בסדר. לא הופתעתי כשנתקענו בחניון בראש העין ולא נתנו לנו לנסוע לחומש. אלה שאלות שעלו בבלפור: האם המשטרה שומרת עליך, האם שלטון החוק בצד שלך? יש ציבור מאוד גדול שאולי חי עדיין בהרגשה הזו, והיו אנשים שבאמת חשבו שנגיע לחומש. כשאני יצאתי באותו בוקר, אמרתי מעניין איפה יעצרו אותנו. לא חשבתי שהצבא יגיד: 'את אזרחית בישראל, זכותך הדמוקרטית להפגין נגד מאחז, בואי ונלווה אותך'.

הפרה ברורה של החוק. צעדת המתנחלים לחומש, ב-23 בדצמבר 2021 (צילום: אורן זיו)

הפרה ברורה של החוק. צעדת המתנחלים לחומש, ב-23 בדצמבר 2021 (צילום: אורן זיו)

"לקהל שמתעסק בכיבוש, ברור שהצבא יוציא צו רידוד או יכריז שטח צבאי סגור. לקהל שמאמין שישראל היא מדינה דמוקרטית, זה שוק גדול שעוצרים את האוטובוס, מכריזים שטח צבאי סגור או (מפעילים) אלימות קשה, רק משום שרצינו להפגין. זה חלק מהתהליך שאנחנו עוברים כתנועה. התפקיד שלנו הוא להגיע לקהל, שלאו דווקא ירצה להגיע עם ארגונים אחרים, שנחשבים יותר רדיקליים".

ועדיין הפעולות האלה הן חלק מהמערכת.

"בצורה עקיפה, יש משהו מערכתי בפעולה הזו. אני עדיין מאמינה שהמדינה יכולה להיות דמוקרטית ויהודית.

חלק מהציבור הישראלי-ציוני, שנמצא יתר במרכז מאיתנו, לא מתעסק עם הכיבוש והדיכוי של העם הפלסטיני, אבל מעניין אותו לאן הולכת הדמוקרטיה הישראלית. כאן המקום שלנו להכניס את הצורך לשמר את פתרון שתי המדינות, לשמר את המאבק למדינה יהודית ודמוקרטית. זה מקום מאוד מערכתי, אבל הטקטיקה היא לא מערכתית."

ההתמקדות במאחזים לא מכשירה את יתר ההתנחלויות?

"המיקוד במאחזים הוא אסטרטגיה שנועדה לחשוף את המערכת בכללותה. המאחזים הבלתי חוקיים, משום שיש בהם שיעור מאוד גבוה של אלימות מתנחלים, משום שהם מבטאים בצורה מוחשית את הקיצוניות של הכיבוש, יכולים לשמש כנקודת פתיחה לתהליך. אם הייתי מארגנת הפגנה ב-E1 (שטח בין ירושלים למעלה אדומים, א"ז ומ"ר), היו מגיעים אולי ארבעה אנשים, כי זה לעמוד באתר בניה ולהגיד די לכיבוש. להפגנה בתל אביב מגיעים אלף איש וזה נחשב יפה. אבל כדי להרחיב את המחנה, אני צריכה למצוא את נקודת כניסה, וזו (המאחזים) היא אחת הנקודות".

בפעולות שעשיתם בשטחים השתתפו ישראלים בלבד. לא כמו ההפגנות נגד הגדר או מחאות אחרות שבהן ישראלים הצטרפו למחאה פלסטינית.

"יש תיאום, לדוגמא עם מועצת הכפר בורקה לגבי הפעולה בחומש. יש לנו קשרים עם קהילות פלסטיניות, והן אומרות: 'סוף סוף ישראלים עושים משהו'. אני מבינה שיש שותפים שיהיה להם יותר קשה איתנו, ולכן טוב שיש יותר ארגונים. זה בסדר גמור".

העובדה שנחלה לא הצליחה להקים אף מאחז נחשבת בעיניך להצלחה? הם טענו שמלכתחילה הם לא רצו להקים מאחז עם קרוואנים.

"היינו בסיורים מקדימים שלהם. נחלה רצו קרוואנים והם הורידו ציפיות. הפעולה היא הצלחה מבחינתי, כי זו פעם ראשונה מזה הרבה זמן שהיתה התנגדות בשטח. כפינו עימות חזיתי. ברמה האישית זו היתה חוויה מאוד קשה, כי נתקלנו באלימות משטרתית, בעוד מתנחלים, בעיקר נשים וילדים, צוחקים בצד".

מבצע "עלייה לשטח" של תנועת נחלה, בחניון עמק המעיינות בבנימין, ליד טלמון, ב-20 ביולי 2022 (צילום: מתן גולן)

מבצע "עלייה לשטח" של תנועת נחלה, בחניון עמק המעיינות בבנימין, ליד טלמון, ב-20 ביולי 2022 (צילום: מתן גולן)

הקו הירוק כמעט ונמחק במהלך השנים, ורבים חושבים על פתרונות שהם מחוץ למסגרת שתי המדינות, איך את רואה את זה? 

"אני לא חולקת על כך שיש מחיקה של הקו הירוק. השאלה היא מה הפתרון. האם להגיד: ׳זהו, הלך, אי אפשר יותר׳, או להגיד שיש מקום לחשוב על גבול, על היפרדות. 'שלום עכשיו' היא לא מיליטנטית לגבי היפרדות טוטאלית, יש הרבה מחשבה על מודלים, המחשבה היא שצריך שתי מדינות לאומיות, שיחיו זו לצד זו, ומידת שיתוף הפעולה ביניהן היא עניין נזיל.

"הכוח שלנו בתור תנועה שמדברת על שתי מדינות הוא לדבר על עצירת נישול ועצירת קולוניאליזם, כאן ועכשיו. כשאני יכולה לעורר ציבור ולעורר קהילה בינלאומית, ולומר שכדי לשמור על איזושהי היתכנות של פתרון שתי המדינות, צריך לעצור את המאחז הזה או ההתנחלות ההיא, יש לי כוח להשפיע.

"כשאני נוסעת לשטחים ורואה מה קורה ביומיום, יש לי צורך עז לעצור את הנישול ואת האלימות שבאה מתוך המערך הקולוניאליסטי הזה. פתרון שתי המדינות הוא כלי הסברתי חשוב במערך הזה.

"לדבר על הקו הירוק ועל שתי מדינות זו לא חזרה לשנות התשעים. זה להגיד בואו נחשוב על קונסטלציה, שבה תהיה היתכנות וביטוי עצמי ללאומיות פלסטינית וללאומיות יהודית, תוך הבנה שצריך לחשוב מחדש על זכויות ללאום הפלסטיני בתוך המרחב (בתוך ישראל, א"ז ומ"ר).

שומעים היום ב"שלום עכשיו" שיח על הנכבה. זה שינוי?

"זה שאני מדברת על פתרון בגבולות 67' לא אומר שאני מתעלמת מהנכבה. בשנות התשעים לא דיברנו על הנכבה. זה תהליך שארגונים כמו 'זוכרות' הובילו בשמאל הישראלי, והוא מאוד חשוב. זה עלה כשעשינו סרט על משפחות בשייח׳ ג'ראח ובסילוואן ודיברנו על נישול כפול. משם זה נפתח. הרבה אנשים בשמאל הציוני סביבי ערים לשיח נכבה, ערים למשמעתו".

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עשויים למצוא את עצמם מתמודדים אחת מול השני על המקום השני בחד"ש. עאידה תומא-סלימאן ויוסף ג'בארין (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

עשויים למצוא את עצמם מתמודדים אחת מול השני על המקום השני בחד"ש. עאידה תומא-סלימאן ויוסף ג'בארין (צילום: תומר נויברג / פלאש 90)

ביקורת פנימית בחד"ש: ההנהגה התרחקה מהחברים בשטח

בכירים בחד"ש טוענים שהמפלגה לא למדה לקח מהכישלון בבחירות הקודמות. "צריך לשנות כיוון", אומרים שם. בבחירות לרשימה לכנסת שייערכו בשבת הקרובה, איימן עודה צפוי להיבחר מחדש, קרב על המקום השני ועל המקום השלישי, ה"יהודי"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf