newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

במחאת בלפור, המפגינים נגד הכיבוש יצאו מהשוליים

מפגינים נגד הכיבוש התרגלו ליחס עוין בהפגנות של מרכז-שמאל יהודי. זה לא קורה במחאת בלפור. "צדק לאיאד" הפכה לססמה מובילה, שלטים נגד הכיבוש מתקבלים בהבנה. כשנתניהו מציג את כל המפגינים נגדו כ'שמאלנים', יותר קל להיות שמאלני, אומרים אנשי ה"בלוק נגד הכיבוש"

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בגל המחאה שהחל ב-14 ביולי מול מעון ראש הממשלה בירושלים בולט במיוחד "בלוק" שמפגין נגד הכיבוש, בדגש על דרישה לצדק לאיאד אלחלאק, הצעיר הפלסטיני על הרצף האוטיסטי ששוטרים ירו והרגו אותו בעיר העתיקה לפני כחודשיים.

איש לא ביקש מהמפגינים נגד הכיבוש להוריד שלטים או לזוז. מפגין עומד עם דגל ישראל וציור של איאד אלחלאק (צילום: אורן זיו)

איש לא ביקש מהמפגינים נגד הכיבוש להוריד שלטים או לזוז. מפגין עומד עם דגל ישראל וציור של איאד אלחלאק (צילום: אורן זיו)

הגוש הזה כולל כמה מאות מפגינים והוא לא נמצא בשוליים של ההפגנות, אלא הפך לחלק מהן. כך, לדוגמה, במוצאי שבת האחרון, באחת בלילה, אפשר היה לשמוע מאות מפגינים צועקים "צדק לאיאד" מול הכניסה למעון ראש הממשלה ברחוב בן מימון, בזמן שעשרות שוטרי יס"מ פינו אותם בכוח. בניגוד לאין ספור מקרים מהעשור האחרון, שבהם מפגיני שמאל שניסו להטמיע מסרים רדיקליים במחאות מיינסטרים נתקלו באלימות או נדחקו הצידה, הפעם התגובות שונות.

חייבים לומר שזה לא התחיל ככה. עוד בחודש מאי, באחת ההפגנות של "הדגלים השחורים" שהפגינו בעד "דמוקרטיה", הגיעו כמה עשרות פעילי שמאל רדיקלי עם באנרים שעליהם נכתב "ישראל לא דמוקרטיה. אפרטהייד". המפגינים, רובם מבוגרים, לא אהבו את המסר ודרשו מהמשטרה להרחיק את המפגינים לשולי הכיכר.

בהפגנות האחרונות התגובות שונות לגמרי. משיחות עם יותר מעשרה מפגינים נגד הכיבוש, שמגיעים להפגנות בשבועיים האחרונים, כולם אומרים שכמעט ולא קיבלו תגובות עוינות ובטח לא דרישות לעזוב או ניסיון לצנזר אותם. חלקם טוענים שזה משום שהמחאה מבוזרת, אחרים אומרים שהסיבה היא שמפגיני השמאל הרדיקלי עומדים בסולידריות עם המוחים ולא מתנשאים עליהם, ואילו אחרים מסבירים את השינוי בהסתה של הממשלה, שהציגה את כל מי שמשתתף במחאות כ"שמאלנים" ובכך הפכה את המילה לגיטימית. כך או כך, ברור שמדובר בתופעה.

יותר מכך, אם בהפגנות הראשונות, "הבלוק נגד הכיבוש" עמד לחוד, ביום חמישי ובמוצאי שבת, בהפגנה הגדולה  ביותר עד כה, קבוצות שונות מחו נגד הכיבוש בחלקים שונים של הכיכר, כולל קבוצת "אקלים אחד", שהחזיקה שלט "כיבוש אלים הורס את האקלים".

כל אחד מביא את התכנים שלו

"אנשים פשוט מצטרפים, התכנים כבר לא מפחידים אותם, גם לא את מי שלא מסכימים איתנו", אומרת הפעילה הירושלמית סהר ורדי, שלקחה חלק במחאה ונעצרה בשבוע הראשון שלה. "היתה בהפגנה מישהי עם שלט 'לא ימין ולא שמאל, ישר' שהצטרפה לבלוק שלנו וקראה ׳צדק לאיאד׳ ואחר כך הלכה".

כמו אחרים ששוחחתי אתם, ורדי חושבת שהעובדה שהמחאה מאוד מבוזרת פותחת מרחב למחות נגד הכיבוש בתוך המחאה הכללית. "כל אחד מביא את התכנים שלו, אז אנשים אומרים: ׳זה בסדר שאתם מדברים על הכיבוש׳. המחאה מוציאה מהבתים אנשים כי הם מיואשים, אבל לפחות חלק מהאנשים שיוצאים להפגין על דברים אחרים, מסכימים איתנו. מי שעומד ליד שמאלני שצועק 'כיבוש' כבר לא נתפס כמצורע״.

״הבלוק נגד הכיבוש״ במחאה בכיכ פריז (צילום: אורן זיו)

״הבלוק נגד הכיבוש״ במחאה בכיכ פריז (צילום: אורן זיו)

"בסופו של דבר כל אחד בא למחאה עם הסיבה שלו", מוסיף הפעיל אורי גבעתי. "אין משהו מאחד, חוץ מהרצון להפיל את ביבי, שזה חשוב בפני עצמו. כל אחד ייתן תשובה קצת שונה למה הוא בא. לכן אנשים לא יכולים להגיד: 'המחאה נגד הכיבוש – לא, המחאה שלי – כן'."

גבעתי נעצר ביום חמישי שעבר כשעמד וצעק "בושה". המשטרה טענה כי הפריע לשוטרים, ובתחנת המשטרה הוא התבקש לחתום על הרחקה מירושלים. הוא סירב והוא להארכת מעצר בבית המשפט, אך סרטון המעצר שלו גרם לשופט התורן לשחרר אותו ללא תנאים. ביום שבת הוא חזר להפגין. "לא נתקלתי בניסיונות להשתיק אותנו", הוא מספר. "מעטים אמרו שאנחנו צודקים, אבל זה לא נכון ׳אסטרטגית׳. זה קורה בגלל שאנשים במצב כלכלי קשה והם אומרים לעצמם: כל מי שיכול לעמוד איתנו – שיצטרף".

"ראוי ונכון לא להתנשא ולחשוב שאנחנו יותר טובות. אנחנו צריכות להבין שכדי לעשות רדיקליזציה, צריך להיות חלק. למרות כל הדברים המוזרים, יש מכנה משותף"

מפגינים אחרים טענו שהסיבה לסובלנות כלפי הסיסמאות נגד הכיבוש היא שה"בלוק" נגד הכיבוש היה בשטח מההפגנה הראשונה, ולכן מפגינים חדשים שהצטרפו הגיעו למציאות שבה המחאה נגד הכיבוש היא חלק מהמחאה הכללית.

סיבה נוספת, כאמור, היא העובדה שהממשלה והמשטרה הסיתו נגד המפגינים. "הימין תייג את המחאה כ'שמאלנית ואנרכיסטית'. בהפוך זה מאפשר לנו להיות שמאלנים", אומרת הפעילה עדי וינטר, שנעצרה בחמישי האחרון והורחקה מבלפור לעשרה ימים.

"אם קוראים לנו אנרכיסטים, אז בוא נהיה אנרכיסטים, אנשים לא נותנים לשיטה של תיוג המחאה לעבוד, כי הם בשטח ורואים שהיא מורכבת ממיליון סוגים של קריאות", מוסיפה ורדי. "לא תלשו שלטים, לא מעט אנשים באים לשאול שאלות. יש אנשים שאומרים ׳זה לא קשור׳, אבל ממש לא בקטע אגרסיבי, מתפתחות שיחות".

"מרוב ניסיון לטנף בלי בושה על האנשים האלה, נוצר אולי אפקט הפוך", אומר הפעיל אריאל ברנשטיין, שנעצר בזמן שהחזיק שלט של איאד אלחלאק בשבוע שעבר. "זה גורם לאנשים לחשוב בצורה חופשית ולא לצנזר אחרים. הם (הממשלה; א"ז) דוחפים אנשים שמתנדנדים לצד מסוים. ההפגנות האלה נותנות ביטחון לאנשים להביע את ההתנגדות שלהם לאיך שהמשטר מתנהל, הם רואים שיש אנשים שמוכנים להילחם איתם. זה מחרפן את המשטרה ואת השר לביטחון פנים, כי פתאום יש חבורה של אנשים שלא כל כך אכפת להם שקוראים להם שמאלנים ומוכנים לעמוד ביחד".

לא מתנשאים על המפגינים האחרים

תופעה נוספת היא הניסיון של המפגינים נגד הכיבוש לקשור את הסיסמאות שלהם למחאה הכללית. כך, אחד השלטים הבולטים של הבלוק הוא באנר גדול שעליו נכתב "דמוקרטיה לכולם.ן" בעברית וערבית. השלט הזה למעשה משתמש בסיסמה המרכזית של המחאה – דמוקרטיה – ומרחיב אותה.

"המטרה שלנו היא לפנות למכנה משותף רחב ככל האפשר", סיפרו לי שני צעירים שהחזיקו את השלט ביום חמישי האחרון. "אם היה כתוב 'לשחרר את פלסטין' זה היה נתפס כפרובוקציה", הם אומרים בכנות. "אבל ככה אפשר לפנות לקהל כאן, מתחילים הרבה מאוד דיונים". לצד שלטים רבים עם שמו ועם תמונתו של אלחלאק, אפשר למצוא שלטים עם כתובות כמו "יהודית ודיקטטורית" ו"אפרטהייד".

מה שתורם לקשר בין מפגיני השמאל ליתר המפגינים היא העובדה שמרבית המפגינים נגד הכיבוש גם מזדהים עם המטרה העיקרית של הפגנה – "ביבי הביתה" – וגם עם המסרים נגד השחיתות, נגד הצעדים האנטי דמוקרטיים ונגד ההידרדרות הכלכלית. חלק מהמפגינים נגד הכיבוש מעידים שגם אצלם חל שינוי. "אנחנו רוצים לעשות את הקישור, כי יש כאן מחאה ואנשים מתעוררים", אומרת ורדי. "זה לא רק 'רק לא ביבי', אלא זה השלטון והכיבוש".

"אנחנו לא באים לנצל את ההפגנה, זה שינוי שחל גם אצלנו", מוסיפה וינטר. "ראוי ונכון לא להתנשא ולחשוב שאנחנו יותר טובות. אנחנו צריכות להבין שכדי לעשות רדיקליזציה, צריך להיות חלק. למרות כל הדברים המוזרים, יש מכנה משותף".

כמו אחרים, וינטר מציינת את ההבדל בין מה שקורה עכשיו בבלפור לבין קיץ 2011, אז מפגינים רבים זעמו על "אוהל 1948", שקם בשדרות רוטשילד או על תערוכת צילומים בנושא הריסת בתים שנתלתה בשדרה. "באוהל הנכבה ברוטשילד היינו אאוטקאסט. ביום חמישי המון מפגינים קראו לחרדים שהשקיפו על ההפגנה ׳תצטרפו אלינו'. זה לא קרה ב-2011, יש הבנה שצריך לצרף קבוצות נוספות – חרדים, אתיופים פלסטינים", מציינת וינטר.

"ברור שאנחנו מוחים גם נגד השחיתות", מציין גבעתי. "שחיתות היא חלק מהגורמים לכיבוש. אנחנו לא באים למטרה אחרת, אנחנו רוצים לדבר על הכיבוש כי רבים לא מבינים כמה עמוק השחיתות מגיעה". גבעתי אומר שהגישה אצלו השתנתה. "גם אני יותר סובלני להפגין עם אנשים, שביומיום מתנגדים לכל מה שאני עושה", הוא אומר, "אנחנו צועקים איתם 'הון שלטון עולם תחתון', לא רק נגד הכיבוש".

גבעתי, כאמור, נעצר באחת ההפגנות. "הייתי במעצר עם יותר מ-50 איש", הוא מספר, "סיפרתי שאני פעיל נגד הכיבוש ולאף אחד זה לא הפריע". גבעתי מתאר שהוא ואחרים סייעו למפגינים שזהו המעצר הראשון שלהם להבין מה מצפה להם עד שישוחררו.

הרצח של איאד אלחלאק עורר הזדהות

דוגמה לחיבור בין המסרים הכלליים של ההפגנה ובין המסרים של הגוש נגד הכיבוש אפשר היה לראות במוצאי שבת האחרון. אחד המפגינים טיפס ונופף בדגל ישראל מול מצלמות הטלוויזיה שהתמקמו על מרפסת בשולי ההפגנה. בשלב מסוים ניגשה אליו מפגינה, נתנה לו שלט עם תמונתו של אלחלאק וביקשה ממנו לנופף בו מול המצלמות. המפגין הסכים, ודקות ארוכות הוא החזיק ביד אחת את הדיוקן של אלחלאק וביד השנייה את דגל ישראל.

לדעת רבים מהמפגינים נגד הכיבוש, המקרה של אלחלאק, שבלט באכזריות שלו וזכה לתהודה רבה גם במיינסטרים הישראלי, עזר לקרב אנשים למאבק בכיבוש ולעורר הזדהות עם המסרים שלהם.

"הרבה ניגשים לשאול", סיפר מפגין בשם איתי שהחזיק שלט של אלחלאק מול השוטרים בשבוע שעבר. בהמשך אותו ערב, המכת"זית התיזה לעברו מים והוא התעקש להישאר עם השלט. "היו שאמרו לי שזו המחאה הכי חשובה פה. המקרה היה מזעזע, בן אדם אוטיסט שרצחו אותו. הפעם היחידה שמישהי העירה לי לא היה על התוכן של השלט, אלא על זה שעמדתי עם השלט מול השוטרים כי לטענתה לא באנו להפגין מול המשטרה".

יש מי שרואים את לידתו של "הבלוק נגד הכיבוש" במחאה לאחר רצח אלחלאק לפני כחודשיים, אז הפגינו מאות בירושלים וחסמו את הרכבת הקלה. ההפגנות האלה, כך אומרים, החזירו את השמאל לרחוב הירושלמי.

אריאל ברנשטיין נעצר בהפגנה ביום שלישי שעבר לאחר שנשא שלט גדול עם שמו של אלחלאק. "אני מופתע מכמות התמיכה", הוא מספר. "לפני ההפגנות הנוכחיות ניסינו להפגין, ולא נראה שזה הזיז למישהו". עכשיו זה שונה. "כשצעירים ומבוגרים, שלא התעניינו בפוליטיקה, יוצאים להפגנה וחוטפים איומי רצח, קללות ומכות (מפעילי ימין, א״ז) אנחנו נהיה שם בשבילם", אומר ברנשטיין. "הם יודעים שיש להם אחים. כש'לה פמיליה' מגיעים להגן על נתניהו, ברור שמדובר במלחמה בפשיזם".

ברנשטיין מסביר ש"מתוך ההסתה והאלימות המשטרתית נוצרת אחווה בין האנשים שמדברים נגד הכיבוש לבין האנשים המפגינים נגד השחיתות, היא נוצרת מתוך חוויות שחווים ביחד". הוא עצמו הפגין לפני המחאה הנוכחית בשטחים ובמזרח ירושלים, אבל מעולם לא נעצר. "זה הרתיע אותי, עכשיו פחות", הוא אומר, "יש רדיקליזציה".

לדברי המפגינים נגד הכיבוש, גם המחאה נגד הסיפוח, שהוציאה אלפים לרחובות לקראת הראשון ביולי, עזרה להם ליצור חיבור עם כלל המפגינים בבלפור. "אנשים אומרים: ביבי מדבר על הסיפוח במקום לדאוג לנו", אומר גבעתי, "הם ראו שהממשלה מתעסקת בזה במקום בכלכלה, ומשם קל לקשר את זה לכיבוש".

המפגינים היו מוכנים לקבל גם התרסה

קבוצה קטנה אך בולטת, שנכחה בשתי ההפגנות האחרונות, היא שלושה מפגינים/ות שהתלבשו בצבעי הדגל הפלסטיני והחזיקו שלטים שעליהם נכתב "לעם מושחת מגיע מנהיג מושחת", ו"על ראש הכובש בוער הכובע". מלבד שני דגלי פלסטין שהונפו בהפגנות, לקבוצה הזו היה את הפוטנציאל הגדול ביותר לעצבן את המפגינים.

"יש התרסה", אומרת אורי לגבי המחאה שלה ושל חבריה, "אך גם נכונות של המפגינים לקבל ביקורת פנימית. לדעתי זה מתקבל כי יש אובדן אמון בשלטון, במדינה ובשיטה. אנשים מרגישים פחות צורך להישאר נאמנים למדינה ולמה שהיא מייצגת. יש הכרה הולכת וגוברת, שהחולי בשלטון נוגע בהרבה מאוד דברים ואי אפשר להפריד אותו מהכיבוש ומהמצב התמידי של מלחמה".

המיצג נגד הכיבוש. התגובות היו יותר אוהדות ממה שחשבנו (צילום: אורן זיו)

המיצג נגד הכיבוש. התגובות היו יותר אוהדות ממה שחשבנו (צילום: אורן זיו)

אורי אומר שאין לו מטרה "להפסיק להיות שוליים", ובכל זאת הוא וחבריו קיבלו תגובות יותר טובות ממה שאפשר היה לצפות. "הופתענו מאוד בפעם הראשונה", היא מספרת, "מעטים ניסו להדוף אותנו ואמרו שאנחנו עושים 'יח"צ רע' למחאה, אבל רוב התגובות היו מאוד אוהדות. בהפגנה במוצ"ש האווירה היתה שונה. היה גיוון מטורף מבחינת המסרים. יש פה מהלך שקשה לדעת לאן יגיע, מאוד מבוזר מבחינת הנהגה ודרישות, אבל אפשר לראות בו צדדים מדהימים של סיכוי לאיחוד מאבקים".

גם אורי מציין שיש לו חיבור מסוים למחאה הכללית. "אנחנו גרים כאן. באנו לכל מיני אירועים בלפור לפני שזה נהיה גדול", הוא אומר, "אם זה לא היה קיים, לא היה לי איפה לבטא את הקול שלי. לא באתי לפוצץ, באתי להראות צד נוסף". המיצג שלהם, אומרת אורי, הצליח לעורר דיאלוג. "דיברנו גם עם מי שצעקו וניסו לקחת את השלטים. הפגנות זה אחד המקומות הכי רלוונטיים לפתח שיחה".

ביטוי לחיבור המאבקים הזה הוא השלטים והחולצות שעיצב האומן אדם יקותיאלי (know hope), שנמכרות בהפגנה וברשתות החברתית תחת המותג "אדיש". יקותיאלי החליט שההכנסות יחולקו בין קרן שמחלקת מזון לאמנים במצוקה ובין המרכז המשפטי עדאלה. מאות מפגינים שיתפו את הפוסטים, שבהם תוייג ארגון עדאלה. יקותיאלי מספר שלא שמע תלונות על כך שהתרומות מועברות לעדאלה, המזוהה עם המיעוט הפלסטיני. "זו דרך לקשר בין הדברים", אומר יקותיאלי, "יש הכחשה מאוד עמוקה לכיבוש, אז טוב מאוד שהדברים נאמרים באותה נשימה. שמחתי שאף אחד לא השמיט את החלק של התרומה לעדאלה כשהוא שיתף את הפוסט".

שרה על הנכבה וזכתה למחיאת כפיים

ברוב אירועי המחאה עד כה לא היו נאומים, אבל ריקודים, שירים והופעות מאולתרות הם חלק בלתי נפרד מהמחאה. בהפגנה ב-14 ביולי, לפני שהמפגינים החלו לצעוד למרכז העיר והתעמתו עם המשטרה, להקת ההיפ הופ "פלא אוזן" הופיעה עם מסרים חדים נגד כיבוש, גזענות, גירוש פליטים ואלימות משטרתית. הלהקה הופיעה ללא במה, כשמערכת הסאונד הוצבה על גג של ג׳יפ. גם כשהמילה ״כיבוש" הושמעה באחד השירים, הקהל לא הפסיק לרקוד.

״הבלוק נגד הכיבוש״ במחאה מול הכנסת(צילום: אורן זיו)

״הבלוק נגד הכיבוש״ במחאה מול הכנסת(צילום: אורן זיו)

זה היה בולט עוד יותר ביום חמישי האחרון. התנועה לאיכות השלטון הקימה במה בכיכר פריז, ונטע וינר וסמירה סארייה, שניים מחברי ההרכב "סיסטם עאלי", הופיעו מול אלפים. "הכאב אותו כאב, הקול של איאד אלחלאק הוא כמו הקול של ג'ורג' פלויד", שרה סארייה, "72 שנה אני לא יכולה לנשום, תגידו כמה עוד כמה עוד אפשר?". האלפים בקהל מחאו כפיים.

"האמת שהופתעתי, ציפיתי שיצעקו בוז", סיפרה סראייה בשיחה לאחר ההופעה. ״אם כי היו כמה שאמרו שזה לא קשור והמחאה לא פוליטית. אם לא הייתה לנו אמירה ברורה, לא היינו עולים, לא באנו לעשות שמח, אלא להגיד דברים, להעביר מסרים פוליטיים שמחברים בין האלימות המשטרתית שקיימת כאן מקום המדינה למה שקורה עכשיו. התגובות של האנשים הפתיעו אותי לטובה".

סארייה מצביעה על הפער בין היחס למפגינים בבלפור ליחס שמקבלים מפגינים פלסטינים. "השר אוחנה מנסה לשדל את המפכ"ל לפעול ביותר אלימות", אומרת סארייה, "הוא רוצה שוויון ושהמשטרה תפעל באלימות נגד כולם. תכלס הוא צודק. הוא מודה שהטיפול בערבים ושחורים שונה. ביפו רק צועדים וכבר מקבלים רימוני הלם ופרשים".

סארייה מודעת לכך שערבים לא מגיעים להפגנות. למרות העובדה שהמסרים שהיא השמיעה התקבלו בחיוב, היא תוהה אם דגל פלסטין היה מתקבל בצורה דומה. "הם (הפלסטינים, א"ז) לא יבואו בלי הזהות שלהם. הבעיה היא לא הדגל, אלא איך אתה מגיב לדגל שאני מרימה"", מסכמת סארייה.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
משרד החינוך "מרוויח" ככל שסל הסיוע לתלמידים בחינוך המיוחד קטן. טקס חילופי השרים במשרד החינוך בין רפי פרץ ליואב גלנט (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

משרד החינוך "מרוויח" ככל שסל הסיוע לתלמידים בחינוך המיוחד קטן. טקס חילופי השרים במשרד החינוך בין רפי פרץ ליואב גלנט (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

מחקר חדש: משרד החינוך מתעמר בהורים בחינוך המיוחד

חוקרים ממכללת בית ברל בחנו את היחס בוועדות הזכאות שמפעיל משרד החינוך להורים בחינוך המיוחד. ההורים עוברים חוויה מכאיבה, נאמר במחקר, ומרגישים שהם צריכים להילחם על ילדיהם. "מעניין אותם תקציב, לא טובת הילד", אומרת אחת האימהות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf