מבצע המאחזים: פרובוקציית בחירות, או תקיעת יתד להכשרה?

בתמונות יום האתמול (רביעי) ניתן היה לראות את כוחות הביטחון מאבטחים את התכנסות המתנחלים לקראת מבצע ה"עלייה לשטח" והקמת המאחזים. אך בלילה דווח כי האוהלים והבזנטים פורקו, והפינוי נמשך גם כעת – מה שמראה כי העמדה שהציג שר הביטחון, בני גנץ, בנוגע לאי החוקיות של הפעולה מיושמת בשטח.

בארגון נחלה, שאירגן את המבצע, העידו לפני העלייה בעצמם כי הם מודעים לכך שכוחות הביטחון יפרקו את המאחזים. אין כאן הפתעות. כל השחקנים בהצגה מילאו את תפקידם בצורה מצוינת: כוחות הביטחון, שאיבטחו את ההתכנסות, כדי לשמור על זכות המחאה של זאטוטים בעגלות והוריהם כנגד "מדיניות ההקפאה"; המתנחלים, שעלו לשטח אפופי רומנטיקה חלוצית; כוחות הביטחון שוב, בפירוק המאחזים; המתנחלים שוב, שהתנגדותם לפינוי היתה בלתי אלימה ברובה; חברי הכנסת של הציונות הדתית, שהביעו תמיכה בשטח; וכמובן – ההדהוד של התקשורת.

התזמון של ההצגה הזאת, שנקבע חודשיים מראש, אינו מקרי. 20 ביולי הוא יום שנה לפינוי גוש קטיף וצפון השומרון ב-2005. ברבות השנים, תמונות הפינוי ההוא הניבו כוח רב להתיישבות ביו"ש, וביססו את נרטיב הקורבנות המתנחלי. לפיו, המתנחלים נאלצים לשאת על כתפיהם את עול הציווי האלוהי ליישוב הארץ, אל מול ההתנגדות הנפשעת והכוחנית של הריבון היהודי.

פרסום אירוע המאחזים בראש חוצות וגיוס הכספים שנפתח לו (שגרף יותר מ-5 מיליון שקל) לא תואם את פעילות הקמת המאחזים בשגרה, שמתבצעת בהיחבא. נראה שהרעש כוון בעיקר לתקשורת, לקראת הבחירות ב-1 בנובמבר. הצפי הוא שתמונות הצעירים יושבים על הקרקע בהתנגדות פסיבית, מול כוחות הביטחון שמקבלים את הפקודות מיו"ר כחול לבן גנץ, שהתאחד לאחרונה עם תקווה חדשה של גדעון סער, יחזקו את הבייס האמוני בקולות של תומכי ההתיישבות.

תמונות של הח"כים שמבקרים במאחזים ששר הביטחון הכריז עליהם כבלתי חוקיים מועלות בקפידה בעמוד הפייסבוק של נחלה: למשל, בצלאל סמוטריץ' מעביר שיעור תורה לנוער בברוכין; או אורית סטרוק ושמחה רוטמן מקפצים על מתקנים מתנפחים בגבעה 26 בקריית ארבע. גם הביקורים של ראשי מועצות מקומיות ורבנים מקבלים מקום של כבוד.

אפילו שרת הפנים, איילת שקד, הביעה תמיכה בנוער המתיישב, "שהתגייסו באמצע חופשת הקיץ כדי ליישב את הארץ הזו", ויצאה נגד אלימות המשטרה נגד מתנחלים (הנרטיב המתנחלי רואה במשטרה אויב ובחיילים חלק אורגני מההתיישבות).

תקופת בחירות מתאפיינת תמיד בפרובוקציות זולות (או פחות זולות, במקרה הזה). אבל כאן אנחנו רואים בפועל כיצד נבחרי ציבור מתגאים בתמיכה ובהשתתפות בפעילות פלילית, שהצבא עצמו הכריז עליה כבלתי חוקית.

כדאי אולי להזכיר את החלטת ממשלה 150 מ-1996, בימי ממשלתו הראשונה של בנימין נתניהו, שקובעת כי כל הרשאה חדשה לתכנון והקצאת קרקע לבנייה תיעשה באישור (מקדים!) של שר הביטחון.

בחוק הישראלי, "אי מניעת פשע" ועונשו מוגדרים בסעיף 262 לחוק העונשין כך: "מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו – מאסר שנתיים". אך איך אפשר לבוא בטענות לחבר כנסת כזה או אחר, כשהמדינה עצמה עמדה מנגד במשך כחודשיים, אל מול הפרסומים הגלויים של נחלה, ואף איבטחה באמצעות המשטרה את מבצע גיוס הכספים לאירוע בלתי חוקי?

בסופו של דבר, ארגון נחלה חשף את אוזלת ידה של הממשלה. התנהלות המדינה, ובעיקר אי המניעה המוקדמת, מציגה חוסר משילות במקרה הטוב, או תמיכה בשתיקה בפלילים במקרה הרע. הפינויים הם חלק מהמשחק הכפול. מצד אחד, המדינה מעודדת, מסבסדת ומאבטחת את בינוי המאחזים. מהצד השני, היא משתמשת במתנחלים כ"שעיר לעזאזל" בשעת הצורך, תחת אמתלת ה"אי חוקיות". ככה הרי התחילה כמעט כל התנחלות בגדה המערבית, שהוסדרה בדיעבד.

עצם האפשרות לבצע הסדרה בדיעבד מעקרת את החלטת ממשלה 150 מכל תוכן. הממשלה מנסה לכאורה לקבוע קו אדום בין מה שקיים ויעבור הכשרה, לבין בינוי חדש שדורש אישור מקדים. הזרוע הבלתי פורמלית, בדמות המתנחלים, מבקשת לטשטש את הקו הזה. הרי אם ניתן להכשיר משהו בדיעבד, מה זה משנה מתי יוקם?

גם יתד שנעקרה פיזית היא יתד תקועה מטפורית

מייסדת וראש תנועת נחלה, דניאלה וייס, אמרה כי שש הנקודות שאליהן עלו אמש המתנחלים נבחרו בקפידה, תוך זיהוי אדמות מדינה לא מיושבות, כלומר שיהיה ניתן בקלות להכשיר את המאחזים האלה בדיעבד.

זו אמירה מעניינת, שראוי להתעכב עליה, מכיוון שהיא מגלמת בתוכה את שיתוף הפעולה ההדוק, שלא לומר החיבור האורגני, בין המינהל האזרחי ומועצת התכנון העליונה לבין המתנחלים, שמכירים היטב את המצב הסטטוטורי של האדמות השונות.

כך, מסתמן שיש כאן יותר מאשר פרובוקציית בחירות. גם יתד שנעקרה פיזית על ידי שוטר מג"ב היא יתד תקועה מטפורית, וייתכן שבתנאים מסוימים היא תהפוך ליתד תקועה סטטוטורית.

עלייה חוזרת ונשנית לשטח שהוכרז אדמות מדינה, אך לא הוקצה להתיישבות, דורשת השקעה של תקציבים ואנרגיות משמעותיות בעת הפינוי. ההתעקשות בהיאחזות הוכיחה את עצמה לאורך השנים כמנגנון יעיל להכשרה בדיעבד. ריבוי עליות כאלה עשוי לשלוח את הצוות של גנץ בכחול לבן לבחון את האפשרות לתכנן תוכנית במקום, כדי לסיים את כאב הראש הזה.

מעבר לכך, בתנאים מסוימים, הריסה של עבודות פיתוח למעשה דוחקת את מערכת התכנון לאישור מזורז של תב"ע מפורטת באותו מקום. לתפיסתי, לפחות בשתיים משש הנקודות שאליהן עלו אמש מתקיים התנאים הללו.

סעיף 3.34 לחוק התכנון הירדני קובע כי "פיתוח קרקע או הקמת בניין בתוך אזור שהוכרז כאזור תכנון אך לא הוכנה עבורו תוכנית פיתוח, צריכים להיות כפופים לפיקוח זמני בכל הנוגע לתכנון ולבנייה, והוועדה המקומית רשאית להחליט, בהסכמת הוועדה המחוזית, לסרב להוציא רשיון כלשהו לעבודות פיתוח באזור לתקופה שלא תעלה על שנה, שבה יכינו שלטונות התכנון את תוכנית התכנון לאזור".

המשמעות היא שאם מתקיימות עבודות פיתוח בתוך אזור תכנון (ובשטחים מדובר באזור שיש בו כוונה להכין תוכנית, על פי סקירה של משרד הפנים מאוקטובר 2018), והוועדה המקומית מחליטה לסרב לתת היתר, מערכת התכנון נדחקת לבצע הליך מזורז לתכנון ואישור של תוכנית מתאר מפורטת על אותו שטח.

מה נחשב עבודות פיתוח? החוק הירדני מפרט כי הקמת דרכים וגדרות, או כל עבודה הנדסית אחרת בבטן האדמה ומעליה (סעיף 34. 4. ה), הן עבודות פיתוח. גם שימוש בקרקע לצורך פרסום (סעיף 34. 4. י) היא עבודות פיתוח. האם מחאה היא פרסום? אולי. ומה נחשב לפיתוח דרך? האם חייבים להניח שתית (שכבה תחתונה של כביש), או שהזזת אבנים לצורך יצירת שביל נחשבת גם לכזה? בתוך המרחב הזה, בסופו של דבר תתקבל החלטה.

מועצות מקומיות נמצאות ברשימת התומכים במבצע המאחזים של נחלה, אך הסעיף הזה מאפשר להן לשחק משחק כפול. מערכות התכנון מתאפיינות בעומסים גבוהים, ותהליכי התכנון והאישור אטיים. כדי לזרז תכנון ואישור של תוכניות, הרשויות המקומיות צריכות רק לסרב לתת היתר לתקיעת הבזנטים במסגרת המבצע שבו הן תומכות בגלוי, ובכך לדחוק את מערכת התכנון לאשר תב"ע במרחב בנוהל מזורז.

כנראה שהילדים שהזיזו אבנים אתמול לא תכננו לנצל את סעיף 3.34 במודע. אך נראה שווייס, שתועדה בחדשות כאן 11 מנחה נערות (דקה 0:37): "תעשו שבילים, תבנו מאבני המקום, תעשו גדר. אתן תראו שעוד הלילה יהיה לכן בית פרטי שלכן" – דווקא בקיאה בסעיפי החוק. "עד הלילה" מראה כנראה שזמן זה דבר יחסי עבור עם הנצח.

ברור כי ככל שהשהייה במרחב תהיה ממושכת יותר, יתבצעו בקרקע שינויים רבים יותר שיוכלו להיחשב כפיתוח. כנראה שהסעיף לא יהיה תקף אם הבזנטים נעקרו לפני שהוועדה המקומית סירבה לתת אישור. אבל הוא נמצא שם ברקע, כרכיב בחקיקה שמעודד "צביטה" לא חוקית של קרקע לצורך זירוז ההתיישבות ה"חוקית".

פירוט הנקודות שאליהן עלו אמש המתנחלים:

1. ברוכין: הצעדה לאורך נחל הביוב מאזור התעשייה ברקן נעצרה ליד המחלף על ידי הצבא, על קרקע פלסטינית פרטית. נקודת היעד המקורית היתה ככל הנראה ה"חור" באדמות הפלסטיניות הפרטיות, או מזרח ברוכין (תכלת), בתחומי תב"ע מאושרת 150 שמגדירה אזור זה לפיתוח עתידי. פיתוח בשטח המזרחי של תב"ע 150 יכול לייצר דחיקה תכנונית לפי סעיף 3.34.

2. רבבה: לא ברור אם מדובר בנקודה עצמה או במרחב התכנסות. בכל מקרה, היא ממוקמת בסבירות גבוהה על קרקע פלסטינית פרטית. לא ידוע על פינוי. ייתכן שיש תכנון להתקדם מהנקודה לתוך אזור התכנון של רבבה (ורוד), בתחום שיפוט יישוב או מעבר לו (תכלת) כדי להאיץ תכנון לשכונה חדשה ברבבה לפי סעיף 3.34.

3. פסגות: הנקודה נמצאת ככל הנראה באחת משתי חלקות קטנות של אדמות המדינה טאבו (הורשה בריטית/ ירדנית). בנקודה אירעו חיכוכים עם כוחות הביטחון אתמול עוד משעות אחר הצהריים.

4. גופנה (גוש טלמונים/נחליאל): משפחות רבות התכנסו בחניון עמק המעיינות עד שעות הערב. לאור האירועים בפסגות, החליטו לא לעלות מיידית לנקודה, ואף לדחות זאת בכמה ימים. יש דיווח בודד מהלילה על פינוי במרחב טלמונים, לא ברור אם מהחניון או מהנקודה עצמה. נקודת היעד לא ברורה (אליפסה).

5. קריית ארבע לאורך הכביש: פריסה בנקודה שיושבת בצד המזרחי של תחום שיפוט היישוב של קריית ארבע, על גבי מדרון טרשי ביותר (ומכאן הכרזתו המקורית כאדמות מדינה, כקרקע חקלאית לא מעובדת). מסתמן שלפחות חלק מהאוהלים בנקודה חורגים לאדמה פלסטינית פרטית.

6. אורות אליעזר/ גבעה26, מצפון לקריית ארבע: נקודה שפונתה פעמים רבות לאורך השנים, ויושבת כמובלעת בתוך כפרים פלסטיניים על גבעה חרסיתית. הגבעה הוכרזה כאדמות מדינה בגלל היותה לא מעובדת חקלאית, והיא חלק מהשטח המוניציפלי של קריית ארבע – כאי בודד ומרוחק, שנמצא צפונית להתנחלות.