לקרצף עד זוב דם את הכתם של עזה

ההתרווחות מול הרצועה הנמחית בשיטתיות מעל פני האדמה. ישראלים מביטים על צפון עזה מנקודת תצפית בשדרות (צילום: אורן זיו)

"גוף האדם הוא מפעל קפיטליסטי של איש אחד. יכולות השיקום של הגוף מבחינה בירוקרטית מעוררות השתאות כל פעם מחדש. אבל הנפש פגיעה מאוד, היא סרבנית עיקשת ביחס לכל הטפסים שצריך למלא בשביל לעזור לה, בשביל לדחוף אותה קדימה במעלה ההר. לכן שיקום הגוף במלואו עומד בכל זאת בסימן שאלה, לכן לאדם יש מודע ולא-מודע לגוף ומודע ולא-מודע לנפש, שלא לדבר על מודע ולא-מודע לשפה", כותב עידן צבעוני במהלך הרהור מתגלגל שהחל לאסוף ולנסח עם הכניסה הקרקעית לעיר עזה, ומופיע כעת בספרו "בשביל עזה".

>> להלך בין שתי גופות: לתרגם משורר עזתי בעת מלחמה

גוף האדם ונפשו הם הפרודה הקטנה ביותר במציאות ההשמדה של עזה בעקבות מתקפת אוקטובר 2023. איך מקיימים ולו חיי מעט בתוך עוֹדפוּת מוות, איך אוספים מילים מתוך תדהמה מדמימה, תוצאה של אלימות מסלימה המכריזה על כך שאין לה קצה? הטקסט הוא בשביל עזה, אבל הוא רק טקסט, ולתושבי עזה חסר הרבה יותר ממילים. אך מה נשאר לאדם אחד, החי בתוך הקולקטיב הישראלי ומוכן להתבונן במה שנעשה בהתלהבות בשם אותו קולקטיב, מלבד מילים?

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

צבעוני, שיחד עם יצחק בנימיני הקים בשנת 2000 את הוצאת רסלינג, ומאז הוציאו יותר מ-1,100 ספרים כעורכיה הראשיים, מציע מסה אתית-פילוסופית רוויית מובאות על עדויות ובעקבותיהן. עדויות מעזה כפי שהופיעו בעיתון "הארץ" (למרבה הצער, לא מהעדויות שמפרסמים בעקביות "שיחה מקומית" ומגזין 972+); עדותו של היינריך בל, החוזר לקלן לאחר המלחמה, כפי שהופיעה ברשימותיו על גרמניה המובסת והחרבה; והד חוויות השבי של עמנואל לוינס, שהזינו את ספרו "מן הקיום אל הקיים" – שני הטקסטים מ-1947.

דרכם, ובעזרת אחרים שצבעוני שוזר בעדותו שלו, מתארגן נוסח של המשגות מילוליות לדיכוטומיית היש/אין של החיים בעזה, שאותם הוא מכנה "קהילת קודש של המופקרים". מול שורדי רצועת עזה הוא מבקש לאמוד עמדה. העדות, שהיא המילים שנותרו אחרי הדבר, שנשארו במקומו, בהיעדרו, היא חומר גלם עוצמתי ביותר.

"איני יכול לכתוב כמו [היינריך] בל מהעמדה של השב הביתה לאחר המלחמה למולדת החרבה, ואיני יכול לכתוב מהצד העזתי אשר (לא-)מולדתו הוחרבה ואין לו לאן לחזור", כותב צבעוני. "אני עד לעדות של השכן שלי על האסון הקולקטיבי שלו, שאינו יכול שלא להיות גם האסון הקולקטיבי שלי, ולכן המבט שלי אינו יכול להיות ישר. הריאליזם הז'ורנליסטי יקר לליבי, והוא נחוץ עכשיו יותר מתמיד, אבל אם נסתפק בו לא נוכל לומר די על החורבות הפנימיות של חיינו".

מי שלא עצם עיניים ולא אטם אוזניים מול "הריאליזם הז'ורנליסטי" ותחת ההכחשה והגזלייטינג, מי שרשם לפניו את מראה ההתרווחות על הכיסאות המתקפלים שמשקיפים על הרצועה הנמחית בשיטתיות מעל פני האדמה, שלא להזכיר את חוסמי האספקה לגוועים ואת ריקודי מחלקי הברושורים, מקדמי הטיהור האתני, ובעיקר מי שמצא עצמו מול מדקלמי "אין חפים מפשע בעזה", נתלש מאיזונו ונזרק לקיום שאין בו הארקה.

בחיפוש אחר הצפון היו ברשימת הקריאה שלי בשנים האלה "אכילס בווייטנאם" של ג'ונתן שיי, שייסד את החשיבה על טראומה מוסרית; "יום אחד כולם יהיו מאז ומתמיד נגד זה" של עומר אל-עאקד על כשלי הנרטיב הליברלי; "רחוב מזרח מערב" של פיליפ סנדס על רפאל למקין והרש לאוטרפכט, עורכי הדין היהודים שניסחו את ההגדרות בתחום המשפט הבינלאומי לג'נוסייד ולפשעים נגד האנושות; "פרט שולי" של עדניה שיבלי, שכתבה על האונס הקבוצתי והרצח ב"פרשת נירים"; "אנחנו לא מִסְפָּרים", שקיבצו אחמד אלנאעוק ופאם ביילי מתוך אתר המונולוגים הקצרים באנגלית של צעירי עזה, שניהלו במשך עשור (ועדכנו מה עלה בגורלם של הצעירים); ו"דברים בטבע פשוט גדלים" של יי-יון לי על חייה בעקבות התאבדות שני בניה. טראומה ותוצאותיה משותפות לכולם.

המילה "טראומה" מופיעה ב"בשביל עזה" רק פעמיים. פעם בציטוט מהעיתון, ופעם שנייה בדברי המחבר: "השואה מאפשרת את האלימות הישראלית העודפת מכיוון שלא משנה כמה אלימות עודפת נפעיל, לעולם לא נוכל להפעיל אלימות כמו האלימות העודפת שהופעלה עלינו בשואה, האלימות 'ההיא', מכיוון שהיהודים היו הקורבנות היחידאיים של האלימות הנשגבת 'ההיא', וככזו, כאלימות נשגבת, היא חד-פעמית ולא יכולה לחזור על עצמה, למרות שבאופן פרדוקסלי יש לאלימות נשגבת זו אופק פנטזמטי נסתר המגולם בחזרה אקסקלוסיבית, מעין תשוקה לטראומה מועצמת אינסופית, אשר תנאי האפשרות שלה חלים אך ורק על הקורבן המוחלט עצמו (היהודי)". דרך עדות הראייה לאסון תושבי עזה, צבעוני מוצא עצמו מתקרב לאימו, שכילדה הוחבאה מפני הנאצים.

"לוינס אומר שאפשר לדבר על לילה בעיצומו של יום", הוא כותב, "ואנשים רבים בעזה אומרים שהלילה של עזה אינו דומה ללילה; למעשה רוב הדברים שאנו מכירים מהעולם שאינו עזה אינם פועלים באותו מובן בעזה שאינה מוכרת לנו כלל. ואיך אפשר לכתוב על עזה בלי להזכיר כתם בל יימחה? אין פלא שכל היום אני עסוק בקרצוף עצמי עד זוב דם, אבל זה לא עוזר, למרות פעולת הקרצוף הכתם מעמיק והכאב נשמר". לנוכח המציאות המציפה, צבעוני קודח.

קהילת הקודש של המופקרים. אזור "הקו הצהוב" מזרחית למחנה הפליטים ג'באליה, ב-2 בנובמבר 2025 (צילום: פתחי איברהים / פלאש90)

ב-2024 פרסם צבעוני את "לבנטיני", ספר המבוסס על סדרת שיחות הבוחנות אפשרות אלטרנטיבית להשתלבות במרחב. ב-2025 פרסם קונטרס בשם "אנחנו שנותרנו מאחור", ובו כתב מתוך "קולקטיב מלנכולי ללא פה, ללא לשון, ללא שיניים, כלוא בתיאטרון המוות. מחזה אבסורד שמתחפש לרוח אבלה, מצב הרה קונפליקטים וסתירות פנימיות בין הכורח להישאר במרחב האסון לבין התנועה שדוחפת את הגוף הלאֶה החוצה". ההתחמשות שלו במילים כדי לחפור את דרכו אל אווירו הנקי של קיום הוגן מעוררת השתאות.

אין בטקסט של "בשביל עזה" ממשלה, במובן של ארגון פוליטי ייצוגי שמקבל החלטות; אין בו צבא, ולא מוזכר שמו של "צבא ההגנה". במובן זה הוא חף מפוליטיקה יישומית, אולי כחלק מהרצון להתרומם מעל "ריאליזם ז'ורנליסטי". הוא מנסח את הסבל של העד חסר האונים מול סבל "אמיתי", בלתי ניתן לשיעור, של תושבי עזה, שניטל מהם הכול, שחיים היכן שאין חיים, במקום שאינו מקום, וגם רעיון לא מאפשרים לו להיות.

אין בטקסט "ג'נוסייד" ואין בו בעצם את מי שהשמיד או את מי שמונע כעת – כתמיד, כאילו דבר לא אירע – את הצרכים האנושיים הבסיסיים לשלמות גופנית, נפשית וקיומית בעזה. אי אפשר לדבר בפה מלא דם, אבל יש בו אולי רצון להמשיך לקיים תרבות, למרות ההשמדה ואולי בתגובה לה. יש בו שאיפה להניח מילים שייאספו על ידי קוראיהן וישמשו כמצופים משמרי חיים, מול כל הפרדוקסים של חיי ערך וערך החיים.

הרי הדבר עדיין קורה, ועוד יקרה, וכל כך הרבה קרה ולא נמסר עדיין וטרם עוּבד, כך שהניסיון של צבעוני מתוך ההתרחשות נועז ממש. בכל חיטוט אתי יש אלמנט נרקיסיסטי, אבל איך אחרת אפשר להבין, מלבד להרחיק ולקרב, להתרחק ולהתקרב? אולי מאוחר מדי, וכנראה שכך, הוא אומר, אבל אין זה פוטר אותנו מלהביט, לא כפעולה אחרונה אלא כמעשה ראשון, ולעשות את זה בשביל עזה.