היום שבו במערב ייזכרו שהם תמיד היו נגד הטיהור האתני בעזה
בספרו השלישי והמצליח עומד עומַר אל-עקאד – יליד מצרים, שגדל בקטר, גר בקנדה וחי בארה"ב – על הכשל המובנה בנרטיב הליברלי הלבן: אהדה בדיעבד לילידים שמתקוממים נגד מדכאיהם, לאחר שתיקה מול הפשע בזמן אמת. עזה כמשל
אחרי שדי אדמות נלקחו ודי ילידים נהרגו, הליברלים במערב מרגישים בטוח להלל את את מי שהתנגד לקולוניאליזם. עומר אל-עקאד (צילום: ויקימדיה)
יום רביעי, 25 באוקטובר 2023. 18 יום אחרי שהשמיים נפלו, נתניהו כבר הכריז שצפוי "תמרון קרקעי", משרד הבריאות בעזה מסר שנשבר שיא, בהפצצות מהאוויר נהרגו ביממה אחת 704 תושבים, ו-90 מדינות נרשמו לדבר בדיון במועצת הביטחון של האו"ם שכונס כדי לקרוא להפסקת אש. עומר אל-עקאד כתב בחשבון ה-X שלו משפט שנצפה מאז יותר מ-10 מיליון פעמים: "יום אחד, כשזה כבר יהיה בטוח, כשלא יהיה כל מחיר לקרוא לדבר בשמו, כשיהיה מאוחר מדי להתעמת עם האחראים, כולם יהיו מאז ומתמיד נגד זה".
>> "מכירת ספרים היא האור, היא לא פשע בשום דרך וצורה"
אותו פיתול ניסוחי בהיר הלך עם אל-עקאד כל הדרך אל כותרת ספרו השלישי, שבא אחרי שני רומנים מצליחים: אוסף המסות "יום אחד כולם יהיו מאז ומתמיד נגד זה" יצא לפני כחודשיים, ובו הוא נותן סימנים בקלקולי החשיבה של הליברליזם המערבי, בפערים שבין הערכים להחלטות, במיוחד מול הטיהור האתני שמבצעת ישראל ברצועת עזה.
ניסיון חייו של אל-עקאד מכתיב לו מבט רב זוויתי, תולדותיו הן מסע אל לב המערב: יליד קהיר, משפחתו היגרה לקטר, שם למד בבית ספר אמריקאי, ואז, בגיל 16, המשיכה לקנדה. "בבוקר האחרון שלי בקטר הטמפרטורה היתה 40 ומשהו מעלות", הוא כותב. "כעת, בחסות אפקט רוח, דבר שלא שמעתי עליו מעולם קודם, הטמפרטורות במונטריאול צללו אל ערכים שכבר לא משנה אם מודדים אותם בצלזיוס או בפרנהייט" (אשמת התרגומים מהספר עליי).
ציוץ שהפך לספר. "יום אחד כולם יהיו מאז ומתמיד נגד זה"
הניתור הטמפרטורי, זיכרונותיו של בן מהגרים כהה בעולם לבן, הם עדות אישית להתנגשויות תרבותיות שמרעידות יסודות אישיים ומנכיחות מבנים שקופים של חברה. אך המבטים שאל-עקאד מציע – למרות שמו והביוגרפיה שלו – הם גם ובעיקר מבפנים. מגיל צעיר, מבית הספר האמריקאי בקטר, אל-עקאד הוטמע במערב. "זאת (השייכות למערב, א"ר) הסיבה למי שאני", אמר בראיון. "ולכן, להיות במצב הזה במשך למעלה משנה וחצי, עקור מהשייכות הזאת, מותיר אותי במקום שבו אני כבר לא יודע מי אני". התנועה שלו אל ומתוך העולם הראשון נותן לשפה העשירה שלו משקל סגולי חסר תחליף.
"זמן קצר לאחר שנולדתי, ב-1982", הוא כותב על מולדתו, "האיש שירה בסאדאת הועמד בפני כיתת יורים, ובמשך שנים המדינה כולה חיתה את משקלו החונק של ממשל צבאי. נזקקתָ לסיבה רשמית כדי להצדיק את הימצאותך בחוץ בשעת לילה, אחרת הסתכנת בהתעללות מידי חיילים, שנדמה שהקימו מחסום בכל צומת. זהו מאפיין מובהק של חברות כושלות, הדרישה הזאת לספק נימוק תקף לעצם קיומך".
מעצר רנדומלי כזה של אביו זירז את ההגירה לקטר: "במזרח התיכון ראיתי צפון אמריקאים ואירופאים מגיעים ומיד משתבללים במתחמים חתומים ובמערכות יחסים מתוחמות. בן מערב יכול לחיות עשורים בקטר תוך שאורח החיים המקומי מאתגר רק את שולי קיומו. לכן גדולה היתה הפתעתי כשהגעתי למערב ופגשתי שוב ושוב את ההאשמה כלפי אנשים שבאים מהחלק שלי של העולם, כאילו איננו עושים די כדי ללמוד את השפה, את התרבות, שאנחנו מתעקשים לא להשתלב".
ובכל זאת הוא התנדב לצעוד בנתיב ההסללה. "ידעתי שדבר מהדברים האלה אינו קיים למעני, אבל אוכל לבנות בו (במערב) בית. האמנתי, בנחרצות, באי קיומה של תקרה כלשהי, לא לגבי מה שהחברה הזאת תאפשר לאנשים כמוני לעשות, אלא גם לגבי השימוש שתרשה שייעשה בה, בזכויותיה שלה, בחירויותיה ובעקרונותיה".
אל-עקאד היה במשך 10 שנים עיתונאי מוצנח בשירות החוץ של עיתון קנדי גדול, דיוֵוח מאפגניסטן, מקהיר ומוושינגטון, הוכשר לשרוד בשדה קרב ולפקפק במקורותיו, ואף נקלע לכיכר תחריר בשיא ההתקוממות העממית. ואף ששוב ושוב החיים לימדו אותו אחרת, התעקש להתעקש על הצדק העקרוני שבנרטיב המערבי. עד שלא. כמספר סיפורים למחייתו, הוא מעיד, זיהה חוט נרטיבי ניכר, שמאפיין בני מערב לבנים טובי כוונה, המהללים אוכלוסיות ילידיות בחלקים שונים של העולם על שעמדו בפני כובשיהם.
אבל "בפועל אין משמעות למידת החריפות של הגינוי שאנסח. לפי הדירוג של המערב, אני בן לאתניות ולדת שנוסח הגינוי שלהם אף פעם אינו חריף דיו. זה מה שעלינו לעשות, זאת ולא דבר נוסף: לגנות, להתנצל, לסגת לשתיקה לגבי כל זוועה שנעשית על ידי מי שלנצח איננו מזוהים איתו. לא די שאומר שאני מתעב את חמאס כפי שאני מתעב כל שלטון מזרח תיכוני – ישויות שהדחף לאלימות היה לאתוס שלהן, שמגלות אכזריות כלפי קבוצות מיעוטים שלטעמן אין להן זכות קיום, ושמינו את עצמן למגינות האמיתיות של האזור כולו".
להגן על מערכת שאין לה כוונה להגן עלינו
"אחד המאפיינים המובהקים של ליברליזם מערבי", כותב אל-עקאד, "הוא ההנחה בדיעבד, שהדבר המנומס לצפות לו ממי שנמצאים בקצה הלא נכון של קולוניאליזם הוא להתנגד מוסרית. בשעה שהדבר הנורא קורה – האדמה נגזלת, המקומיים נהרגים – כל צורת התנגדות נתפסת כטרוריסטית ויש לדכאה בשם הציוויליזציה. אבל עשורים, מאות שנים, מאוחר יותר, כשדי אדמות נלקחו ודי ילידים נהרגו, המצב בטוח דיו כדי להוקיר את ההתנגדות בדיעבד".
סיבוב צ'פחות במזרח התיכון. הנשיא דונלד טראמפ עם יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן בשדה התעופה של ריאד, 13 במאי 2025 (צילום: אלכס ברנדון / AP)
הספר נכתב בארצות הברית, בעוד הממשל מתחסד, משקר, מלבין פשעי מלחמה, מציף בנשק ותחמושת, כדי לאפשר את המשך השמדת עזה, ובמקביל, קול צעדיו של דונלד טראמפ גובר והולך. אל-עקאד חוזר שוב ושוב על הבחילה "מהדרישה מאיתנו לבחור בין דבר שברור כי הוא נורא ובין משהו שאינו אותו דבר נורא, אבל גם ממש לא חלופה טובה בהרבה". האיום, המוכר גם לדוברי עברית, שאם לא תשתף פעולה עם האופציה, שהאפיון העיקרי שלה הוא שאינה הדבר הנורא, האחריות על העתיד נופלת עליך, ולא על מי שאינו מסוגל להציע חשיבה חדשה, משוכללת, אתית ומעוררת תקווה. אנחנו נדרשים להגן על מערכת, ששוב ושוב מראה שאין לה כל כוונה להגן עלינו.
"כאשר האומות העשירות ביותר בעולם מחליטות, באמתלה הקלושה ביותר, לחתוך את המימון לסוכנות האחת שעומדת בין אלפים רבים של אזרחים לבין מוות איטי ונורא ברעב, הדבר נחשב למהלך מחושב נגד טרור. אבל כאשר אזרחים מחליטים שאינם יכולים לקחת חלק במצפון נקי בבחירתו מחדש של מי שאיפשר לרעב הזה להתפשט, מתייחסים אליהם במקרה הטוב כאל כפריים נחשלים, אם לא כאל מי שמקדמים השתלטות פשיסטית על דמוקרטיה מערבית".
כמו צופה במשחק טניס, אל-עקאד מפנה מבטים מתחלפים אל המערב ואיסוריו ואז אל מי שמאתגרים אותו, אם אלה ארון בושנל, שהצית עצמו מול הבית הלבן, או המשוררת הקווירית-פלסטינית-אמריקאית רשא עבד אל-האדי, שאת קריאתה הוא מצטט: "היכן שאתם, כל כמות חול שאתם יכולים להשליך אל עבר גלגלי השיניים של מכונת הג'נוסייד, עשו זאת. אם זה חופן, זרקו. אם זה רק קצה ציפורן, גרדו והשליכו. שבשו ככל שתוכלו". בימים גרועים, כותב אל-עקאד, "ולאחרונה אלה הימים כולם, אי אפשר להתעלם מכך שהתגובה להשלכת החול היא שתיקה. אתה תורם את דמי ההרצאה לארגון שמנסה לשנע עזרה רפואית ואוכל לילדים רעבים, ומהצד השני – שתיקה. אתה מייעץ למנהל של פסטיבל ספרות שאזכור כלשהו של הזוועה עדיף על כלום, בידיעה שמה שהאזכור יוביל לו הוא שתיקה, או למצער מחיאות כפיים מנומסות, שהן סוג של שתיקה. אף חברה בתולדות האדם לא עצרה רצח עם באמצעות תרומה פטורה ממס או מחיאות כפיים".
הצעקה האילמת של מי שלא יכולים לעמוד מהצד
"הבדל משמעותי ניכר בין השמרן המערבי המודרני ליריבו הליברלי", כותב עומר אל-עקאד, "הוא שהראשון יחתום בשמחה את שמו על צדה של פצצה, בעוד השני יסתפק בביישנות רק בראשי תיבות". לנוכח האיום הקיומי על דימויו העצמי של הליברליזם הישראלי, קל להבין את טיעון העל של אל-עקאד לגבי ההזדהות הרטרואקטיבית, חסרת הערך, עם הצדק. לבד מהפלגים שמעדיפים אידאולוגיה על פני האמת, הציבור המתנאר בישראל יכיר בעוולות העבר כאשר מה שאפשר לעשות לגביהן הוא למשוך בכתפיים ולומר, "מה שהיה היה" (אם לא "לא היתה ברירה").
אולי בימים שבהם אמן העסקה עורך סיבוב צ'פחות וקריצות במזרח התיכון, מחרחר הליברליזם המערבי את נשימותיו האחרונות. אולי כרע תחת הפער בין השוויון, האחווה והחירות לבין הספין הנרקיסיסטי של הא-ליברליזם המתעליין. אולי הדרום העולמי יוביל את המחר, ואולי יבוא עוד עידן קרח של מלחמה קרה. עומַר אל-עקאד התמקד בצעקה האילמת של מי שאינם יכולים או רוצים לעמוד מן הצד, מי שחשים, א-פריורית, קבס מאיך שהדברים ייראו רטרואקטיבית. אבל הוא גם מתעקש על הטענה שמתוך הרמץ החבוי בהריסות ובטראומה תקום, מתישהו, אנושות שלא נתבייש להיות חלק ממנה.
בינתיים, הוא אומר, יש סיבה לא לשתף פעולה עם המתחסדים. "תמיד יש טעם. קודם כול כלפי חוץ: לכל שיבוש של נורמליות יש חשיבות כאשר הנורמלי הוא רצח עם", ומוסיף: "כל מעשה של התנגדות מאמן את השריר, בדיוק כפי שהפניית העין מהזוועה מחזקת את השריר המסוים הזה ומכינה אותנו להתעלם מהזוועה הבאה". אדם, שהמערכת לא נועדה מעולם לשרתו, נושא באחריות לחלום על שיטה טובה מזו.
ואל-עקאד בעד להתגרש מהשיטה. גם אם ברור לו שהשיטה תגיב לכך באלימות. "הטענה כאילו הסתלקות היא תגובה ילדותית ובלתי מועילה, נובעת מחוסר יכולת לדמיין דבר שאינו הליכה ממשהו; מאי האפשרות לדמיין הליכה לקראת משהו אחר, קיומו של יעד אחר. הסתלקות אינה ניהיליזם, אינה ציניות, אינה אי-עשייה – היא צורה של מעורבות, היא יותר כנה, יותר שלמה ומחזקת מכל דבר שהשיטה הקיימת מוכנה להציע".
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
