למה לא עמדתי די לצד הפלסטינים, למה הזנחתי את פחדי היהודים

בעבר ידעתי לצאת לרחוב נגד רצח ילדים בעזה. הפעם היה קשה יותר. הפגנה מול שדה דב בתל אביב ב-2009 (צילום: אורן זיו)

מוצאי שבת. סוף אוגוסט. אני יושב באולם הראשי של תיאטרון גבעתיים עם בני כרמל, בן החמש, ושנינו מתענגים יחד על המופע הייחודי והיוצא מן הכלל "קונטרול פריק" של קולו אור. ואז התחושה מכה בי שוב. אני כבר מכיר אותה טוב. תחושת האשמה, שנובעת מהאי צדק העמוק שמובנה בתוך המצב הזה. אנחנו חיים בתקופת מלחמה, ממש לא רחוק מאיתנו המדינה שלנו הורגת עשרות אלפים ומחריבה את חייהם של שני מיליון עזתים. במנהרות מתחתיהם עדיין יש עשרות חטופים, שהמדינה בבירור ויתרה עליהם, והם גוועים לאיטם,נרצחים אחד אחרי השני או נהרגים בהפצצות. לא רחוק מאיתנו, במעלה דרך השלום בואך עזריאלי, מתקיימת הפגנה לעצירת המלחמה ולשחרור החטופים, אבל אני כאן עם כרמל, צוחק ונפעם מהמופע, כאילו כל זה קורה ביקום מקביל..

>> "אף צד לא ייעלם". שיחה בין שותפים לדרך משני עברי המלחמה

עכשיו, ביום השנה לטבח ה-7.10 ולמלחמה הנוראה הזאת, ועם התקרב יום כיפור, אני מוצא עצמי מלא בחרטה על השנה החולפת. מצד אחד, על כך שלא עשיתי מספיק כדי לעצור את הפשעים המחרידים שבני עמי מבצעים בפלסטינים, ומצד שני – שלא הקדשתי מספיק מאמצים במחשבה, בשיח, בכתיבה ובפעילות כדי להרים על נס גם את צרכיו של עמי שלי. בשני התחומים, בעיניי, לא היה פה כשל מכוון, לא "התפכחות", לא טעות בניתוח הפוליטי של המציאות או בשאיפות הראויות לחירות, שוויון, ביטחון וצדק לשני העמים – אלא בעשייה.

אתחיל בחלק הראשון: קשה להגזים בחומרה של מה שעוללנו ושאנחנו ממשיכים לעולל לעזה בשנה הזו, מעבר לכל שאר פשעי משטר האפרטהייד לאורך השנים. כמו שכתבו כאן ב"שיחה מקומית" רבים לפניי, בהם העיתונאים האמיצים שמדווחים מתוך עזה, מדובר בטיהור אתני, בטבח מתמשך בידיעה שלמה של מקבלי ההחלטות שימותו גם אזרחים רבים מאוד. מדובר במאות רבות של משפחות שנמחו מעל פני האדמה מבחירה של הצבא, בהשמדה בקנה מידה עצום של בתים ותשתיות, בהתפשטות מחלות לצד החרבת מערכת הבריאות, בחוסר ביטחון תזונתי חמור ועשרות מקרי מוות מרעב, במחסור במים נקיים, בביזה, בעינויים (לעיתים עד מוות) של עצירים, בהרג עיתונאים.

כמאה רופאים אמריקאים שהגיעו לעזה העריכו במכתב ששלחו לנשיא ג'ו ביידן בשבוע שעבר, שמספר ההרוגים כתוצאה מהמלחמה גדול כמעט פי שלושה מההערכה הרשמית. התובע הכללי בבית הדין הפלילי הבינלאומי מצא לנכון לבקש להוציא צווי מעצר על פשעי מלחמה נגד בנימין נתניהו ויואב גלנט. בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג מצא בפסיקותיו הזמניות, שקיים חשד סביר לכך שמדינת ישראל מבצעת רצח עם. מעבר למציאות בשטח – ההתבטאויות של גנרלים, עיתונאים ופוליטיקאים מכוונות בדיוק לכך, ואין מי שיעצור את הזוועה.

המספר האמיתי של ההרוגים בעזה עשוי להיות גבוה פי שלושה ממה שידוע עכשיו. טיפםול בילד בבית חולים בדיר אל-בלח, ספטמבר 2024 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

ההפחדה עבדה

על כל אלה, אפשר להוסיף עכשיו גם את הפלישה ללבנון. כל זאת – ואת זה חשוב במיוחד להדגיש – כשיש חלופה. יש דרך אחרת, תמיד היתה. אפילו לפי כל הגורמים הרלוונטיים במערכת הביטחון, כבר חודשים שיש אפשרות לעסקה לשחרור החטופים, לעצירת המלחמה בשתי החזיתות, ולמעבר למשא ומתן ארוך טווח. את כל הדברים שקורים כאן עכשיו ניתן היה למנוע. אפשר היה לפעול אחרת.

אני שואל את עצמי למה לא עשיתי יותר נגד הפשעים האלה. אני הרי יודע איך. בעבר ארגנתי הפגנות, עתרתי לבג"ץ, השתתפתי במחאות רבות יותר, חסמתי כבישים, צעדתי לצד קורבנות הדיכוי שנאבקים בגדה המערבית, חיילים ירו בי והכו אותי ונעצרתי לא פעם. הייתי מעורב ביוזמות BDS שונות. לפני כן הייתי פעיל בתנועת הסירוב ונכלאתי לשנתיים. במלחמת עזה הראשונה של 2009 הייתי חלק מקבוצה שחסמה את הכניסה לבסיס חיל האוויר בשדה דב, שממנו יצאו גיחות התקיפה על עזה. והפעם, "כשהרשע בא כמו גשם נופל", כפי שכתב ברכט, פחות. למה?

המשמעות של עבודתי כמנהל של מגזין 972+ וכמנהל שותף של "שיחה מקומית" היא, שלמעשה חלק מאוד גדול מהזמן שלי מוקדש לעשייה שתורמת ישירות להתנגדות למלחמה, ובכך אני מוצא נחמה. זו עבודה תובענית, שדורשת כל רגע מזמני, ואני מאמין בכנות שהיא משמעותית ביותר להתנגדות, וגאה כל כך בכל מה שהצוות של האתרים עושה. במיוחד על רקע בגידת מערכות התקשורת במיינסטרים, שהתגייסו כמעט כולן לשירות התעמולה ולהעלמת הסיפור האמיתי של עזה, העבודה הזאת פשוט חיונית. ובכל זאת, אני לא רוצה להסתפק בתשובה של "תרמתי במשרד", שמתעלמת מחובותיי כאזרח וכאקטיביסט. אז מה קורה כאן?

אני מצליח למצוא לא מעט תשובות טובות. בתחילה הייתה האימה: הטלטלה העמוקה של הימים הראשונים עם היוודע מעשי הטבח של חמאס ושותפיו במשפחות שלמות, במהגרי עבודה, בקשישים, בצעירים חוגגים, וכן החטיפות, ומעשי האונס באותו היום ולאחר מכן בשבי. מהר מאוד ידעתי להסביר שיש הקשר של עשרות שנות דיכוי, גירוש, הרג ופליטות למעשי הטבח האלה, הקשר שאינו מצדיק אותם בשום אופן, ושכמו שהם אינם מוצדקים – כך גם הם עצמם אינם מצדיקים את מעשי הטבח שישראל מבצעת בתגובה, שהרגו עד כה למעלה מ-42 אלף בנות ובני אדם, ובהם אלפי ילדים, מאות תינוקות (710 רק עד גיל שנה). ועדיין, ברור לי שלאימה הראשונית הזאת היה תפקיד בתגובה שלי.

הזוועה הקשתה עלי לפעול. כפר עזה, 31 באוקטובר 2023 (צילום: אורן זיו)

למשך כמה שבועות לאחר מכן עוד התמודדנו כל הזמן עם אזעקות, עם אתגר ההגנה על המשפחה ממתקפות רקטות מעזה, ניווטנו בין ימי לימוד מתבטלים בגן לבין הצורך לתמוך בקרובי משפחה שפונו מבתיהם בצפון. כל זאת במקביל להריון ההולך ומתקדם של אורטל וללידתו של לב בינואר (את הקראת הצווים הזמניים של בית הדין בהאג ראינו על מסך הטלוויזיה בחדר הלידה), שפתחו תקופה חדשה של חוסר שינה ושל טיפול בשני ילדים. בין כל אלה, קשה למצוא את הפנאי או את הפניות הרגשית להשקיע בעוד משימה גדולה כמו התנגדות למלחמה.

ויש עוד: בחודשים הראשונים, הדיכוי של כל סממן מחאה נגד המלחמה היה חסר תקדים בהיקפו – מול מפגינים, סטודנטים, עובדים, או סתם אנשים שכתבו דברי סולידריות עם תושבי עזה ברשתות החברתיות. כן, רובם המכריע היו אזרחים פלסטינים, אבל לא רק. בהפגנה ביפו נגד מעצרם של ח"כים ערבים, הוכו ונעצרו סביבי מפגינים יהודים רבים. השוטרים הכו גם אותי, והתכוונו גם לעצור אותי, אבל ויתרו, בסופו של דבר, בגלל תעודת העיתונאי שלי. המון זועם תקף את ביתו של חברי העיתונאי ישראל פריי, שבקושי חילץ משם את משפחתו. הפחד מהאלימות של המשטרה ושל החברה סביבי ודאי תרם גם הוא. פחדתי כפי שלא פחדתי בעבר, כשהייתי צעיר יותר, ואחראי רק לעצמי. אפילו בתוך הבית, ביני לבין אהובתי ושותפתי לחיים, נפערה תהום ביחס למלחמה; תהום שניסיתי ללמוד ממנה, לצמוח ממנה, כך שלא תשתק אותי – אבל גם היא נמצאת ברקע כל הזמן.

על אלה אפשר להוסיף את השיח האלים מכל הצדדים ברשתות החברתיות, את הייאוש המצטבר מהחברה הישראלית, שאטומה לחלוטין למציאות ולכל דבר ביקורת, ואת התסכול מחלוף הזמן. בחודשים הראשונים עוד טרחתי לכתוב שוב ושוב מעל כל במה שיש לעצור את המלחמה מיד. אבל כמה כבר אפשר לכתוב את אותו הדבר ולראות שהמצב רק הולך ומחמיר?

אני חושב על מיני פשעים מחרידים, שעמים ומדינות ביצעו לאורך ההיסטוריה, ועל כך שתמיד שאלתי את עצמי איפה היו אז אנשי המצפון, בנות ובני אדם שראו את הזוועה וידעו שצריך להתנגד אליה ולא עשו מספיק. רציתי לספר לעצמי שהייתי נוהג אחרת. והנה, אני מבין שלא בהכרח. אני מבין אותם יותר. גם להם בטח היו ילדים לדאוג להם, פחדים מדיכוי מצד השלטון והחברה סביבם, מתחים בתוך המשפחה, ייאוש ממאבק שלא הצליח. ומפה לשם הנה אני יושב ומוחא כפיים בהתלהבות בתיאטרון גבעתיים.

השמאל בעולם, וגם בישראל, ויתר על נושאים שהיו לא נוחים לו כמו ביטחון. חייל ישראלי ברפיח, יולי 2024 (צילום: אורן כהן / פלאש90)

השמאל מזניח, הימין מתחזק

החרטה הזו היא הנוקבת יותר, הברורה יותר, הכואבת יותר. היא גם זו שאני חושב שצריכה להטריד כל אדם ואישה בארץ ובעולם, שמתנגדים למלחמה הפושעת הזאת, ושצריכה להניע את כולנו לעשייה נרחבת יותר באופן מיידי. זוהי חובה אנושית בסיסית. החרטה השנייה מורכבת יותר מבחינתי. אנסה להסביר אותה, ואז גם את כל ההסתייגויות שלי ממנה, ואת הסיבות שבגללן היא עדיין רלוונטית בעיניי, על אף ההסתייגויות.

בספרה החדש, Doppelganger, עוסקת נעמי קליין בין היתר באופן שבו הימין מתחזק מהבחירה של השמאל (בעיקר הליברלי) להפקיר נושאים או שדות שיח, לסמן את עצם הדיון בהם כ"ימני", מבלי להציע אלטרנטיבה אידיאולוגית. כך, עצם השיחה על נזקי הסגרים בקורונה או על האתגרים שמייצרת הגירה למדינה הקולטת נתפסת כבלתי לגיטימית, והימין זוכה להגדיל את כוחו כי הוא היחיד שעוסק בסוגיות שמשפיעות ישירות על חייהם של אזרחים רבים. הבחירה הזאת נובעת לאו דווקא מכך שהשמאל לא יכול להציע תשובות טובות יותר מאלו של הימין, אלא מאיזו טהרנות מחנאית, ואולי מחשש מ"ביטול", חשש לצאת מחוץ לתלם החרוש והמוכר של הנושאים שבהם אנחנו כן עוסקים.

עם הניתוח הזה של קליין לצידי, לאחרונה אני מרגיש יותר ויותר שאכן הפקרתי נושאים לימין. ברוב  הפעילות שלי נגד משטר האפרטהייד שישראל מפעילה לא עסקתי כמעט בכלל בשאלות על ביטחון ליהודים בארץ, על חמאס, על איומים אזוריים ועולמיים לקיום היהודי בארץ, ועל אנטישמיות. בשנה האחרונה כן עסקתי, אבל לא מספיק, בחששות המאוד קונקרטיים, המאוד מובנים ומבוססים, של היהודים בישראל, שנובעים מהסיוט שחווינו באותה שבת שחורה, מהתערערות הביטחון הנרחבת יותר שנובעת ממלחמה מתמשכת ומרובת חזיתות, וגם מהאסוציאציה לתקופות אחרות ולאיומים אחרים שעולה מהטראומה היהודית הבין-דורית. לא השקעתי מספיק זמן בהתמודדות עם המופעים המבישים של הכחשת זוועות 7 באוקטובר, או של הצדקתן, או בקריאות של מפגינים במערב שמשמעותן היא פגיעה ואף גירוש של יהודים מהארץ, או בקונספירציות אנטישמיות – מופעים שהתגלו במעגלים מסוימים בתנועה הרחבה והפרוגרסיבית למען חירות וצדק לפלסטינים, שאני רואה את עצמי חלק ממנה.

חשוב כבר כאן להדגיש: אני בשום אופן לא חושב שזהו מאפיין מרכזי של התנועה. ברור לגמרי, ומחקרים מראים זאת בשיטתיות, שעיקר ההתקפות האנטישמיות בעולם המערבי מגיעות מהימין. ברור לי גם, מהיכרות עמוקה ורבת שנים עם התנועה, שהמניעים שלה הם טהורים, נובעים ממחויבות לשחרור, לצדק ולשוויון, וכן שרובם המכריע של הארגונים והפעילים שעוסקים בנושא על בסיס היכרות והבנה – מחויבים להתנגדות לאנטישמיות. חשוב גם כן להפריד בצורה נחרצת בין אנטישמיות אמיתית, שכאמור נפוצה יותר בימין, לבין ביקורת על ישראל, על הכיבוש, על האפרטהייד, על פשעי המלחמה, או על הציונות – כולן לגיטימיות לגמרי ואף חיוניות. ועדיין, גם אם מדובר בפן שולי בתנועה, יש להתייחס אליו.

כל הגורמים האלה שלא התמודדתי איתם – המקומיים והרחוקים – חשובים כשלעצמם, בגלל המשמעות שלהם בשביל חצי מיושבי הארץ הזו, החצי היהודי, ולמען זכויות האדם הבסיסיות שלהם, שלנו. הם חשובים לאידיאולוגיה שמאלית. אבל כשאני משווה את החרטה הזאת לחרטה הראשונה, אני עדיין מתמלא מיד בחרטה חדשה: איך אפשר להשוות בין המציאות הממשית, היום-יומית, של שני מיליון עזתים, של אוכלוסייה שכ-2 אחוזים ממנה נהרגו ושכולה סובלת יום-יום, לבין החששות של האוכלוסייה שמבצעת את הפשעים האלה, ושלמעט החטופים, משפחותיהם, משפחות שכולות והעקורים – רובה מנהלת סוג של חיי שגרה. האם זה לא פריבילגי ומנותק?

עיתונאים מסקרים את מאהל המחאה למען פלסטין באוניברסיטת קולומביה, ניו יורק, ב-23 באפריל 2024 (צילום: Pamela Drew/CC BY-NC 2.0 DEED)

אבל חייבים לעסוק גם וגם, לא רק בשם העקביות האידיאולוגית, אלא גם כי הפחדים והאיומים האלה שנטועים בלב החברה היהודית בישראל (וגם בחלקים של קהילות יהודיות בחו"ל) – נושאים שאני מרגיש שהפקרתי לימין – מהווים חלק מרכזי ממה שמאפשר את התמשכות המלחמה ואת הכמעט-קונצנזוס בעדה. אריאל אנג'ל, העורכת הראשית של אתר השמאל היהודי-אמריקאי Jewish Currents, ציטטה לאחרונה בפרק של הפודקאסט של האתר שהוקדש לאנטישמיות את הפעיל הפוליטי רפאל שמעונוב. "גם אם מיעוט זעיר של אנטישמיות נמצאת בשמאל – אנחנו חייבים לעסוק בה", הביאה מדבריו. "זה מרגיש לא פרופורציונלי לעסוק בזה בזמן רצח עם, אבל לא נוכל לעצור את רצח העם בלי זה, אם נשאיר פצצה בתוך התנועה".

או כמו שאמר לי לאחרונה חבר וקולגה פלסטיני, "זה לא פריבילגי לדבר על הנושאים האלה, כי לא מדובר רק בעתיד של יהודים בארץ הזאת, אלא גם בהווה של המאבק – מה היעדים שלו, מה הגבולות שלו, ומי יכולים להיות שותפים בו כדי לקדם את הצלחתו. צריך ליצור אינטרס של יהודים לתמוך במאבק כדי ליצור טרנספורמציה בחברה הישראלית שתוביל להצלחת המאבק למען צדק לפלסטינים". בשיר אבו-מאנה מוסיף בדברים נוקבים, ביחס לסיסמאות בהפגנות במערב שמצדיקות פגיעה באזרחים יהודים: "קריאות כאלה, אף אם הן נדירות, חותרות תחת המאבק הפלסטיני. מהות התמיכה בפלסטין היא דרישה מישראל לסיים את הכיבוש הבלתי חוקי ולתת דין וחשבון על הפרות החוק הבינלאומי. מהותה אינה תמיכה בהרג אזרחים ישראלים או בהרס ערים ישראליות. אם מכבדים את החוק הבינלאומי – מכבדים אותו עבור כולם". שלושתם צודקים, וזה אפילו לא עניין יהודי ייחודי או בלעדי. שיחות דומות התקיימו בתוך השמאל הלבן בדרום אפריקה, כשהפחד ממה שיקרה ללבנים עם סיום האפרטהייד שיחק תפקיד משמעותי בתחזוקה של המשטר הזה בקרב קהילת השמאל הלבן במשך שנים.

חשבתי שהקיום היהודי הקולקטיבי בארץ מובטח

אם כך, אני צריך לשאול את עצמי למה הפקרתי את כל רשימת הנושאים הארוכה הזאת לימין. הרי, בדיוק כמו שקליין אומרת, זה לא שאני לא יכול למצוא תשובות טובות לנושאים האלה: ביחס לאנטישמיות – הרי השמאל לאורך ההיסטוריה הוביל את המאבק בגזענות ובאנטישמיות. וביחס לסיכונים הביטחוניים ליהודים בארץ – השנה האחרונה הוכיחה את מה שאנחנו קוראים בהפגנות כבר שנים: "הימין שבשלטון לא יביא שום ביטחון". 7 באוקטובר הוא הוכחה שה"פתרונות" של הימין – "ניהול הסכסוך", או לחלופין התוכניות  להביס או לאיין את הלאומיות הפלסטינית ואת השאיפה הבסיסית לחירות – מובילים רק לאסון ולחיים נצחיים על החרב. מנגד, אפשר ונכון לדבר על האינטרס העמוק שלנו כיהודים במזרח התיכון בכינון של עקרונות השוויון והצדק לכל העמים, ובהסכמי שלום ובהסדרי ביטחון אזוריים, שיקנו לנו יציבות לטווח הארוך במסגרת סיום השליטה המדכאת בפלסטינים.

תומך בפלישה ללבנון. יאיר גולן, בפגישת סיעת העבודה בכנסת, יולי 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אז למה לא עשיתי את זה? בחלק מהסיבות כבר דנתי כאן: כי חשבתי שצריך לעסוק קודם כל ובעיקר בעוול הגדול יותר, שהוא משטר האפרטהייד, ובנגזרותיו כמו המלחמה עכשיו; כי הוא גם העוול שהחברה שלי מבצעת, ולכן האחריות שלי עליו והיכולת שלי להשפיע עליו היא גדולה יותר; כי שיח הביטחון בארץ אכן נשלט על ידי המרכז-ימין, על ידי גנרלים בדמות גנץ את גלנט את איילנד, וגם כשמסתכלים על הגנרלים שלכאורה מזוהים עם "השמאל הציוני" המצב לא נראה הרבה יותר טוב (ראו למשל את יאיר גולן, ראש מפלגת "הדמוקרטים" החדשה שצומחת על חורבות העבודה ומרצ, מנצל המגנים האנושיים, שתומך בהרעבת עזתים ובחזרה ל"רצועת ביטחון" בלבנון); כי חשבתי שעצם העיסוק בשאלות של ביטחון או אנטישמיות מקבל בהכרח מסגרת מונחים ומחשבה של הימין, וכי קל יותר פשוט להתעלם מכל השיח הזה מאשר להתמודד איתו וליצור חלופה שמאלית של ממש בתוכו.

ומלבד זאת, חשבתי שזה מובן מאליו. כלומר, ברור לי לגמרי שאני מתנגד למתקפות על אזרחים מצד חמאס או חיזבאללה, ובהקשר האקטואלי יותר שאני מייחל לשובם של החטופים במהרה, ולחזרתם הביתה בבטחה של עשרות אלפי העקורים. זה מובן לי מאליו גם כאיש שמאל שאלה עקרונותיו, וגם כאזרח יהודי בישראל שהוא ומשפחתו הם המטרות של המתקפות האלה. אבל אני מסתכל סביב ומבין איך ההסתה המתמשכת של הימין נגד השמאל, איך המורכבות של המסר שכן מכיר בזכותם של הפלסטינים להיאבק על חירותם גם בדרכים שמזעזעות ישראלים (כמו הדרך המוצדקת של ה-BDS או כלים של הגנה עצמית מול אלימות מתנחלים וחיילים), איך הרדיקליות של הדרישה לשוויון מלא בין העמים ברחבי הארץ (שהיא למעשה בסיסית ביותר אבל קיצונית יחסית לשאר הפוליטיקה בארץ), וגם איך היעדר התנגדות קולנית מספיק וברורה לפגיעה בנו – כולם יחד יכולים ליצור את הרושם אצל ישראלים אחרים שלא אכפת לי, לנו, מהקהילה שלנו. לפעמים, הרושם הזה נוצר אפילו אצל אנשים שקרובים אליי מאוד.

וקיימים גם השינויים במערך הכוחות המקומי והעולמי. השנים המכוננות של התגבשותי הפוליטית היו שנות התשעים; שנים אשר, למרות קיומם של פיגועים (שחלקם הכו בסביבתי הקרובה), התאפיינו ברמת המאקרו בתחושה שאני חי במדינה חזקה ויציבה, שלא ניצבת בפני שום איום קיומי. במישור העולמי, אלה היו גם השנים שבהן התבסס הסדר החד-קוטבי החדש של ההגמוניה של "בעלת בריתה הטובה ביותר" של ישראל, אחרי נפילת ברית המועצות. ההתבגרות לתוך השמאל העולמי החדש בשנות התשעים, שהגיע לשיא בהפגנות נגד ארגון הסחר העולמי בסיאטל ב-1999, הגדירה את היריבים העיקריים שלנו – הקפיטליזם שדורס את האנושות ואת הפלנטה, והאימפריה האמריקאית ותעשיית הנשק האדירה שלה. לא היה כוח בעולם שהשתווה לשני אלה או שהיווה איום על עתיד האנושות ועל עתידי האישי כמו שני אלה, וכחלק מהתמונה הגדולה הזאת לא היה דבר בארץ שאיים עלי כמו התמשכות הכיבוש, והתגובה שהוא מעורר מצד פלסטינים.

אלה הם אכן עד היום בין האיומים המרכזיים על האנושות, אלא שהם נעשו פחות בלעדיים. ירידת קרנה של ארה"ב פינתה מקום לכוחות חדשים, כמו הציר הרוסי-סיני-איראני, וגם במקומות אחרים בעולם התחזקותם של כוחות אנטי-קולוניאליים התגלגלה למגמות סמכותניות ולאומניות, כפי שכתב פה לאחרונה צפריר כהן. עם גיבוי מצד כוחות כאלה, ונוכח התעקשותה הממושכת של ישראל לרמוס כל הנהגה פלסטינית ולדכא כל צורה של התנגדות לא אלימה, עלו והתחזקו (בברכת ובעידוד ממשלות נתניהו) הכוחות שהובילו ל-7 באוקטובר.

במקביל, בארה"ב, חלקים מהשיח במעגלים הפרוגרסיביים מאמצים באופן שגוי את כתביו של פרנץ פאנון, לא כאזהרה מסכנות הקולוניאליזם והמאבק המזוין בו (סכנות שפוגעות בטווח הארוך בעיקר בנכבש עצמו, גם אחרי השחרור), אלא כמתכון לשחרור שיש ליישמו ללא ביקורת, ודאי לא מצד יהודים או לבנים. בחיבור כל הגורמים האלה יחדיו, נוצרת מציאות פוליטית אזורית וגלובלית חדשה, שבה הזכות הבסיסית של קיום קולקטיבי יהודי בארץ הזו כבר לא מובנת מאליה כמו שהייתה לפני שלושים שנה. עד כה, הקיום הזה בא יד ביד עם מניעת הזכות לקיום קולקטיבי פלסטיני בארץ, עם דיכוי הלאומיות הפלסטינית, ובגיבוי ובשירות של האינטרסים האמריקאים – ועכשיו עצם זכות הקיום הזה מתערערת.

איך לא לשרת את הימין

אני כותב את כל זה, ושוב נתקף מודעות עצמית וחרדה: האם כל מה שאני אומר, למרות הניסיון לשקף מורכבות וניואנסים, בסופו של דבר משרת את הימין ואת הטיהור האתני וההרג בעזה? הרי ברור לי שהסכנות ליהודים שאני מתאר, אם מצד כוחות מזוינים במזרח התיכון, אם בשל אנטישמיות במקומות אחרים, הן שוליות בהיקפן ביחס לסכנות הממשיות עד מאוד לפלסטינים (וללבנונים). חיוני להדגיש גם שאין שום פרופורציה בין העוצמה של שיח סטודנטים על מדשאות קמפוסים לבין הכוח הצבאי, הכלכלי והדיפלומטי של הממשל האמריקאי, שמגויס כולו מקיר לקיר להמשך תמיכה בפשעים של ישראל.

מתנגד לתפיסות פשטניות. פרופ' רשיד ח'אלידי (צילום: תומאס גוד, NLN CC BY SA 4.0)

ברור לי גם כן, כאמור, שיש קולות מרכזיים וחיוניים בשמאל שכן לוקחים על עצמם להתנגד למגמות האלה (רשיד ח'אלידי, כנראה האינטלקטואל הפלסטיני החשוב ביותר כיום, ונעמי קליין, מהדוברות הבולטות של השמאל החדש, הם רק שתי דוגמאות). אני רוצה ללמוד מהם, להעז להגיד את הדברים בצורה ברורה לא כדי לחבל בתנועה – אלא כדי לחזק אותה. להודות בקיומם של השלטים הבעייתיים בהפגנה ולהתמודד איתם זו דרך פעולה נכונה יותר מאשר להתעלם או להכחיש את קיומם. גם מוסרית, גם כדרך לוודא שאנחנו מצליחים להגדיל את שורותינו, וגם כדי שאוכל לעשות את מה שהוא אולי התפקיד החשוב ביותר שיש ליהודים ישראלים במסגרת המאבק. אני מאמין שאני חולק את אותם העקרונות עם רוב התנועה למען חירות וצדק לפלסטינים, ובתוך התנועה הזאת התפקיד שלי זה לעשות עבודה אפקטיבית וטרנספורמטיבית מול הציבור שבתוכו אני חי – ולזה צריך כלים.

מבחינתי, זה אומר להיות ישיר יותר בהתנגדות למופעים של פגיעה באזרחים יהודים או של מסרים אנטישמיים. זה אומר להמציא מחדש את הקיום היהודי הקולקטיבי כאן במתכונת חדשה, של שותפות ושוויון עם העם הפלסטיני, ולהתעקש על הקיום הזה מול כל מי שחושב לערער עליו. זה אומר לחשוב באופן פעיל יותר ולדבר על הפתרונות הביטחוניים לישראלים במסגרת סיום המלחמה. למשל, לא לפחד להגיד שביום אחרי פינוי עזה ודרום לבנון, הצבא יצטרך לעמוד על הגבול כדי לשמור על קהילות העוטף וצפון הגליל בזמן המשא ומתן על סיום הכיבוש, או שבמסגרת הסכמי השלום שייחתמו פה יום אחד, יהיה גם פרק של הסדרי ביטחון שיתבסס על שיתוף פעולה ביטחוני ישראלי-פלסטיני, במתכונת שהתחילה באוסלו (אבל באמת לטובת ביטחון הדדי של כולם, ולא כשיתוף פעולה שמאפשר את המשך הדיכוי הישראלי, מה שקרה בפועל בשלושים השנים האחרונות). או למשל לשים לב, כמו שמציין עירן הלפרין על בסיס מחקרי דעת הקהל של מרכז אקורד, שכיום יש מיעוט בקרב הישראלים שתומך בשתי מדינות – אבל רוב גדול שתומך בפתרון של שתי מדינות במסגרת שלום אזורי בחסות אמריקאית.

אחרי המלחמה, זה יהיה משהו שנוכל לעבוד איתו כדי לקדם שלום אמיתי (אם במסגרת שתי מדינות, אחת או קונפדרציה) לפי העקרונות שמעלים באש"ף, באו"ם, בליגה הערבית, ובתנועת ה-BDS – מבלי להזניח את ביטחון היהודים בארץ, ואף במטרה מוצהרת להגביר אותו. כל זה כאילו מובן מאליו, אבל אני רוצה לקוות שאלה בדיוק הפרטים, ותשומת הלב לפרטים, שיכולים להוביל לשינוי, ולעצור את הזוועה שאנחנו חיים בה.