התינוקות העזתים שלא חגגו את יום הולדתם הראשון

ב-16 בספטמבר, משרד הבריאות העזתי פרסם מסמך בן 649 עמודים שמכיל את המידע האישי של 34,344 פלסטינים שנהרגו במתקפה של ישראל על הרצועה הנצורה ב-11 החודשים האחרונים. הרשימה הארוכה הזאת אינה מלאה: יותר מ-41 אלף איש נהרגו בעזה מאז 7 באוקטובר, לפי נתוני משרד הבריאות, אבל רבים מהם עדיין לא זוהו. יותר מ-11,300 מהקורבנות המזוהים הם ילדים, ו-710 היו תינוקות מתחת לגיל שנה.

להלן סיפורם של שישה מהתינוקות האלה, שנגזלו מהעולם עוד לפני שחגגו את יום הולדתם הראשון.

אסר ואייסל אבו אל קומסאן, בני ארבעה ימים

באוגוסט, אנשים ברחבי העולם ראו את תמונתו של מוחמד אבו אל קומסאן, בן 33, מחזיק את תעודות הלידה של התאומים שנולדו לו. המשפחה, שנעקרה מביתה בשכונת א-רימאל שבעיר עזה בתחילת אוקטובר, נאלצה לעבור למחנה הפליטים שאבורה בעיר רפיח בדרום עזה, ואז ברחה שוב לדירה בדיר אל-בלח במרכז הרצועה. שם נהרגו הילודים אסר ואייסל, ארבעה ימים בלבד אחרי שנולדו, ביחד עם אימם ג'ומאנה.

ב-10 באוגוסט, מוחמד וג'ומאנה שמחו מאוד אחרי לידת התאומים בניתוח קיסרי קשה בבית חולים שדה האמריקאי בדיר אל-בלח. אבל זמן קצר לאחר מכן, השמחה הפכה לכאב עמוק.

"בתחילת המלחמה של ישראל בעזה, אחרי שעברנו מאזור אחד לשני בחיפוש אחר מקום בטוח שבו אשתי תוכל להשלים בנוחות יחסית את החודשים האחרונים של הריונה, החלטתי לבסוף להישאר בדירה של אחד מקרובי משפחתה של אשתי במגדלי הקסטל, מזרחית לדיר אל-בלח, יחד עם אימה ואחיה", מספר מוחמד למגזין 972+. "לא האמנתי שהדירה הזאת תהפוך למטרה של טילי הכיבוש".

"אחרי שאכלתי ארוחת בוקר עם אשתי ואימה בבוקר של ה-13 באוגוסט, הלכתי לאסוף את תעודות הלידה של ילדינו ממחלקת רישום האוכלוסין בבית החולים קדושי אל-אקצא בדיר אל-בלח", הוא ממשיך. "דקות אחרי שלקחתי את התעודות, כשעוד הייתי בבית החולים, קיבלתי שיחת טלפון משכן שהודיע לי שהצבא הישראלי הפגיז את הדירה שבה היו אשתי וילדינו, ושכל מי שהיה בפנים פונה לבית החולים שבו הייתי באותו זמן.

"בהתחלה חשבתי שהם רק נפצעו, אבל כשגיליתי שהגופות שלהם נמצאות במקררי חדר המתים של בית החולים, הוכיתי בהלם", ממשיך מוחמד. "אחד מהתאומים נקרע לגזרים, אי אפשר היה לזהות את פניו, והשני היה ספוג בדם, ממש כמו אמא שלהם. פגז ישראלי כרת את ראשה של סבתא שלהם. הזעזוע מהמראה המחריד היה יותר מכדי משיכולתי לשאת. התעלפתי והתמוטטתי על הרצפה".

אחרי לידת התאומים, ג'ומאנה שיתפה בעמוד הפייסבוק שלה פוסט שהודיע על כך, ושימח את כל מי שהכיר אותה. היא קיבלה שטף של ברכות והבעת שמחה, למרות הטרגדיות שמסביב. ארבעה ימים לאחר מכן, אותו פוסט התמלא בניחומים. מגיבים הביעו זעזוע וצער מהחדשות על מותה ומות ילדיה.

"ג'ומאנה ואני חיכינו בהתלהבות לחיים החדשים שלנו, מלאים בצחוקם של שני הילדים שלנו, אבל הכיבוש הישראלי שדד מאיתנו את השמחה הזאת", אומר מוחמד. "יש לי רק זיכרונות קצרים ואת הרגעים היפים ביותר בחיי עם התאומים שלי ואישתי לפני שהם עזבו את העולם הזה. אייסל ואסר היו השמחה הראשונה והאחרונה שלי. מה היתה אשמתם? מדוע הכיבוש הישראלי הפציץ אותם?"

סברין אל-רוח אל-שייח, בת חמישה ימים

סברין אל-רוח אל-שייח לא נולדה עדיין כשאימה נפצעה קשה ואביה ואחותה נהרגו בהפצצה ישראלית על רפיח באפריל. דודה של התינוקת, רמי אל-שייח, תיאר את ההרס שלו גרמו הפצצות בשאבורה. "עם שחר ב-20 באפריל, בזמן שישנו וללא אזהרה מוקדמת, מטוסי קרב הפציצו את הבית", משחזר רמי. "אחי שוקרי נקרע לגזרים, כמו גם בתו מאלק".

רופאים ביצעו לאם – ששמה גם היה סברין – שהיתה  בחודש השביעי להריונה,ניתוח חירום קיסרי, אבל היא מתה 10 דקות לאחר מכן מפציעות בראש, בחזה ובבטן. התינוקת הועברה לבית החולים האמירתי ברפיח לטיפול רפואי; במשך חמישה ימים היא נאחזה בחיים, אך לבסוף נכנעה והצטרפה לשאר משפחתה.

לצד האם, האב והאחות מאלק בת ה-3, נהרגו 16 בני משפחה נוספים בהתקפה.

"אביה המתין בהתרגשות ללידתה של ביתו, ורצה לקרוא לה 'רוח', כלומר 'נשמה', אבל החלטתי לקרוא לה סברין אל-רוח, גם לזכר אימה, וגם כדי להגשים את משאלתו של אביה לפני שנהרג", אמר רמי למגזין 972+. "עד מתי יימשכו מעשי הטבח האלה? העולם לא מתייחס לרצח העם שמתבצע נגדנו".

מנאל אבו אל-ע'וף, בת שבעה חודשים

בשבוע הראשון של המתקפה הישראלית, מואמן אבו אל-ע'וף, בן 26, נעקר ביחד עם משפחתו מביתם בעיר עזה, ומצא מקלט עם קרובי משפחה בדיר אל-בלח – אחרי שצווי הפינוי שהפיצה ישראל הבטיחו לתושבים שהאזורים שנמצאים מדרום לוואדי עזה הם בטוחים. אבל ב-14 באוקטובר, יום אחד בלבד אחרי שעזבו את ביתם, מטוסי קרב ישראלים הפציצו את הבית הסמוך למקום שבו שהו, בלי אזהרה מוקדמת. מואמן ואחיו נפצעו בהפצצה, אבל אישתו עלאא (בת 22), ביתו התינוקת מנאל (בת שבעה חודשים) ואימו מנאל (בת 53) נהרגו שלושתן.

"בהתחלה חשבתי שמה שקרה לי הוא רק חלום", הוא נזכר. "הרגשתי תחושת אובדן וצער עמוקים, שרק מי שאיבד את היקרים לליבו יכול להבין".

11 חודשים אחרי ההפצצה ההיא, מואמן נושא עימו את זכר משפחתו ואת הכאב הנורא של אובדנם. "הימים המאושרים ביותר בחיי היו כשהתחתנתי עם עלאא ב-12 בדצמבר 2021, וכשנולדה בתי מנאל, אבל הכיבוש גזל ממני את השמחה הזאת והרג אותן. הן היו חפות מפשע. האם הן היו לוחמות? האם הן נשאו נשק?"

ויסאם ונעים אבו אנזה, בני חמישה וחצי חודשים

ב-2 במרץ, התקפה הישראלית פגעה בביתה של ראניה אבו אנזה, בת 29, בשכונת אל-סלאם, מזרחית לרפיח, והרגה את התינוקות התאומים שלה, את בעלה ו-11 בני משפחה שמצאו שם מקלט ביחד איתם. ראניה שרדה את ההפצצה, וחולצה מתחת להריסות של ביתה החרב.

"ישנו כשהבית הותקף", סיפרה ראניה למגזין 972+. "פתאום מצאתי את עצמי קבורה בערימת הריסות. לא שמעתי את הטיל שפגע בנו. צרחתי, בתקווה שמישהו יחלץ אותנו. ההריסות כיסו את גופותיהם של ילדי ובעלי. הם נהרגו כולם".

לראניה ובעלה לקח שנים רבות להיכנס להריון. "נאבקנו קשה כדי ללדת ילדים", היא מספרת. "עברתי שלושה טיפולי פוריות; השניים הראשונים נכשלו, ובניסיון השלישי הצלחנו. נכנסתי להריון עם התאומים, ויסאם ונעים, וילדתי אותם ב-13 באוקטובר.

"מעולם לא דמיינתי שאאבד את התאומים ואת בעלי. חיכיתי בשקיקה לראות אותם גדלים מול עיניי, אבל עכשיו נותרתי לבד. עד היום אני מחפשת בהריסות הבית מזכרות מהילדים שלי – השמיכות שלהם, בגדים שחלמתי לראות אותם לובשים. אני עדיין שומרת את הבגדים שלהם, ועדיין עונדת את הטבעת של בעלי, שעימו חלקתי את הימים היפים ביותר בחיי. אבל הכיבוש הרג את החלום שלי ומנע ממני להיות אמא".

איברהים מוחמד הוא עיתונאי פלסטיני עצמאי מעזה, שעוסק בנושאים הומניטריים וחברתיים. הוא מחזיק בתואר ראשון בעיתונות ותקשורת מאוניברסיטת אל-אקצא. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס