7 באוקטובר הוא גם תבוסת השמאל, ויש ללמוד ממנה

השמאל העולמי זקוק לשמאל הישראלי ולשמאל הפלסטיני ולהכוונה שלהם. הפגנת סולידריות עם עזה בלונדון, ב-8 ביוני 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

בגרמניה, לאחר תוצאות גרועות בבחירות או אחרי הפסד בקמפיין פוליטי, נהוג לצטט את האמרה: "להבין את התבוסה, זה להכין את הניצחון". לרוב אנחנו בשמאל נוטים ללמוד מההצלחות המעטות שהיו לנו בהיסטוריה, ולנסות לשחזר אותן. חשבו, למשל, כמה מרקסיסטים אוהבים להתווכח על מהפכת אוקטובר 1917 או מאי 1968, או אנרכיסטים על כמה חודשים בספרד בזמן מלחמת האזרחים. אבל עד כמה שנעים להתבוסס בתמונות ניצחון נדירות יחסית, דווקא הבנת התבוסה היא צעד קריטי בהכנה למאבקים בעתיד.

מתוך הנכונות להתמודד בכנות עם התבוסה, אני רוצה לדבר על 7 באוקטובר. היו הרבה כישלונות באותו היום: של הצבא, של המודיעין, של ה"קונספציה". בנוסף, היה גם כישלון מוסרי מחריד מצד ההתנגדות הפלסטינית, שהחליטה להפנות את מרב האלימות כלפי קהילות אזרחיות. אבל 7 באוקטובר, כמו גם כל מדיניות הכיבוש הישראלית לפניו ולאחריו, מסמל בעיקר כישלון של ההבטחה לסדר עולמי המבוסס על החוק הבינלאומי ועל זכויות אדם, שבאה בעקבות מלחמת העולם השנייה, וביתר שאת – לאחר השחרור מעול הקולוניאליזם הישיר ברוב העולם. במובן הזה, ובמובנים רבים אחרים, מדובר, על כן, גם בתבוסה של השמאל.

ההחלטה של חמאס, ושל רבים אחרים בתנועה הלאומית הפלסטינית, לפנות למאבק צבאי ולאלימות כלפי אזרחים ישראלים, על אף יחסי הכוחות הלא שווים ועל אף המחיר העצום שההתנגדות הזאת גובה מהעם הפלסטיני, חושפת כישלון עמוק של השמאל להציע פעולות אלטרנטיביות משכנעות מול התבססות משטר ההפרדה והכיבוש. חשוב להדגיש שלא מדובר רק בכישלון של השמאל הישראלי, שלא הצליח לשכנע את הישראלים לסיים את הכיבוש. מדובר גם בכישלון של השמאל הבינלאומי, שעל אף העיסוק הרב שלו בנושא, לא הצליח לגרום לממשלות שלו להפעיל לחץ מספק על ישראל כדי לקדם פתרון צודק.

השתלטות כוחות סמכותניים ולאומניים על מאבקים אנטי-קולוניאליים

המציאות העצובה היא שאף אחד לא היה מסוגל להציג לפלסטינים, כמו גם להרבה אוכלוסיות אחרות בעולם שסובלות מדיכוי שיטתי, אסטרטגיה יעילה ומוצלחת לשחרור, המתבססת על מאבק לא אלים ועל סולידריות בינלאומית. מוסדות גלובליים, כמו האו"ם ובתי הדין הבינלאומיים, גם הם כשלו, לפחות עד עכשיו, בעשיית צדק. על אף ההרס הנורא ברצועה, אי אפשר להכחיש שהאלימות הפלסטינית, והאיומים מצד "ציר ההתנגדות", הצליחו לשים את השאלה הפלסטינית על המפה, לאחר שהיה נדמה שהעולם – מצפון תל אביב עד צפון לונדון ומדובאי עד בייג'ינג – כבר לגמרי שכח אותה.

ההכרה בכישלון אינה הודאה שרק מאבק צבאי הוא אסטרטגיה מוצלחת לשחרור. זאת קביעה שחשוב לי להבהיר בעיקר מחוץ לישראל, מול קהלים שלא מבינים לעומק את הדינמיקה ההרסנית שהפשעים של חמאס הובילו אליה בתוך החברה הישראלית. לשמאל המתעקש על צדק ושוויון לכולם – כלומר גם ליליד וגם למתיישב – יש ויהיה תפקיד קריטי בעיצוב העתיד פה, ובכל רחבי העולם. כמו שרוזה לוקסמבורג אמרה, והחודשים האחרונים הבהירו זאת מעבר לכל ספק, הבחירה האמיתית היא בין סוציאליזם דמוקרטי לבין ברבריות.

אבל בשביל להבין יותר לעומק את האתגרים כאן, צריך להסתכל גם מעבר לפיסת האדמה הקטנה הזאת בין הירדן לים. כמי שעובד בארגון בינלאומי, באפריקה, באסיה, בדרום אמריקה, אני רואה איך כוחות סמכותניים ולאומניים משתלטים היום על מאבקים אנטי-קולוניאליים, או מצליחים לתת ביטוי לדרישה של עצמאות לאומית, הרבה יותר מאשר תנועות שמאל עממיות, שנשאו שנים את הדגל.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

באזורים מדרום לסהרה באפריקה, בסנגל, בורקינה פאסו או ניז'ר, בדחף לעצמאות מהשפעה מערבית, בעיקר צרפתית, תומכים כוחות כמו רוסיה, ומובילים אותו משטרים סמכותניים, ש"חטפו" את האיבה המאוד מוצדקת כלפי צרפת באזור וגירשו את הצבאות האירופאים ששהו שם על מנת להילחם לא רק בתנועות טרור מוסלמיות, אלא גם בגלי הגירה לכיוון הצפון.

הפרדיגמה של מדיניות הפיתוח המערבית מתמוטטת במקומות רבים, בעיקר בעקבות ביקורת על הפטרנליזם וחוסר היעילות שלה בלקדם עצמאות כלכלית. בעיקר מאז משבר הקורונה והמלחמה באוקראינה, אנו רואים גם איך העניין של אירופה עצמה ב"עוצמה רכה" – כלומר במדיניות חוץ דרך השקעה בתרבות ובחברה אזרחית, יורד בכללותו.

העלייה של הימין הקיצוני במדינות רבות מובילה גם למגמה כללית של הסתגרות, אפילו התבודדות לאומנית בתוך היבשת. התהליכים האלה, שאנחנו מכנים לעיתים גם "פרובינציאליזציה של אירופה", באים לידי ביטוי גם בתרבות. מול סגירת הגבולות והשיח באירופה, שאנו חווים ביתר שאת מאז אוקטובר, העולם מחוץ לאירופה ממשיך בשלו: ביירות, שרצתה להיות "פריז של המזרח התיכון", מבקשת כעת להיות "דובאי של הים התיכון". ג'קרטה, בוגוטה, הונג קונג ולאגוס הופכות למרכזים משפיעים בספרות, באמנות וגם באקדמיה. המחשבה שצריך לחיות בוושינגטון, בלונדון או בברלין בשביל להיות "חלק מהעולם" מאבדת במהירות מתוקפה.

כלל לא ברור אם מדינות כמו ארה"ב, גרמניה או בריטניה באמת מעוניינות בסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בנימין נתניהו וג'ו ביידן, ב-9 במרץ 2016 (צילום: עמוס בן גרשום / לע"מ)

כמי שבא מארגון שמרבה לעסוק בענייני בריאות, אני יכול להעיד על הכישלון המוסרי המוחלט של הצפון הגלובלי בתחום הזה, ואיך הוא תרם לאיבוד ההגמוניה המערבית. זה בא לידי ביטוי במיוחד בזמן הקורונה. ההתעקשות של הצפון הגלובלי, בעיקר גרמניה וארה"ב, לא לאפשר שימוש בפטנטים של החיסונים, וההחלטה המאוד צינית להעדיף רווחים על פני בריאות במדינות שמחוץ למערב, היו אירועי מפתח. הנושא הזה עדיין עולה במפגשים רבים מחוץ לאירופה, אף שבמערב לכאורה "שכחו" אותו. לכן לא מפתיע שהדרום הגלובלי מחפש חלופות למודלים מערביים של פיתוח, ופונה יותר ויותר לכיוון מזרח על מנת לקבל תמיכה.

בנוסף, התפקיד הכלכלי הגדל של סין באפריקה, באסיה ובאמריקה הלטינית מדגיש את השינוי המשמעותי בדינמיקה של הכוח הגלובלי. הכישלון המהדהד של משטר הסנקציות המערבי נגד רוסיה הוא עוד דוגמה לכך. לצד זאת, גם ההשפעה הכלכלית של המערב פוחתת. מוסדות כמו הבנק העולמי מאבדים רלוונטיות, בעוד רוסיה וסין מציבות את עצמן ככוחות גלובליים חדשים. ההגמוניה הכלכלית של הדולר האמריקאי והשליטה המערבית על החובות דועכות. בגרמניה או בארה"ב רבים עדיין חושבים שהם מרכז העולם, אפילו מפנטזים שהם יכולים להכתיב מדיניות חוץ ופנים למדינות עניות, כאילו אנחנו בשנות ה-80 וה-90. אבל זה כבר ממש לא המצב. שליטי העולם לשעבר לומדים לאט את מגבלות הכוח, לאט מדי לטעמי, אבל אפילו מכוני המחקר השמרניים ביותר במערב כבר לא יכולים להכחיש את המציאות.

צורך אסטרטגי להסתכל לכיוונים אחרים

התהליך הזה מעמיד את השמאל הישראלי והפלסטיני בפני אתגרים משמעותיים. נראה שהחודשים האחרונים מבהירים מעל לכל ספק שהמחשבה כי בהתערבות אפקטיבית מצד אירופה, רק עוד טיפה לחץ, רק עוד כמה מקלות וגזרים מהדוד סאם, הסכסוך סוף סוף ייפתר, היא תקוות שווא. כלל לא ברור אם מדינות כמו ארה"ב, גרמניה או בריטניה באמת מעוניינות בסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואם כן – אם יש בכוחן להביא לכך.

בנוסף, התלות של השמאל המקומי בשיח הליברלי האירופי והאמריקאי, ובמימון מצד גורמים שקרובים לשיח זה, מעלימה מהעין צורות חשיבה שונות ואפשרויות שונות ליצירת חיבורים. זאת אף שהמעורבות האירופית והאמריקאית לא תרמה לפתרון צודק של הסכסוך. המעורבות המערבית עזרה לסבסד את הכיבוש וגם הובילה ל"אֶנְגִ'יאוֹיִזַצְיָה" (מלשון NGO) של תנועות חברתיות, ליצירת אליטות מנותקות ולעיתים – גם להפצה של שחיתות. כמובן שצריך להיאבק נגד הניסיונות של הימין (בישראל ובאירופה) למנוע תמיכה כלכלית מארגונים ישראליים ופלסטיניים, אבל ראוי גם לעשות חשבון נפש מה המימון הזה עושה בשטח בטווח הארוך – חוץ מלמרק קמעה את המצפון האירופי.

כשאירופה נוטה היום ימינה, ויכולתה של האימפריה האמריקאית לקבוע את הפוליטיקה באזור נחלשת, יש צורך אסטרטגי עמוק להסתכל לכיוונים אחרים בעולם. מעניין לשים לב שנתניהו כבר הבין את זה היטב בשנים האחרונות, בניסיון שלו לגוון קשרים כחלק ממדיניות החוץ של ישראל. אין סיבה שהשמאל לא יעשה אותו הדבר.

שינוי בחלוקת הכוח הגלובלית מחייב חשיבה מחודשת על אסטרטגיות שמאל. הנקודה המרכזית בעבודה שלנו ב"מדיקו", למשל, היא שהשמאל האירופי חייב, מצד אחד, להתמקד בתיקון עוולות קולוניאליות, ומצד שני לתמוך כמה שיותר במוסדות בינלאומיים, הפתוחים להשפעה דמוקרטית מלמטה. שיתוף פעולה עממי הוא קריטי, כפי שמראות תנועות המחאה הגלובליות במהלך 15 השנים האחרונות, מאיראן, מצרים ותוניסיה, עד לברזיל, ספרד ועוד.

שיתוף פעולה עממי הוא קריטי. מפגינות במחאת "אישה, חיים, חירות" בטהראן

בראש סדר היום עומדת ההתמודדות עם הקטסטרופה האקלימית המתקרבת ועם האי-שוויון ההולך וגובר בעולם. שני המשברים האלה קשורים זה בזה, והמחויבות של השמאל לחבר בין מאבקים ופתרונות אוניברסליים מספקת עמדה ייחודית להתוויית דרך ברורה לעתיד. הימין הלאומני פשוט לא מסוגל להתמודד עם האתגרים האלה.

אין צורך להסביר באריכות למה גישה גלובלית היא הכרחית בהתמודדות עם האסון האקלימי, שמחמיר את האי-שוויון ואת העוולות הקיימות. אנחנו צריכים לאתגר את כוחם של התאגידים ולדרוש אחריות ממדינות ותאגידים – באמצעים משפטיים ודרך מחאות ופעולות ישירות. כל זאת בשיתוף פעולה בין הצפון לדרום.

הפרספקטיבה הגלובלית הזו חשובה במיוחד לשמאל הישראלי. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא חלק ממאבק עולמי רחב יותר, והאלמנטים הקולוניאליים והקולוניאליסטיים שבו לא כל כך ייחודיים כפי שכמה היו רוצים להאמין. לכן מאוד מומלץ לחפש השראה מחוץ לאירופה וארה"ב. אפשר ללמוד לקחים חשובים מהמאבקים של השמאל במדינות בעלות משטרים מדכאים כמו מרוקו, טורקיה, סרי לנקה, דרום אפריקה, נמיביה ומדינות רבות בדרום אמריקה. אף ששוחררו משלטון קולוניאלי ישיר, ברבים מהמקומות האלה עדיין נאבקים מול מבנים קולוניאליים ישנים ומול אי-שוויון.

אף שהשוואות לדרום אפריקה לא זרות לשמאל הישראלי, אני חושב שעדיין לא ממש הבינו כאן הלקחים מההצלחות ומהכישלונות של המאבק באפרטהייד. זה חשוב במיוחד גם משום שפעילים לבנים היו הכרחיים לסיום האפרטהייד, וגם משום שהאתגר המרכזי שלהם היה להבין איך אפשר להיות חלק מתנועה לשחרור, שבה אסור להם למלא את התפקיד המוביל.

חשוב במיוחד להבין איפה נמצאים עכשיו פעילי שמאל לבנים רבים אחרי הסיום הרשמי של האפרטהייד. הרי למרות שהאפרטהייד נגמר רשמית, הפערים הכלכליים-חברתיים התרחבו. עיירות העוני עדיין קיימות, והמפלגה שהנהיגה את השחרור, הקונגרס הלאומי האפריקאי, הפכה למושחתת. אולם פעילים לבנים רבים לא שמים את ה"לבָנוּת" שלהם במרכז החשיבה והמעורבות שלהם במאבקים עכשוויים, כמו זכויות קרקע והתמודדות עם עוני. רבים מהם, ולא במקרה, הם גם יהודים. הניסיון שלהם מציע דוגמה איך קבוצות פריבילגיות יכולות לתרום לצדק חברתי מבלי להאפיל על קולותיהם של המוחלשים.

גם בדרום אמריקה, המאבק לצד קהילות ילידיות נגד מדיניות ניאו-ליברלית מציע לקחים חשובים. תנועות שהובילו ילידים הצליחו לאתגר תאגידים בינלאומיים ואת המדיניות שאימצו מדינות שהתבססו על מבנים קולוניאליים. בלתי אפשר לדמיין את השמאל בדרום אמריקה בלי חלקו של המאבק הילידי, שגם הצליח להניח על השולחן את השאלה האקולוגית בצורה משכנעת כבר לפני עשרות שנים.

בזמן מלחמת האזרחים בין שלטון הרוב הסינהלי והמיעוט הטמילי בסרי לנקה, מדינה שלרוב לא נמצאת על הרדאר של התקשורת הבינלאומית, השמאל הסינהלי לא היה פעיל במיוחד בהתנגדות למלחמה. גם משום שבהיסטוריה הקולוניאלית של סרי לנקה, דווקא המיעוט הטמילי תואר ככלי שימושי של הקולוניאליזם הבריטי ולאחר מכן כנציגו של האימפריאליזם ההודי. במהלך מלחמת האזרחים, שלמעשה היתה לוחמה של מדינה כנגד ארגון חמוש הנהנה מאוטונומיה רחבה יחסית בצפון האי, עם פשעי מלחמה שדומים מאוד למה שאנחנו רואים היום בעזה, רוב השמאל הסינהלי היה משותק לחלוטין.

היו פעילים שתיעדו זוועות כדי שחברת הרוב לא תוכל להגיד שהיא לא יודעת מה קורה, אבל הם עשו את כל זה בתנאי בידוד פוליטיים קשים מאוד ומתוך תקווה לחולל שינוי אמיתי אחרי המלחמה. הם היו  במעין "תרדמת אסטרטגית" והתארגנו בעיקר בצורה מחתרתית, אבל התעקשו להיות בקשר עם המיעוט הטמילי ואפילו למדו את שפתו. הם חיכו לסיום המלחמה ומשטר החירום, והשקיעו את כל המאמצים שלהם בהורדת האליטה המושחתת והמיליטריסטית מהשלטון, מאבק שהשתלם בסופו של דבר כמה שנים אחר כך. הדוגמה הזו מדגישה כמה חשוב לשמור על סולידריות ועל קשרים מעבר לגבולות הלאום גם כשהסיכויים נראים קטנים, וכמה אפילו פעילים בודדים יכולים לשמור על הכיוון המוסרי והפוליטי של התנועה.

בראש סדר היום עומדת ההתמודדות עם הקטסטרופה האקלימית המתקרבת. צעדת האקלים 2021 בתל אביב (צילום: אורן זיו)

המקרה הטורקי רלוונטי במיוחד. בטורקיה, המיעוט הכורדי מוביל את השמאל, תוך התמקדות בניסיון לבנות קונפדרציה דמוקרטית, כלומר סוג של קיום רב לאומי, במקום ספרטיזם לאומי. שאלות פמיניסטיות עזרו מאוד לגשר על הפערים בין השמאל הטורקי ולשמאל הכורדי, ולטפח חזון משותף לעתיד.

הגישה הזו של המיעוט הכורדי, שנותנת עדיפות לארגון קולקטיבי ודמוקרטי ולשוויון מגדרי, עזרה לייצר תנועה עמידה ומלוכדת יותר. המאבק הכורדי מראה איך אפשר לחשוב מחדש על דרכי השמאל המסורתיות וליצור אסטרטגיות התנגדות יעילות וחדשניות, גם כאן במזרח התיכון. אני לא רוצה לצייר את השטחים הכורדיים בצפון סוריה כאיזו אוטופיה קומוניסטית, או את התנועה הכורדית בטורקיה כחפה מטעויות ומפשעים. אף על פי כן, מדובר כנראה בכוח השמאלי הגדול ביותר באזור שהשמאל הערבי והיהודי נוטים להתעלם ממנו.

הדוגמאות מדרום אפריקה, סרי לנקה, טורקיה ודרום אמריקה הן חשובות. השמאל הישראלי יכול ללמוד מהן רבות ולמצוא דרכים חדשות וסולידריות במקומות בלתי צפויים. באותו זמן, השמאל בעולם יכול ללמוד הרבה מהניסיון בישראל-פלסטין. מה שקורה כאן, מה שנאמר כאן, מהדהד בכל העולם. אני רואה את זה בגרמניה, אבל זה נכון במקומות רבים נוספים.

בתקשורת הישראלית, השמאל העולמי מוצג כמעין המון מוסת ואנטישמי. נכון שהיו כמה התבטאויות אומללות פה ושם בהפגנות למען עזה, אבל דווקא במאבקים מול גזענות ואנטישמיות בכל העולם, חשוב במיוחד לשמוע קולות שמאליים מישראל ומפלסטין. הימין משתמש בנושאים של ישראל והאנטישמיות ככלי מאוד ציני במאבק נגד השמאל ונגד קהילות המהגרים, לכן השמאל העולמי זקוק לשמאל הישראלי ולשמאל הפלסטיני ולהכוונה שלהם. השמאל המקומי לא צריך לפעול מתחושת שליחות יהירה של "אור לגויים", אבל ברור שיש זרקור שמאיר עליו, בין אם נרצה או לא, וחייבים לנצל את הבמה. רק כדאי לזכור, שיש במות אחרות וקהלים רבים מעבר למנויים הזקנים מאירופה שחוזרים לצפות בטרגדיה המקומית, כל פעם עם תקווה לסיום שונה.

צפריר כהן הוא המנכ"ל של ארגון הסיוע וזכויות האדם מדיקו אינטרנשיונל, שמרכזו בפרנקפורט. הארגון הוקם ב-1968 ופועל בשיתוף עם ארגונים רבים ביותר מ-30 מדינות באפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית במאבק למען עולם הוגן. ב-1997 זכה מדיקו בפרס נובל לשלום כחלק ממובילי הקמפיין נגד מוקשים. מדיקו עובד עם שותפים ישראלים ופלסטינים זה עשרות שנים, ופועל להגשת סיוע חירום לרצועת עזה כמו גם לתמיכה בפעילות הומניטרית של ארגונים ישראלים בעקבות 7 באוקטובר. כהן נולד בפרדס כץ ב-1966, גדל בטורונטו ובישראל, מאז 1986 מתגורר בברלין, ובעשורים האחרונים עבד בערים שונות כולל בקהיר, רמאללה, תל אביב ולונדון. המאמר מבוסס על דברים שנשא בכנס על השמאל מאז 7 באוקטובר, שהתקיים ביוני במשרדי קרן רוזה לוקסמבורג בתל אביב.