לכי לעזאזל, 2015

שנה ארורה שכמותך, לכי לכי לזבל ההיסטורי ותני לי לסכם אותך בשקט.

רמאית שכמוך, התחלת לפזר לעברנו אבק עדין של תקווה עם הבחירות בפתחך. חשבנו שאולי הבוחר הישראלי יתנער משכבת החרדה שתפרו לו עשרים שנות שלטון הימין. האזרחים הערבים הקימו בעמל רב רשימה משותפת לעצמם ולתומכי השותפות והדמוקרטיה. לרגע נתת לנו לחשוב שזה אפשרי, שאולי תהיי שנת שינוי ותקווה, אבל כאשר במרץ ראש הממשלה עמד ללא בושה והסית נגד אזרחים בדרכם לקלפי – הימין ניצח. הכוח וההפחדה ניצחו תודעתית את השפיות והתקווה.

העם היהודי נגרר לשבי החרדות שבנה שלטון הימין עם פיגומים משיכרון הכוח הבלתי מוגבל. שם בביצה המסריחה התקבע לו כסא המלוכה של אדוני הארץ שמתנהגים כאחרוני העבדים שלא טעמו את החופש מעולם.

איך שנה שהכניסה את אורן חזן לכנסת יכולה להיות שפויה? שנה שהכתירה את מירי רגב כשרת התרבות, ואת בנט הורג הערבים הגאה כשר חינוך, ואת שקד שמעמידה את השופטים לדין, מקצצת כנפיים ומקעקעת את ידי פעילי השמאל במספרי העמותות שלהם כשרת משפטים, וליד כל אלה נתניהו משמש כחמישה שרים יחדיו.

> כשנתניהו יסתובב עם התג "ממומן על ידי שלדון אדלסון", אז נדבר

לכי תתאיידי מעל הים התיכון כמו הגז. הפגנה בתל אביב נגד מתווה הגז. 7 בנובמבר 2015. (יותם רונן/אקטיבסטילס)

אבודים בים התיכון

יום אחרי יום השמיכה הדמוקרטית של ישראל מתכווצת לה לגודל של כיפה שמכסה בקושי את הראש היהודי ומשאירה את גוף העם חשוף ופגיע.

לכי לך, שנת 2015, תהפכי לשקופה כמו דרעי, שנעלם ברגע האמת עם כחלון דחליל השינוי של השנה. תתאיידי אי שם מעל קידוחי לוויתן בלב ים, שם תישרפי באש יחד עם מתווה הגז ותזהמי יותר את האטמוספרה של כולנו.

שם בים התיכון נמצאות יחד עם הגז מאות גופות של ילדים קטנים, נשים וגברים שנבלעו עם גלי בני האדם שברחו על נפשם מסוריה. מליון פליטים פלטה השנה, והאנושות נדרשה לטפל בהם. הם ברחו מהתופת שאף אחד לא מבין, ויצרו את מבחן ההגירה הכי קשה לעולם מאז מלחמת העולם השנייה. היבשת הזקנה והלבנה עברה את המבחן, ושאר העולם, כולל העולם הערבי, עמד דומם מול תמונת הפעוט הכורדי אילאן.

אלפי גופות של בני אדם מזינים היום את דגי הים התיכון. לנו נשארו מאחור ערימות הפלסטיק הכתום שכיסו אבני החופים, ואני מחכה לאמן שיעשה מהם אנדרטה לזכר הנספים של המלחמה הסתמית, שתגרוס את אחרון הסורים והפליטים הפלסטינים לפני שתגיע לקצה.

> פליטים באירופה: "הכי טוב לי באפגניסטן, אבל מה יהיה עם הבנות?"

פליט נושא את בנותיו לחוף מבטחים, בתקווה. לסבוס, יוון, ספטמבר 2015 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

כשהמופתי החליף את איראן

לא הייתה לנו מלחמה על עזה בקיץ שלך, 2015, תודה לאל. אך המצור המשיך, ילדי עזה נשארו חולים, יחפים ורעבים, ואיכשהו הישראלים רוצים שהם ימשיכו לשמור על השקט.

בחצר הפנימית מלחמה מסוג אחר החלה, עם הדוקר היהודי הראשון בירושלים, שדקר שישה משתתפים במצעד הגאווה. הנערה שירה בנקי נרצחה והמחבל לא "נוטרל". המונח הזה טרם נכנס לתודעה שלנו באותו היום. לכן המפגע נלקח להסתכלות פסיכיאטרית בלבד.

לא עבר זמן רב עד ששטני מתנחלים שרפו את משפחת דוואבשה בכפר קטן ונידח ליד שכם. אחד אחרי השני הושמדו בני המשפחה ולא שרדו את אש השנאה והנקם: עלי בן השנה וחצי, סעד האבא וריהאם האם נקברו זה לצד זה. עם הפיגוע הזה המונח "טרור יהודי" יצא מארון הלקסיקון בעברית. לא לטעות, חברים, הטרור עצמו הרים ראש וקיבל שם, אבל הטרוריסטים נשארו במחשכים. עם המעצר של כמה חשודים צצו להם אלפי תומכים ומזדהים וגל המגנים והמזועזעים מהמעשה דעך.

איפשהו במהלך השנה הסכם המעצמות נחתם, והאיום האיראני נעלם מנאומי נתניהו הלהוטים, ובמקומו צץ המופתי שנשא באחריות לשואה, התנועה האסלאמית ופעיליה שקיבלו את תואר המאיים התורן על הדמוקרטיה האיתנה של המזרח התיכון המדמם. דאעש זה כאן, רבותיי, שלח מסר ראש הממשלה, כשפרצו מהומות באל-אקצא. המוסלמים הבינו שיש הפרה של הסטטוס קוו במקום הקדוש שלהם: מתנחלים נכנסו לאל-אקצא, המתפללים המוסלמים התנגדו, והיהודים אמרו שלא היה ולא נברא, שסתם כמה שרים שמדברים על הקמת בית המקדש על הר הבית זה לא נורא.

חגי תשרי הפעם לא נגמרו בשלום. המצב הידרדר מהר, צעירים פלסטינים החלו להגיב בפעולות דקירה של יהודים ברחבי ירושלים, הגדה המערבית ועריה קראו לאינתיפאדה שלישית. מנגד הצבא, שהיסס בהתחלה, נכנס לכל חור פלסטיני, לחפש השד יודע מה. שכונות ירושלים כותרו וכל פעם שמענו על שכונה אחרת שמתברר שהיא-היא "מקור הפיגועים": ג'בל אל-מוכבר, עיסאוויה, מחנה פליטים שועפט, קלנדיה ועוד.

> בימין גילו שיש עינויים בישראל

אמו של סעד דוואבשה מתמוטטת במהלך הלוויתו בכפר דומא, 8 אוגוסט, 2015. (יותם רונן / אקטיבסטילס)

מחכים להתעורר

אוקטובר היה חודש מטורף בו ילדים ובני נוער פלסטינים נוטרלו, המון יהודי צעק "מחבל מחבל", "תהרוג אותו, בן זונה" לעבר כל חשוד. צעירים פלסטינים שניסו לפגוע או שנחשדו בכך נרצחו, ועל הדרך נשים מוסלמיות, מבקש מקלט ובני נוער נלכדו במלכודת המוות של יהודים צמאים לנקם. לפעמים ראיתי שהפחד היה אמיתי, אך עדיין קשה לראות את הצילום של יהודי מחייך ליד גופת נער, או צילומי עירום של גופת צעירה חברונית, שספגה עשרה קליעים, שהפיצו המתנחלים. לא פשוט לסווג דברים כאלה כחרדה קיומית או חשש לחיים.

במלחמת הסכינים הזו תמיד יש מישהו שמצלם ומפיץ לרשת. יש סכין או אין סכין, זאת השאלה. שלולית דם של נער בן 13 על המדרכה, או אישה שבוכה, מוקפת חיילים עם נשק דרוך וגלידת מגנום. הפלסטינים ראו את הסרטונים וגם הישראלים.

זו הייתה שנה שבה כולם השתגעו: הפלסטינים חסרי הכל יצאו מתוסכלים להתאבד בדרך הכי אומללה בפעולות התנגדות, היהודים המבוהלים הפכו בהוראות ההנהגה הקיצונית לצבא חמוש בכל מקום שלא היסס לפגוע בפלסטינים בכל מקום בשם הביטחון. לפעמים פגעו במזרחים, הכו נשים עוברות אורח בלוד, ארבעה עובדי ניקיון ערבים נדקרו בדרום, ועובדים ערבים נמנעו ממקומות חיכוך או הנמיכו פרופיל בדרכים שונות.

כטבעה של אלימות היא מביאה עוד אלימות ועוד שנאה הדדית. בין דקירה אחת לאחרת נדקרו ונורו למוות 14 נשים ערביות השנה ו-11 נשים יהודיות, חצי מהן ב"חודשי ההסלמה", ואל תגידו לי שאין קשר בין אלימות בחברה לאלימות מגדרית. המאבטחים האלימים שמדכאים גברים ערבים חזרו לקחת את הנשק הביתה, ונשים ערביות ויהודיות משלמות את המחיר.

> לאלימות נגד נשים אין תרבות או לאום

מפגינות מול תחנת המשטרה ברמלה נגד אלימות נגד נשים (יותם רונן / אקטיבסטילס)

המצב התקוע בין שני הצדדים נראה תקוע וגרוע יותר מתמיד, ועוד לא קם מנהיג דגול או סתם אדם חכם שיסביר לאדם הפשוט מה הקשר בין כיבוש של עם אחר, דיכוי וכוח לבין "גל ההסלמה". איך תסכול אינסופי ודיכאון מדיני וחוסר אופק כלכלי עולה בהרבה קורבנות ושפיכות דמים. איך הסתה רוצחת ומילים חזקות מסכינים. כולם רוצים להיות עם הימין הקיצוני כדי להצדיק את הדיכוי האינסופי של הפלסטינים בכח, ולפי המאזן הזה ריבלין שמאלן בוגד, וביבי מתון ומאוזן.

יום אחד יתעוררו האזרחים הפשוטים, אלו שעובדים קשה ולא גומרים את החודש, אלה שמשלמים משכנתא ולא גרים בבית גדול עם גינה על גבעה מעבר לקו הירוק, כל חסרי העמדה הפוליטית, האדישים לכיבוש באותה מידה כמו למתווה הגז, שלא איכפת להם מעובדי הקבלן ומשר מטרידן, ערבים ויהודים שסתם רוצים לחיות בשלום, שמתבקשים לשלם מחיר כבד מדי על הדממה והאדישות שלהם.

עד אז אולמות ירושלים ימשיכו לרעוד מריקודי הדמים, אנחנו נהיה עוד יותר מזועזעים. חלקנו עוד לא הרים ידיים, חלקנו מחכים למשיח, אבל הוא לא ממש מתכנן לבוא בינתיים.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> צעירי טירה מתארגנים להאבק על עתידם