newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תתפלאו, אבל פסילתה של התנועה האסלאמית היא מתנה לציבור הפלסטיני

הוצאתו של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית מחוץ לחוק היא צעד מקארתיסטי נוסף מבית המדרש הישראלי, אך אם מישהו מאמין שבכך הוא יביא לריסוקה של התנועה, הוא צפוי להתבדות: הציבור הפלסטיני חש נרדף, ובמצב זה הוא יעדיף להתלכד ולהניח את המחלוקות בצד

מאת:

תגידו מה שתרצו על המדינה היהודית המתנחלת, אבל אל תגידו שהדמוקרטיה היחידה על הפלנטה לא מפסיקה לאתגר אותנו. אמש (ב׳), חתם שר המלחמה הישראלי על צו המכריז על הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית כ״התארגנות בלתי מותרת״. בעקבות ההחלטה, פשטה המשטרה על משרדי 17 עמותות המקושרות לתנועה, החרימה מסמכים וציוד, הקפיאה חשבונות בנק, והכריזה כי היא תחקור את בכיריה, ביניהם גם כמובן השיח׳ ראיד סלאח.

אכן, מדובר בצעד מקארתיסטי וחשוך נוסף מבית מדרשו של הממסד הציוני (ולא ״הממשלה הימנית״ – אסור לראות את הכיבוש והדיכוי של אזרחיה הערבים של המדינה כמדיניות ימנית בלבד). אלא שבעוד מנהיגות הציבור הפלסטיני בישראל עסוקה בגינויים, בחינה מדוקדקת יותר של ההחלטה מצביעה על לא פחות ממתנה לציבור הפלסטיני בישראל. ממש ככה.

> מי היא התנועה האסלאמית בישראל?

השייח' ראיד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית ולשעבר ראש עיריית אום אל-פחם (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ישב בכלא בעבר, ויישב שוב אם ייאלץ. השייח' ראיד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אפקט ההרתעה לא יושג

כן, בכיריה של התנועה עומדים להיות נרדפים. למען האמת, הם נרדפים כבר תקופה ארוכה. מבחינה זו החידוש היחיד הוא השוט ה״חוקי״ אותו המדינה תוכל להפעיל כעת ביתר קלות. מאחר שבכיריה של התנועה הודיעו בעבר כי יהיו מוכנים ללכת לכלא (וראיד סלאח אכן ריצה עונש מאסר בעבר), הם יהיו מוכנים לשבת שוב בכלא. אך האם האיום על בכיריה משמעו שהתנועה, המייצגת חלק ניכר ולא מבוטל מהציבור הפלסטיני, תחדל מלהתקיים? התשובה היא לא. ליתר דיוק, היא תיהנה מפופולריות גוברת כעת. צעד זה אף עשוי להעיר מספר פלסטינים מתרדמתם הפוליטית, עם אספקתה של עוד הוכחה לאיך שהמדינה רואה אותנו.

בין אם במחתרת ובין אם תחת שם והתארגנות אחרים, התנועה האיסלאמית תמשיך להתקיים. ראיד סלאח כבר הודיע שהוא ימשיך לעמוד בראשה. אפקט ההרתעה אותו המדינה מבקשת לא יושג, מהסיבה הפשוטה של אווירת הרדיפה הקיימת בארץ כעניין שבשגרה, ומורגשת ביתר שאת בחודשים האחרונים: הציבור הפלסטיני חש נרדף, ובמצב זה הוא יעדיף להתלכד ולהניח את ההבדלים בצד (כפי שקרה עם הקמת הרשימה המשותפת). צעד פופוליסטי זה של שר המלחמה והדרמה-קווין הלאומית (נתניהו), המגיע לאחר שקר המופתי-היטלר ובתזמון מתוחכם (לכאורה) לאחר הטבח המזעזע בפריז, נועד לעשות דמוניזציה בוטה כנגד הפלסטינים בישראל.

וכך, הגזענות גואה, האלימות כנגד הערבים מגיעה לרמות מטרידות, הממשלה ובכיריה מסיתים באופן יום-יומי כנגד האזרחים הפלסטינים, וכעת המדינה והמשטרה מסיתים כנגד מנהיגים לגיטימיים של חלק ניכר מהציבור הערבי ותנועה המייצגת את האזרחים העניים ביותר במדינה, תוך ניסיון פאתטי שוב להפוך את הכיבוש והמאבק בו לסכסוך דתי. טיפש חסר תקנה מי שחושב שצעד זה ישתיק את הציבור המדוכא או את מנהיגיו, ממש להיפך.

הביקורת של הפוליטיקאים הישראלים, מימן ומשמאל, כלפי התנועה מעידה יותר מכל על עיוות מציאות והפצת תעמולה זולה. אין טעם להתיחס לימין, מאחר וזה רוצה להוציא את כל הפלסטינים מחוץ לחוק הרי, אז נתייחס לתפלצת האמורפית הקרויה שמאל ציוני – אלה תמיד יהנו מהשוואות ונסיונות החלת סימטריה מוזרה בין ״הקיצונים״ שלנו (הפלסטינים) לבין הקיצונים שלהם (קלגסי הכיבוש).

ואכן, כמה הולם שבראשו של מחנה זה נמצא חסר החוליות יצחק הרצוג, שבחר להוציא לאוויר העולם את הציוץ הזה, בו הוא משווה בין התנועה האיסלאמית לאנשים מסוכנים מימין, משל אין כיבוש ודיכוי בעולם בו אנו חייבים להיאבק. כולם שותפים לניסיונות הגרוטסקיים של מדיניות הממשלה, ואין הוכחה יפה מכך מאשר התיצבותו של ״השמאל״ לצד הממשלה גם בעניין זה.

יש ביקורת, אבל זה העניין שלנו

החילונים הפלסטינים מבקרים את התנועה האיסלאמית רבות. חברתית, מדובר באידיאולוגיה שקשה להסכים איתה מאחר והיא מפלה נגד קהילת הלהט״בים הפלסטינית ולא מעודדת שוויון בין נשים לגברים, אלא עסוקה בלשמר את המבנה הפטריארכלי של המשפחה הפלסטינית המסורתית. אך זהו דיון פנימי שלנו הפלסטינים, ובו רק לנו יש זכות להתבטא בנושא. פוליטית, חלקים גדולים מהתנועה אכן רואים במאבק בכיבוש כהתנגשות דתית, ובכך אנו נאבקים, מאחר וקידום אג׳נדה זו משרת אך ורק את הציונות החילונית. שוב, גם כאן, זהו ענייננו הפנימי בלבד.

אלא שהציבור הפלסטיני הדתי זכאי לקול ולהנהגה, כי זוהי מהות הדמוקרטיה (משהו שישראלים לא ממש מבינים בו). מידת ההסכמה עם אידיאולגיית התנועה היא שיח פנימי שלנו, שכעת יונח בצד כדי שכולנו נעמוד מאחורי התנועה שמייצגת חלק גדול מאוד מהציבור הפלסטיני כנגד המקארתיזם וסתימת הפיות. בימים אלו, ציונים אוהבים להטיח בנו את האימרה הקבועה, המצטיירת כהגיונית רק במוחם המעוות ושטוף הארס: ״תגידו תודה שמותר לכם בכלל להתבטא ככה ולנצל את הדמוקרטיה שלנו״. צפו לשמוע זאת רבות בימים הקרובים.

אז זהו, שלא. זכותנו כפלסטינים וכבני אדם להגיד את שעולה על רוחנו. זכות זו לא ניתנה לנו על ידי אף אחד ובטח שלא על ידי הממסד. במידה והיא מוגבלת או נמנעת מאיתנו, כמו במקרה זה, נמשיך לדבר ולהתבטא בחופשיות גם במחיר של להיאבק ישירות בממסד המקארתיסטי על זכות בסיסית זו, מתוך הבנה כי זו זכותנו המולדת כילידי הארץ, ולא משנה מה קברניטי הדמוקרטיה היחידה על הפלנטה חושבים.

הפוסט מתפרסם גם באנגלית באתר 972+

> אם הימין ימשיך ככה, אנחנו עוד נתגעגע לפלג הצפוני

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf