תקווה מתוך השכול

"אנחנו שילמנו מחיר על מלחמה, ועדיין לא זכינו בפירות שלום". יונתן זייגן עם תמונת אימו ויויאן סילבר לפני שנודע שנרצחה בבארי (צילום: אורן זיו)

בזמן שהמערכה הפוליטית מדשדשת בין הימין לימין הפשיסטי, יצאתי לבדוק מה קורה לאמונה הפוליטית של פעילי שלום כשהמציאות מכה בהם באופן הכואב ביותר. מה קורה לרעיון השלום כשאלו שהאמינו בו ספגו אובדן אישי בלתי נתפס.

שלוש שנים לאחר 7 באוקטובר אני מחפשת דווקא את אנשי השמאל של העוטף, האזרחים שבשמם פתחה ישראל במלחמה חסרת רסן נגד עזה, ושנעטפו תחילה בשכבות חמות של סולידריות, כאן ובעולם כולו. אלא שעם הזמן התפוררה שמיכת האמפתיה הלאומית וחשפה את השבר האידיאולוגי שהמלחמה העמיקה בחברה הישראלית.

איני מצפה למילים מנחמות. אני בת לעם הפלסטיני שנולדה אל תוך מדינת ישראל, האזרחית הערבייה שחיכתה 39 ימים שחברתה היהודייה ויויאן סילבר תחזור מהשבי, עד שלבסוף התגלו שרידי גופתה בארון בביתה הצנוע בבארי.

במקביל לאבל ולאימה שעברה החברה בישראל בעקבות היום הארור ההוא, הבטתי, כרבים בעולם, במסכים שהראו את התופת והדמים שלא פסקו בעזה. שמעתי וראיתי את מטוסי הקרב חותכים את השמיים מעל ביתי בדרכם דרומה כדי להשמיד, לשטח ולמחוק את עזה על שני מיליון הפלסטינים הכלואים בה, ללא רחמים וללא הבחנה. שנאה, נקמה והסתה הגיעו אל כל מי שאינו יהודי בין הנהר לים: ההסתה, המחיקה והתוקפנות כלפי האזרחים הפלסטינים בישראל גוברות מדי יום, ואנו משמשים חומר לתעמולת הבחירות של הימין הפשיסטי.

>> הלפיד של אמא עבר אליי, מי ייתן וייכבה איתי

עם השקיעה בבוץ רווי הדם של רצח עם, יהודים מסוג מסוים מצאו עצמם משויכים למועדון האזרחים נטולי הלגיטימציה בעיני הימין הפשיסטי: אלה שהעזו להתעקש שיש אפשרות אחרת מלבד לחיות על החרב. לאחר שסיימתי את שיחותיי עם חברותיי מעזה, מעבר לגדר, חיפשתי את היהודים שהגדר לא הגנה עליהם ולא הפרידה בינם ובין המציאות.

יובל אור הסביר כבר בפתח השיחה: "את הדברים שאני אומר לך אני לא אומר בגלל שאת כתבת ערבייה. את האמת שלי, לפני המלחמה וגם היום, אגיד לכולם. לצערי, הסבירות שאמצא אצלך הסכמה גדולה הרבה יותר מאשר אצל יהודים רבים במדינה הזאת".

איני חושבת שבמורכבות שבה אנחנו מנסים לשרוד מישהו צריך לעמוד במבחן מוסרי ולהוכיח שאחרי כל מה שעבר עליו ועל אחרים בעוטף, הוא עדיין מסוגל להבין ולהכיל את מי שבצד השני.

ביום השנה השלישי ל-7 באוקטובר נסע יונתן זייגן, בנה של חברתי ויויאן, מתל אביב לבארי, המקום שבו נרצחה אימו, לטקס האזכרה הקהילתי. כמה קילומטרים משם, בניר עוז, ליאת אצילי חזרה לגור בבית המשופץ שממנו נחטפה לעזה; בעלה אביב נרצח ב-7 באוקטובר. ובחצרים, יחד עם קהילת בארי העקורה, מתגורר יובל אור, בן 75, חבר קיבוץ רעים כבר 55 שנה. בנו דרורי וכלתו יונת נרצחו, ונכדיו נעם ועלמה נחטפו ושוחררו לאחר חמישים ימים. כיום הוא ורעייתו עוזרים בגידול הנכדים שהתייתמו ומלווים את עלמה בשנתה האחרונה בתיכון.

שלושה סיפורים שונים ודומים, שלושה אנשים שעברו דרך המקום שבו חזון השלום המדיני המיוחל מפסיק להיות ויכוח תיאורטי באולפנים ובכנסים בינלאומיים. השבר נכנס הביתה, מתנחל בו ואינו מרפה מהשכל ומהלב. שלושה אנשים שאין צורך לספר להם מה קרה ב-7 באוקטובר. ושלושתם, בדרכים שונות מאוד, אומרים לי דבר דומה: לא השלום נכשל. הניסיון שלנו לחיות בלי לפתור את הסכסוך הוא הכישלון האמיתי.

סכסוך פותרים

מאז הטבח, "התפכחות" הפכה לאחת המילים הנפוצות בשיח הישראלי. השמאל התפכח, קיבוצים התפכחו, אנשי שלום הבינו כביכול שהיו נאיביים. כאילו 7 באוקטובר היה משאל עם שבו הוכרע סופית שהימין צדק, ושהקיבוצים, מעוזיה הוותיקים של תנועת העבודה ושל מה שנקרא השמאל הציוני, הובסו.

לכן השאלה מה קרה לאנשי השמאל בעוטף אחרי הטבח אינה שולית, במיוחד עכשיו, ערב הבחירות ה"גורליות", כפי שאומרים לנו כל הזמן. השאלה נוגעת בלב אחת הקהילות ששילמו את המחיר הכבד ביותר, וגם בלב שלי, כפלסטינית שעדיין מחפשת עוגן של תקווה, הופכת כל אבן בחיפוש אחר שותפים לנורמליות ולשקט ונאבקת על עתיד שפוי לילדיי. עוד לא הרמתי דגל לבן בכל הנוגע לאנושיות ולצדק, ובליבי שאלה אחת גדולה: האם נותר בישראל מחנה, קבוצה, מגזר או מיעוט שמוכן לרדוף, לדרוש, לבחור ולעשות "שלום"?

"אנחנו שילמנו מחיר על מלחמה", אומר לי זייגן. "ועדיין לא זכינו בפירות שלום". מבחינתו, הירצחה של אימו אינו הוכחה לכך שוויויאן טעתה. להפך: הוא רואה ב-7 באוקטובר תוצאה של שנים שבהן האפשרות המדינית נדחקה הצידה שוב ושוב, ושבהן ישראל בחרה לנהל את הסכסוך במקום לפתור אותו. אילו היו מקשיבים לוויויאן ולאנשים כמותה, הוא אומר, אולי לא היינו מגיעים לכאן.

אצילי לוקחת את המילה "התפכחות" והופכת אותה כמעט לפעולת חבלה לשונית. "חזרתי להיות חשופה לאווירה הזאת שכולם 'מתפכחים'", היא אומרת. "התפכחתי והבנתי שאין אלא לפתור את הסכסוך הנורא שלנו, דבר חוץ מזה לא יכול לעבוד". היא מהדהדת את המשפט שצריך להיכתב בכל אתר הנצחה של קורבנות המלחמה. לא נקמה, לא ניצחון מוחלט ולא השמדה, אלא: "סכסוך פותרים, לא מנהלים".

"לא מצאתי את עצמי בזירה הזאת, במשחק הפוליטי של הבחירות הבאות". ליאת אצילי (צילום: באדיבות המצולמת)

על החזרה לביתה ששוקם היא אומרת: "קודם כול אני ממש מרגישה שזה ניצחון", ומתארת את המאמץ "לאסוף את החיים שלי וללמוד לחיות את החיים החדשים שלי, שיש בהם הרבה מרכיבים מהחיים הקודמים".

גם האידיאולוגיה שלה היא מרכיב שאצילי מסרבת להשאיר מאחור. היא מגדירה את עצמה "סמן שמאלי רדיקלי" בקהילת ניר עוז הקטנה. בעבר הצביעה לחד"ש, והיא מארחת בביתה מפגשים פוליטיים, אף שבציבור לא אהבו את מה שהיה לה לומר אחרי שחזרה מעזה: סיפוריה על פלסטינים בעזה חיבלו בנרטיב השולל מהעזתים צלם אנוש ופגעו במאמצים "לנצח". היא חזרה ללמד היסטוריה ואזרחות. זו הזירה שבה החליטה לפעול ושאותה היא מבקשת לשקם, והפעם עם קצת תעוזה. "פנו אליי כדי שאצטרף לפוליטיקה, למפלגת 'מקום לכולם' ולאחרות. זה לא מעניין אותי, ולא מצאתי את עצמי בזירה הזאת, במשחק הפוליטי של הבחירות הבאות. אני עוסקת בחינוך. אין חינוך שאינו מעשה פוליטי, והיום חשוב מתמיד לעסוק בו".

לדבריה, בעבר היתה זהירה מדי, שקטה מדי ורגישה מדי. "נמנעתי מלדבר על פתרון, על העתיד, על הדבר שלדעתי יסיים את כל הסבל של שני העמים". אולם לאחר השבי, "הבנתי שאני צריכה להיות פחות עדינה. הבנתי שאנשים שחושבים כמוני – אסור לנו לשתוק. חשבתי לתומי שעדיין יש מרחב ערכים משותף שמחזיק את הדמוקרטיה שלנו, ושהוא ישמור עליי ועל זכותי לחשוב אחרת. טעיתי".

"המילה שלום חייבת לחזור לשיח", היא מדגישה, כאילו אסור לנו, ולא מגיע לנו, הישראלים, שלום.

זהו לב הרדיקליות של שלושתם. לא רדיקליות של סיסמאות, אלא של מי שחוו על נפשם וגופם את תוצאת דרך הדיכוי, הכוח וההפצצות ומסרבים להתמסר לה. כי בישראל שלאחר 7 באוקטובר התמיכה בהמשך הלחימה הפכה לעמדה "מפוכחת". כל מלחמה בלבנון, בסוריה, באיראן, ובוודאי בעזה ובחזית המפוזרת בגדה המערבית, היא קיומית, גורלית ובלתי נמנעת, וכל עימות צבאי הוא "חובה", לפי הממשלה הזאת. ואילו לדבר על פתרון מדיני נחשב לפנטזיה הזויה של חולמים המחבלים במאמץ הלאומי של תקומה מתמשכת כבר יותר מ-78 שנים. מי שמבקש להמשיך להילחם מציג את עצמו כריאליסט; מי ששואל איך מסיימים את הסכסוך נדרש להתנצל ולהתחבא לפני שיגיעו אליו גדודי החרטא-ספרטה.

אחרי שלוש שנים, אולי הגיע הזמן להפוך את השאלה. כמה שנות מלחמה עוד נדרשות כדי שיודו בישראל שמלחמה אינה פתרון? כמה כוח עוד צריך להפעיל כדי להבין שלכוח אין עתיד סביר? ומי הנאיבי באמת: מי שמאמין שאפשר להגיע להסדר עם אויב, או מי שמאמין שאפשר לחיות לנצח על החרב, ממלחמה למלחמה, בלי לשלם שוב ושוב מחירים?

"הצבא הפגיז והטיל את הפצצות הכי גדולות ומתוחכמות. הרבה קורבנות, הרבה דם נשפך, ואז מה קרה? ניצחנו? התשובה היא לא", אומר אור.

ממשלה אינה אבא שכול

שרי הימין הקיצוני, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', התנגדו בפומבי לעסקאות שכללו הפסקת אש ושחרור חטופים, ואיימו לפרק את הקואליציה אם המלחמה תסתיים בתנאים שאינם לרוחם ושאינם סוללים את הדרך להתנחלות על חופי עזה. הממשלה פמפמה לציבור ההלום שעוד מעט יגיע "ניצחון מוחלט", בזמן שאזרחיה הוחזקו במנהרות.

והמחיר הזה נגבה לא רק משבויי המתקפה שהוחזקו בידי חמאס. משפחות החטופים, שיצאו לכיכרות ודרשו את השבת יקיריהן, גילו עם חלוף הזמן שבישראל העכשווית גם כאב ומצוקה אנושית עלולים להיות חשודים: הן הושמצו והוכפשו, הואשמו בשירות האויב, רק משום שהעזו לדרוש מהממשלה את הדבר הבסיסי ביותר – להחזיר את האזרחים הביתה ולהפסיק את המלחמה. כך נראית מדינה שבה הדבקות בשלטון קודמת לנאמנות לאדם.

אצילי חשה זאת כבר בשבי. כשהיתה שם עם אילנה גריצבסקי, היא מספרת, השומרים שלהן דיברו כבר בשבוע הראשון על אפשרות של עסקה, והופתעו שאינה מתקדמת. "היה לי ברור מהיום הראשון שלממשלה הזאת אין שום דחיפות להחזיר אותי", היא אומרת. "ואני לוקחת את זה מאוד אישית. הפלסטינים שהחזיקו אותי בחיים בעזה צדקו, והממשלה ושליחיה שיקרו לעולם".

היא מסתכלת גם על מי שזזו ימינה בעקבות הטבח, ואומרת שהיא מבינה אותם רגשית, אבל אינה מקבלת את המסקנה הפוליטית שאליה הגיעו מתוך הטראומה. "זאת פריזמה צרה להתבונן במציאות", היא אומרת. "התפיסה שלפיה כולם רוצים ברעתנו, ולכן יש להפעיל יותר כוח ועוד יותר כוח ולרצוח את כולם היא פגומה, והיא לא יכולה לנהל את החיים שלנו".

זייגן מנסח זאת במדויק: "אני יכול להבין את זה ברמת הפרט, של משפחה שכולה שכואבת את האובדן שלה, אבל אני לא יכול לקבל את זה מהצד של מנהיגות ושל מדיניות רשמית".

לאדם ששכל את משפחתו מותר לשנוא. למי שחזרה מהשבי והבינה שנטשו אותה שם במכוון מותר לאבד אמון. אבל ממשלה אינה אדם באבל: כאב הוא רגש, לא תוכנית מדינית. הנהגה אמורה לחשוב גם על היום שאחרי הזעם. אבל ההנהגה הזאת בחרה להפוך את הזעם עצמו למדיניות, את הנקמה לתוכנית העבודה היחידה שעל השולחן ואת המלחמה הנצחית לאופק היחיד שיש לישראלים.

אצילי מכריחה אותי לשאול שאלה אחת, אולי הקשה מכולן: כמה זמן מחזיקה סולידריות בישראל כשהקורבן אינו שייך למחנה שלך? מיד לאחר הטבח החיבוק הישראלי היה עצום. אבל אצילי אינה משוכנעת שהיה מתרחש אילו 7 באוקטובר היה "האסון של הקיבוצניקים" בלבד. מבחינתה, הטבח במסיבת הנובה הוא שמנע, לפחות בהתחלה, מהעוינות הישנה והמוכרת כלפי "הקיבוצניקים השמאלנים" לפרוץ אל פני השטח. "אם לא היה את הנובה, שאיחדה כביכול את החברה הישראלית כי השתתפו במסיבה צעירים מכל הארץ, אם היינו לבד, ומההתחלה זה היה רק 'אנשי העוטף'", היא אומרת, "השמחה לאיד הזאת היתה מגיחה הרבה-הרבה קודם".

אותם אנשי קיבוצים שהמדינה הפקירה ב-7 באוקטובר, ושנאבקו אחר כך בכיכרות להחזרת יקיריהם, מצאו עצמם שוב מסומנים כ"שמאלנים" וכבוגדים ש"מגיע להם" – הפעם בידי ימין שסירב להפסיק את המלחמה, סירב לתת קדימות להשבת השבויים ובחר בשלמות הקואליציה על פני שלמות המשפחות. השמחה לאיד לא נעלמה מהשיח הישראלי; היא רק חיכתה שהחיבוק הראשוני יתפוגג.

וזו אינה רק בגידה באנשי העוטף. זו הצהרה על סדר העדיפויות של הימין הישראלי: המלחמה קודמת לחיים, והשלטון קודם לחטופים. מי שמוכן להקריב את החטופים למען הישרדותו הפוליטית יקריב מחר כל אחת ואחד מאיתנו, יהודים וערבים כאחד, למען הכיסא והכסף.

שלום עושים עם אויבים

"לא תשמעו ממני מילות אהבה למי שעשה לי את הגרוע מכול", אומר אור. "לא לישראלים שאחראים לזה, ולא לערבים שעשו לי את זה". אך מה שקרה לא שינה את מסקנתו שאין דרך אחרת: הסכם, גבול, פשרה, חיים.

אין אצלו רומנטיקה של שלום, אין "שנטי", כהגדרתו. הוא רוצה הסדר יציב בין אויבים: גבול, אינטרסים, הסכמות ויחסים בין מדינות, לא אהבה בין עמים. שלום עושים דווקא עם מי שיש איתו סכסוך, אם רוצים להמשיך לחיות כאן.

"יום אחד חברה סינית תייצר נשק זול, נלך למקס סטוק, נקנה לנו נשק ונהרוג אחד את השני". יובל אור (צילום: באדיבות המצולם)

אור, שעובד גם כמטפל זוגי, נותן לי דימוי פשוט. קחי שני חבלים באורך 20 סנטימטר כל אחד וקשרי אותם זה לזה: לא תקבלי חבל של 40 סנטימטר. הקשר עצמו לוקח משהו מהאורך של כל אחד מהם. "במקום של הקשר יש ויתור", הוא אומר. "אנחנו חייבים לוותר". כל כך פשוט, וכל כך בלתי נסבל בפוליטיקה שמוכרת לשני העמים את הפנטזיה שאפשר לקבל הכול. שלום שבו צד אחד מקבל כל מה שהוא רוצה אינו שלום, אלא הסכם כניעה.

"גם הפחד משחק אצלי תפקיד", מצהיר אור. "מומחים גדולים ממני מתבוננים בקצב ההתפתחות של אמצעי הלחימה והטכנולוגיה, ומדברים על עולם שבו יהיה קל וזול יותר ויותר לאדם להרוג את האחר. זה לא הזוי ומנותק מהמציאות: יום אחד חברה סינית תייצר נשק זול, נלך למקס סטוק, נקנה לנו נשק ונהרוג אחד את השני".

יש שם בני אדם

זו המשמעות של אמפתיה פוליטית: לא סליחה, לא טשטוש ולא ויתור על צדק, אלא סירוב למחוק את האדם שמולך. זייגן מדבר גם על המחיר שהאלימות גובה מהחברה שמפעילה אותה. "אם אני מנרמל בתוכי הפעלת אלימות כלפי אדם או סוג מסוים של בני אדם, בסופו של דבר זה משתלט עליי", הוא אומר. מבחינתו, האלימות אינה נשארת מעבר לגדר. היא חוזרת הביתה.

פתאום גם הקיבוצניקים הם אויבים. השמאלנים בוגדים. הערבים תמיד חשודים. גם יהודים אחרים הופכים למי שצריך להכניע. שפה של מחיקה, השפלה והשמדה, שנועדה כביכול רק לאויב, הופכת לשפה שבה חברה מדברת עם עצמה. ואז זייגן מספר לי על שני הילדים שלו, בני עשר ו-12. הם רגילים לדבר בבית על פוליטיקה, על מלחמה ועל מוסר. אחרי שצפו יחד בסרט, דיברו על לוחם שחוזר מהמלחמה ומבין שהעיר שהוא שרף לא נשארה רחוקה: הוא הביא איתו את השריפה אל הבית.

הקשבתי לו וחשבתי על הילדים שלי. גם הם גדלו לתוך פוליטיקה שלא ביקשו: נכבה, כיבוש, מלחמות, אזעקות, הפגנות, פחד. אומנם בחרתי לגור בוואחת אל-סלאם – נווה שלום, אבל הם ילדי החיים, ילדי העולם הגדול, ומגיע להם, כמו לילדים של זייגן, לנכדים של אור ולתלמידים של אצילי ולילדיה, מקום שפוי לגדול בו. לפעמים אני שואלת את עצמי כמה מילדותם של הילדים שהבאנו לעולם הזה לקחה המציאות המדממת, וכמה מהפחדים ומהמאבקים שלנו הורשנו להם.

כשהמשפחה נסעה לכרם שלום לאסוף את נעם ועלמה לאחר חמישים ימים בשבי, אמר נעם לסבו בדרך חזרה: "ריחמתי עליהם. הם נשארים שם. אני יוצא לחופשי והם נשארים בכלא". ועלמה הסכימה איתו.

שני נערים שחזרו משבי, שאיבדו את הוריהם, מצליחים בדרך החוצה מעזה להרגיש חמלה כלפי מי שנשארים מאחור. אור מסביר שזה לא הגיע משום מקום: דרורי ויונת היו אנשי שלום ופיוס, והחינוך שלהם נשאר בילדים גם אחרי שעולמם קרס. "אני לא יודע מה יקרה להם אחר כך בצבא, עם החברים שלהם, בתקשורת. אולי בעתיד יכניסו להם דברים אחרים לראש".

זייגן אומר על מי שרצח את אימו: "הבן אדם שנכנס לבית של ויויאן ורצח אותה יכול מאוד להיות שהוא אבא מאוד מסור, שיש לו ילדים ואישה ובית". דבריו אינם מכוונים לפטור את הרוצח מאחריות, אלא מבטאים את סירובו לקבל עולם שבו כדי להכיר בפשע צריך למחוק את האנושיות של מי שביצע אותו.

כפלסטינית, דווקא שם משהו בי נעצר. לא משום שאני מצפה מקורבנות ישראלים לגלות אמפתיה ברגעי משבר וטראומה – אין לי זכות לדרוש מהם דבר. אלא משום שהחברה הישראלית למדה לא לראות את עזה: ילדים, אימהות, משפחות שלמות הפכו למספרים, והחורבן העצום ברצועה כמעט שאינו תופס מקום בשיח. ואז אני פוגשת דווקא את מי שנפגעו באופן הישיר ביותר ב-7 באוקטובר, והם אינם אומרים לי שהם אוהבים את הפלסטינים. הם אומרים: יש שם בני אדם, בדיוק כמונו, ואי אפשר לבנות עתיד על מחיקתם.

התובנה הזאת אינה הצדקה למלחמה, ואמפתיה אינה ויתור על אחריות. אבל בלי היכולת הזאת אין חומר גלם לבנות ממנו עתיד.

אני כותבת את הדברים האלה כבת לחברה שלכודה באותה מלכודת דמים, והיום, יותר מתמיד, אני מרגישה שגם האזרחים הפלסטינים על הכוונת. גם אנחנו קוברים, גם אנחנו מפחדים, וגם אצלנו מושתקים מי שמעזים לדבר על חיים משותפים. ובכל זאת, השיחות האלה הזכירו לי שהשותפים לדרך לא נעלמו. הם רק נדחקו אל שולי השיח, ושם, בשוליים, הם שומרים על הדבר היחיד שאף צבא בעולם אינו מסוגל לייצר: היכולת לדמיין עתיד אחר.

באין ציפור שיר

הבחירות הקרובות, הראשונות מאז 7 באוקטובר, לא יפתרו את כל זה, ושלושת המרואיינים שלי יודעים זאת. אור מתכוון להצביע לדמוקרטים, אף שהוא יודע שהמחנה הזה רחוק מאוד מהשמאל האידיאלי שלו, ושולף פתגם שלא הכרתי קודם: "באין ציפור שיר, גם עורב זמיר". זהו פרגמטיזם שדוחה את המחלוקות האידיאולוגיות: קודם החלפת שלטון, אחר כך נמשיך להתווכח לאן בדיוק הולכים.

זה אולי לא משפט של מהפכנים. אבל לפעמים הדרך אל שינוי גדול מתחילה בפשרה קטנה, ובלי צעד ראשון אין גם דרך. "בואי", הוא אומר, "בנט וליברמן הם לא אנשי שמאל אידיאולוגי. לזכותו של בנט ייאמר שניסה. אני תומך בגוש השינוי כרגע. העיקר שנעיף את הפשיסטים, אחרי זה נראה".

"הפלסטינים שהחזיקו אותי בחיים בעזה צדקו, והממשלה ושליחיה שיקרו לעולם". ליאת אצילי, בטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני, ב-29 באפריל 2025 (צילום: אורן זיו)

זייגן אומר שאם אין לציבור אפשרות מדינית אחרת על המדף, אי אפשר לצפות ממנו לבחור בה. לכן היה ממקימי מקום לכולם, כדי להציע לציבור פתרון הוליסטי וחזון אחר. אצילי אומרת שהשלום חייב לחזור לשפה ושההתחלה היא בחינוך, אבל גם היא עוברת בקלפי. אור אומר שבקשר אמיתי כולם יצטרכו לוותר על משהו. שלוש דרכים שונות לקדם אותה מטרה.

שלושתם אינם מבטיחים שיהיה טוב. אולי דווקא בגלל זה כדאי להקשיב להם. הם אינם מדברים מתוך תמימות; הם מדברים אחרי שבי, אחרי רצח, אחרי לוויות, אחרי חזרה לבתים שנחרבו ואחרי שנאלצו לגדל ילדים שאיבדו את הוריהם. מתוך כאב השכול והרצון לחיות. והם עדיין מסרבים לקבל שמלחמה נצחית היא חוק טבע.

האמונה הזאת בשלום לא נולדה בעקבות האסון. היא שרדה אחריו, ואצל שלושת האנשים האלה היא אף התחזקה, בגללו. זו אולי ההתפכחות האמיתית, שהשיח הישראלי עדיין אינו מוכן לשמוע: לא השלום נכשל ב-7 באוקטובר. נכשל הניסיון לחיות בלי לפתור את הסכסוך.

השלום שעליו מדברים זייגן, אצילי ואור הוא בר-השגה – שלושתם משוכנעים בכך. זה שלום של אנשים שיודעים למה מסוגלת מלחמה.

ואם יש לי, כפלסטינית, משהו ללמוד משלושת בני האדם המדהימים שפגשתי, בנוסף לזה שטיפוח תקווה היא מעשה רדיקלי, ולפני שאני מידרדרת במחשבותיי לגרסה הפלסטינית-ישראלית של השיר "אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת", זה לשאול: האם אנחנו רוצים לתת למבעירי הארץ להמשיך לשרוף את חלקת האלוהים המשותפת הזאת?