אילה חסון, את הרעלה שלהן ראית, את הכוח הפוליטי שלהן לא
במקום לחגוג את השתתפותן הפוליטית של נשים מהקבוצות המודרות והמוחלשות ביותר בחברה הישראלית, בחרה חסון להפוך אותן לאוסף של סטריאוטיפים גזעניים ושוביניסטיים. אבל הקול שלהן בקלפי שווה לקול שלה, והכוח שהן בונות בעמל ובאומץ לא ייעלם גם אם יסרבו להבחין בו
יצאו להצביע ולהשפיע על עתידן. נשים בדרך לקלפי בשגב שלום, ב-27 באוקטובר 2026 (צילום: נתי יפת / המועצה למען הכפרים הבדואים הלא מוכרים)
במדינה נורמלית, התקשורת היתה אמורה לחגוג את השתתפותן הפוליטית של נשים מהקבוצות המודרות והמוחלשות ביותר בחברה הישראלית. נשים בדואיות מהנגב, חלקן מכפרים שהמדינה אפילו אינה מכירה בקיומם, יצאו להצביע ולהשפיע על עתידן. הנשים האלה, שנאבקות זה שנים על הזכות לבית, למים, לחשמל, לחינוך ולביטחון אישי, הבינו שקולן בקלפי הוא כוח פוליטי שאי אפשר להתעלם ממנו.
אלא שבמקום לחגוג את הרגע הדמוקרטי הזה, בחרה העיתונאית אילה חסון להביט בנשים הללו ולראות בעיקר רעלות, גברים אלימים, פוליגמיה ו"קשישות" בנות 26.
"נשים בדואיות בנגב, עם רעלות, שלבעל שלהן יש עוד כמה נשים כמוהן, ולרוב נשים מוכות", אמרה חסון בראיון ל"גלי ישראל" ביום שישי. היא המשיכה בתיאורים משפילים של חיי הנישואים שלהן וקשרה בין נשים בדואיות מהנגב לפלסטיניות מחברון ומעזה, כאילו עצם הקשר הוא השפלה. אכן, נשים פלסטיניות מהנגב קשורות לפלסטיניות מהגדה ומעזה. הן בנות אותו עם, מה לעשות?
כך, בכמה משפטים, הפכה חסון קבוצה של אזרחיות שמימשו את זכותן הדמוקרטית הבסיסית לאוסף של סטריאוטיפים גזעניים ושוביניסטיים.
אחרי הסערה שעוררו הדברים, שכללה תלונות שהוגשו לתאגיד השידור, חסון התנצלה. אבל הבעיה אינה רק הבורות וההתנשאות היהודית שהביעה. הבעיה היא תפיסת העולם שמסתתרת מאחורי הדברים: אישה ערבייה יכולה להיות קורבן, אישה מסכנה שצריך להציל מהחברה שלה; אבל ברגע שהיא יוצאת מהבית, מתארגנת פוליטית, מגיעה לקלפי ומשפיעה על הרכב השלטון, היא הופכת לאיום. כאשר אבו יאיר (בנימין נתניהו) התארח באוהל הבדואי וגירד קולות לליכוד מאותן משפחות, הדבר לא הפריע לחסון.
מי בדיוק מינה את אילה חסון לוועדת הקבלה של אזרחים כשרים לדמוקרטיה הישראלית?
מה שכואב הוא שחסון עצמה, בת למשפחת עולים מסוריה וממצרים, יודעת היטב איך התלבשה סבתא שלה בזמנו, ואיך החברה הישראלית בזה במשך שנים רבות לנשים מזרחיות בלבוש צנוע ולעגה להן. והנה נגיף הגזענות עובר גם לעיתונאית מזרחית, שעמיתותיה כבר מזמן קוראות לעצמן "יהודיות ערביות" וגאות בכך. לחסון יידרש זמן רב להשתחרר מהגזענות הטמונה בה, ועד אז הנשים המוחלשות והמודרות מהנגב הן שק החבטות שלה.
לאישה שחיה בכפר בלתי מוכר בנגב, לצעירה שנוסעת שעה וחצי למכללת ספיר, לאישה שמגדלת ילדים בתנאים קשים ולכל מי שבחרה לכסות את ראשה באופן שאינו מוצא חן בעיני חסון יש זכות לבחור ולהיבחר בדיוק כמו כל אישה אחרת במדינה.
הרעלה אינה מכבה את המוח. החיג'אב אינו מבטל את התבונה. גם אישה שסובלת מאלימות במשפחה אינה מאבדת את זכותה לחשוב, להחליט ולבחור בקלפי.
כמי שפועלת שנים ארוכות במאבק באלימות נגד נשים בחברה הפלסטינית, אינני זקוקה לחסון כדי שתספר לי על מצבן של נשים בדואיות. אנחנו מכירות את האלימות הפטריארכלית, את הפוליגמיה, את רצח הנשים ואת השתיקה החברתית, וגם את ההזנחה, את הרשלנות הממסדית ואת מדיניות הממשלה שמשאירה אותנו בחושך הזה. לכן היינו חייבות להצביע ולהשפיע לפחות על זהותו של השר הבא לביטחון פנים.
גם האלימות הממסדית של מדינת ישראל אינה מקילה את מאבקנו: הדחפורים שהורסים בתים, הכפרים בלי שירותים בסיסיים, ההפקרה לנוכח הפשיעה, והמדינה שמתייחסת לעצם קיומן של קהילות בדואיות כאל בעיה שצריך לפתור, לשטח, לפנות ולהעלים.
>> הנגב הצביע למען בית ואזרחות שווה
הנשים הללו אינן זקוקות לרחמים של אילה חסון. הן זקוקות לזכויות, לשוויון, לביטחון ולייצוג פוליטי. והן מבינות היטב שהדרך להשיג את כל אלה עוברת גם בקלפי.
מה שחסון לא רצתה לראות
בסוף השבוע פרסם העיתון הבריטי "הגרדיאן" כתבה על התארגנות הנשים הבדואיות לקראת הבחירות. פעילות ברשת "אל-נשמיאת" (النشميات), בהנהגת עו"ד חנאן אל סאנע, עברו בין הקהילות, הסבירו לנשים על זכות ההצבעה וסייעו להן להתגבר על מחסומים חברתיים, כלכליים ומעשיים. לפי הדיווח, שיעורי ההצבעה בכמה יישובים בדואיים שולשו. הנתון על העלייה בהצבעת הנשים מבוסס על אומדן של פעילות מקומיות, משום שאין נתוני הצבעה רשמיים לפי מגדר.
איזו אירוניה. בזמן שהעיתונות הבינלאומית מתעניינת במנהיגות הפוליטית של הנשים הבדואיות, עיתונאית ישראלית בכירה עסוקה בכמות הבד המכסה את ראשיהן.
אבל הסיפור גדול בהרבה מהנשים הבדואיות שהגיעו לקלפי בשבוע שעבר.
משהו חשוב מתרחש בשנים האחרונות בחברה הפלסטינית בישראל. נשים צוברות כוח פוליטי, מפתחות תודעה אזרחית, מתארגנות, דורשות ייצוג ומשמיעות קול עצמאי שאינו מוכן עוד להסתפק במחיאות כפיים מהשורה האחורית.
הן אינן מוכנות עוד להיות רק קהל הבוחרות של המפלגות הערביות. הן דורשות להיות במוקדי קבלת ההחלטות. הן נאבקות על מקומות ריאליים ברשימות לכנסת ולמועצות הרשויות המקומיות, ולא על תפקידים סמליים שנועדו לקשט רשימות גבריות. הן תובעות ממנהיגי הציבור הערבי דין וחשבון על הדרת נשים ממוקדי הכוח הפוליטי. בדיקת המכון הישראלי לדמוקרטיה לקראת הבחירות הראתה עד כמה מצומצם הייצוג הנשי בצמרת הרשימות הערביות.
כשנשים ערביות משכילות מתארגנות, מנהיגות ומצביעות, מתגלה הצביעות. סטודנטיות באוניברסיטה העברית, ב-23 באוקטובר 2022. למצולמות אין קשר לכתבה (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש90)
המאבק הפמיניסטי בחברה הערבית כבר מזמן אינו עוסק רק בהגנה על נשים מפני אלימות במשפחה או בהנגשת השכלה ותעסוקה. הוא עוסק גם בחלוקת הכוח הפוליטי, בזכות של נשים להנהיג ובזכותן לקבוע מי ראוי לייצגן.
לאחרונה נשים מעזות לגעת גם באחד ממוקדי הכוח הרגישים ביותר בחברה שלנו: הגברים בעלי השררה וההשפעה. הן מערערות על קשר השתיקה סביב הטרדות ופגיעות מיניות, דורשות בירור של החשדות ונשיאה באחריות מצד בעלי תפקידים ומועמדים, ומסרבות לקבל את הטענה שהמאבק הלאומי או טובת המפלגה מחייבים אותן לשתוק.
זה מאבק קשה, מפני שהוא מתנהל גם מול אנשים שהנשים הללו עשויות לחלוק איתם זהות לאומית, השקפת עולם ומטרות פוליטיות. לא קל לצאת נגד בעלי השפעה בתוך הקהילה שלך, בייחוד כאשר כל ביקורת פנימית עלולה לשמש נשק בידי מי שמבקשים להחליש את החברה הפלסטינית כולה. ובכל זאת, נשים עושות זאת. הן מסרבות לבחור בין המאבק הלאומי למאבק הפמיניסטי. הן דורשות חברה חופשית מכיבוש, מגזענות, מאלימות ומפטריארכיה גם יחד. זאת התפתחות פוליטית וחברתית אדירה, שצריך לברך עליה.
הנשים הפלסטיניות אינן מחכות שמישהו יעניק להן כוח. הן בונות אותו בעצמן, בכפרים ובערים, באוניברסיטאות, בארגוני החברה האזרחית, במפלגות ובקלפיות. וזה בדיוק מה שמאיים על מי שהתרגלו לראות בנשים הפלסטיניות קורבנות חסרות קול ולא אזרחיות בעלות כוח, שיכולות וצריכות להחליף את הקול הגזעני של חסון בתאגיד השידור.
גזענות במסווה
חלקים מהשיח הישראלי אוהבים לעסוק בדיכוי נשים ערביות. תמונות של נשים עם חיג'אב או ניקאב הן חומר גלם נוח במיוחד לשיח שמציג את החברה הערבית כחשוכה, אלימה ונחשלת, ואת החברה היהודית כמתקדמת ונאורה.
אבל מה קורה כאשר אותן נשים ערביות משכילות, מתארגנות, מנהיגות ומצביעות? מה קורה כאשר הן אינן זקוקות להצלה, אלא דורשות שוויון אזרחי ופוליטי? מה קורה כשהן אינן מבקשות שמישהו ידבר בשמן, אלא דורשות שישמעו את קולן?
כאן מתגלה הצביעות. כשאישה בדואית אינה מצביעה, אפשר להאשים את החברה שלה בדיכוי נשים. כשהיא מצביעה ומשפיעה על תוצאות הבחירות, אפשר להאשים אותה שאינה באמת יודעת מה היא עושה. כל הדרכים מובילות לאותה מסקנה גזענית: נשים פלסטיניות אינן מסוגלות להיות סובייקט פוליטי עצמאי. ואת התפיסה הזאת בדיוק צריך לפרק.
זכות הבחירה אינה פרס שמעניקים לנשים שהצליחו לעמוד במבחני הצניעות, ההשכלה, החילוניות או המודרניות של מישהו אחר. היא אינה תלויה במצב משפחתי, בהשתייכות דתית, במקום המגורים או בצבע המטפחת שעל הראש.
אני רוצה לראות אישה עם ניקאב יושבת בכנסת לצד אישה חילונית ולכבד את בחירת הלבוש של שתיהן. אני רוצה לראות נשים דתיות, מסורתיות, חילוניות וחרדיות נאבקות על עמדותיהן הפוליטיות בלי שאיש יהפוך אותן לאיום. גם לא ראש הממשלה, שהדהד ברשת תמונה של נשים בדואיות לבושות בשחור בכניסה לקלפי – תמונת פייק, כפי שהתברר – כדי להפחיד מצביעים יהודים מגל הנשים עם הרעלות.
בעקבות דבריה של חסון, גם חברת הכנסת אימאן ח'טיב יאסין מרע"מ גינתה בחריפות את הגזענות וההתנשאות, ובפוסט שפרסמה הביעה גאווה בנשים הבדואיות ובנשים העוטות חיג'אב וניקאב. בצדק היא דרשה מחסון לכבד את הנשים שהודיעו בקול ברור: אנחנו כאן ויש לנו זכויות.
דרשה מחסון לכבד את הנשים שהודיעו בקול ברור: אנחנו כאן ויש לנו זכויות. ח"כ אימאן ח'טיב יאסין מרע"מ, בישיבת ועדת חוקה, חוק ומשפט בכנסת, ב-18 בנובמבר 2024 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
עם זאת, בדבריה השתמשה ח'טיב במטאפורה לא מוצלחת, שאנשי דת רבים משתמשים בה לטובת החיג'אב: האישה מוצגת כמעין סחורה חשופה שזבובים נמשכים אליה, וכיסוי הראש מגן עליה מפניהם. הדימוי הזה מחפיץ נשים, גם אם נאמר מתוך כעס ומתוך ניסיון להגן על כבודן של נשים דתיות. אין צורך לתקוף את מראהּ של חסון כדי להתמודד עם דבריה. הזכות לעטות חיג'אב ראויה להגנה כחלק מחופש הדת והלבוש, בדיוק כמו זכותה של אישה שלא לעטות אותו. אפשר להעריך את עמידתה של ח'טיב לצד הנשים הבדואיות, ובאותה נשימה להסתייג ממטאפורה שאינה משרתת את המאבק המשותף שלנו.
אני, כאישה פלסטינית שאינה עוטה חיג'אב, זכאית לאותו כבוד ולאותה חירות כמו אישה שבוחרת לכסות את ראשה. אפשר וצריך להגן על שתינו יחד, בלי להתייחס לשיערה הצבוע בצהוב של חסון או לכיסוי הראש. בדמוקרטיה לשתינו עומדת הזכות לבחור ולהיבחר.
לא שותקות
גם ארגוני נשים פמיניסטיים פלסטיניים פרסמו גילוי דעת משותף בתגובה לדבריה. נשים נגד אלימות, כיאן, אלסואר, נע"ם ועמותות נוספות, לצד עשרות פעילות פמיניסטיות, גינו את ההתבטאות והבהירו שאינן מוכנות לקבל את הניסיון למחוק את כוחן הפוליטי של הנשים הבדואיות.
המחאה לא הסתכמה בגילוי דעת. עמותת סיכוי-אופוק ומרכז אעלאם הגישו תלונה למנכ"ל תאגיד השידור הציבורי, וגם פורום ראשי הרשויות הבדואיות בנגב פנה להנהלת התאגיד במחאה חריפה. תאגיד השידור הודיע כי ועדת האתיקה הפנימית תבחן את דבריה של חסון. עכשיו נותר לראות אם השידור הציבורי, הממומן גם מכספן של הנשים שחסון השפילה, ייתן לכך מענה ראוי.
מבחינתי, זו אינה רק מחאה נגד עיתונאית אחת. זו הצהרה של תנועה פמיניסטית פלסטינית הנאבקת זה עשרות שנים בשתי חזיתות לפחות: בתוך החברה שלנו, נגד הדרת נשים, אלימות ופטריארכיה; ומול המדינה ומוסדותיה, נגד גזענות, אפליה ואלימות ממסדית.
המאבק הזה אינו פשוט. אנחנו נדרשות שוב ושוב להגן על הנשים שלנו מפני הגזענות הישראלית, ובאותה נשימה להיאבק בכוחות בתוך החברה שלנו שמבקשים להגביל את חירותן. לפעמים גם המאבק שלנו עצמו נתקל בניסיונות השתקה בשם האחדות הלאומית, המסורת, הדת או הכבוד המשפחתי. אבל אנחנו לא נוותר על אף אחד מהמאבקים האלה.
אני רוצה לברך את הנשים הבדואיות בנגב על השתתפותן הפוליטית: את הנשים שיצאו להצביע, את הפעילות שעברו מבית לבית, את הנשים שהתגברו על מכשולים משפחתיים, כלכליים וגיאוגרפיים, ואת אלה שהבינו שכוחן אינו מסתכם בהצבעה אחת לארבע שנים. הן אינן רק העתיד של הפוליטיקה הפלסטינית בישראל. הן כבר חלק מההווה שלה.
ולאילה חסון אני רוצה לומר: במקום לספור כמה נשים יש לגבר בדואי, נסי לספור כמה נשים ערביות כבר אינן מוכנות שגברים יחליטו בשבילן. במקום להתעסק בכמות הבד שעל ראשן, נסי להבין מה יש בתוך הראש הזה – דעות, השקפות עולם, שאיפות, ידע פוליטי ורצון עז לשנות את המציאות.
ואולי זה הדבר שהכי קשה לך לקבל. הנשים האלה אינן מבקשות את אישורך. הן אינן זקוקות לרחמייך, ובוודאי אינן צריכות להתנצל על כך שהצבעתן לא תאמה את הציפיות הפוליטיות שלך. הנשים הפלסטיניות אינן רק מצביעות. הן מתארגנות, נאבקות, דורשות ייצוג ומערערות על מוקדי הכוח. הן אינן מבקשות מקום ליד השולחן. הן דורשות להיות שותפות בקביעת סדר היום. עם רעלה ובלי רעלה. עם שיער גלוי או מכוסה. דתיות, מסורתיות וחילוניות. נשים מהנגב, מהגליל, מהמשולש ומהערים המעורבות.
הקול שלהן בקלפי שווה לקול שלך, אילה חסון. והכוח הפוליטי שהן בונות לא ייעלם רק מפני שאת מסרבת להבחין בו.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
