הערבים מחזיקים את פיגומי הדמוקרטיה הישראלית הנופלת
באיחור של עשור, הערבים באמת נהרו לקלפיות והצביעו בשיעור גבוה יותר מהיהודים. הדמוקרטיה הישראלית מעולם לא שמרה עלינו, אבל אנחנו הראשונים לדעת מה יקרה כשההגנות האחרונות ייעלמו
שיעור ההצבעה עלה על כל הציפיות. מצביעים מחכים בתור לקלפי בטייבה, ב-27 באוקטובר 2026 (צילום: אורן זיו)
את המסע שלי בבחירות שגם יהודים וגם ערבים הגדירו "גורליות" התחלתי בקלפי שהכי פחות מייצגת את המפה הפוליטית בישראל (הצבעתי בנווה שלום – ואחת אל-סלאם). אחר כך ביליתי שעות בקלפיות ברמלה ובלוד, נסעתי ליפיע, וסיימתי בצהלולים ובריקודים עם מאות חוגגים במטה הרשימה המשותפת בנצרת. ברדיו אל-שמס פרשנתי את המצב האבסורדי שאליו נקלעה מדינת ישראל בעקבות התוצאות הדרמטיות, והחזקתי מעמד באולפן עד נאום ראש הממשלה, אחרי ששמעתי את יאיר לפיד, נפתלי בנט, יאיר גולן וגדי איזנקוט.
"הערבים נוהרים לקלפיות"
טוב, זה אכן קרה, באיחור של יותר מעשור – הרי הערבים לא מצטיינים בניהול זמן. המשפט, שנתניהו הפך אז לאזהרת בחירות, היה הפעם תיאור מדויק של המציאות. אחרי שלוש שנים של מלחמה, השתקה ופחד, וארבע שנים של ממשלת ימין "אולטרה ספרטה", הציבור הערבי יצא להצביע בשיעורים גבוהים והחזיר את קולו הביתה.
>> כל הקדנציה הפחידו אותנו. ביום הבחירות נבהלו מאיתנו
תוצאות האמת עדיין נספרות, ולכן מוטב לא לחגוג עכשיו מספר מנדטים שעוד עשוי להשתנות. ובכל זאת, התמונה כבר ברורה: הרשימה המשותפת ורע"מ התחזקו מאוד לעומת הכנסת היוצאת, ביחד ולחוד. זהו הישג יוצא דופן לשתי רשימות שונות באופן מהותי, ובמידה רבה גם תשובה לניסיון המתמשך להפוך את הציבור הפלסטיני בישראל לנוכח-נפקד של הפוליטיקה הישראלית.
אף שבמערכת הבחירות הזו ההבדל בין הרשימה המשותפת לרע"מ עמוק ומובהק מתמיד, התקשורת הישראלית מתעקשת להציג את הערבים כגוש אחד, עמודה אפורה בין הגוש האדום לגוש הכחול. אין מפלגות שהיו מחויבות כל כך לשינוי ולהפלת הממשלה הזאת, ובכל זאת, גם עם 16, 17, 18 או 19 מנדטים, בתודעה הישראלית הן עדיין לא זכו לכבוד להיכלל בגוש השינוי.
מאז 7 באוקטובר 2023 נהג הציבור הפלסטיני בישראל באיפוק מופתי, בממלכתיות ובהכלה. הוא ספג אינספור פרובוקציות מבית היוצר של איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' ובנימין נתניהו, ונחל אכזבות חוזרות וכואבות ממפלגות "רק לא ביבי". ובכל זאת, החברה הערבית לא ויתרה על זכותה להשפיע. הבוחרים הערבים גילו הפעם מעורבות פוליטית ואחריות אזרחית כלפי מדינה שסולדת מהם, מפלה ורודפת אותם.
ההצבעה המסיבית מטילה אחריות מוגברת על הנציגים שלנו. יו"ר הרשימה המשותפת יוסף ג'בארין מצביע בקלפי באום אל-פחם, ב-27 באוקטובר 2026 (צילום: אורן זיו)
יחד עם המעטפות הם הפקידו אחריות גדולה, אולי גדולה מדי, בידי נציגיהם: לעצב את הפרק הבא בתולדות האזרחים הפלסטינים במדינת הלאום היהודית. זהו עידן של כוח פוליטי חדש, ויידרש זמן ללמוד לנהל אותו נכון ולהכריע בחוכמה. אלו רגעים מתוקים של נקמה אזרחית עדינה. ספק אם טעמה יישאר מתוק לאורך זמן, אבל הבוחרים, לעת עתה, עשו את שלהם.
הבוחר החזיר את הקול הביתה
בבחירות הקודמות רבים בחברה הערבית נשארו בבית. אחרים חיפשו את קולם במפלגות יהודיות, מתוך תקווה להשפיע בדרך אחרת או מתוך אכזבה מהמנהיגות הערבית. הפעם ניכרת תנועה הפוכה: חזרה לקלפיות ואל המפלגות שמייצגות במפורש את הציבור הערבי ואת המיעוט הלאומי הפלסטיני בישראל.
אין פירוש הדבר שהוויכוחים בתוך החברה הערבית נגמרו. רע"מ והרשימה המשותפת מציעות תפיסות שונות לגבי שותפות, מאבק, זהות ויחסים עם השלטון. ואולי דווקא כאן טמונה הבשורה: הציבור הערבי אינו צריך למחוק את המחלוקות הפנימיות כדי להבין שהקול שלו הוא נכס פוליטי. הוא יכול לבחור בין דרכים שונות, ובאותה נשימה לדרוש מכל המפלגות להפסיק להתנהג כאילו האמון שלו בהן מובן מאליו.
שיעור ההצבעה ביישובים הערביים הגיע לממדים היסטוריים: יותר מ-80%, כמעט שלוש נקודות אחוז מעל שיעור ההצבעה הכללי. אחרי תקופה שבה הוטל עלינו לדבר בלחש, בחרנו להשמיע קול שאי אפשר להשתיק.
אין זה צ'ק פתוח לנבחרי הציבור. להפך: מי שקיבל את אמון הבוחר קיבל גם אחריות גדולה יותר – לסיים את הכיבוש, לדחוף להסכם מדיני, להגן על חיי האזרחים מפני הפשיעה, להיאבק בהריסות הבתים ובאפליה, לדרוש שוויון במשאבים, לעמוד על זהותנו הפלסטינית ולהציע אופק פוליטי גם כשמולנו ניצבת מערכת שסוגרת דלתות. הציבור נתן להם כוח ומצפה לשימוש יעיל בו. לרע"מ יש תוכנית להיכנס לתוך קן הצרעות, והמשותפת מציעה רשת הגנה מפני הדוב שעלול לגנוב את כל הדבש ולהשאיר אותנו עם העקיצות. שתי האג'נדות קיבלו אור ירוק. נחכה ונראה מה יהיה.
המבחן של הימין והפנטזיה של גוש השינוי
מסמן את גבולות הלגיטימיות של החברה הערבית. ראש הממשלה בנימין נתניהו בליל הבחירות, ב-27 באוקטובר 2026 (צילום: חיים גולדברג / פלאש90)
יש משהו כמעט אירוני בתוצאות המסתמנות. נתניהו הצליח להעניק לבן גביר ולסמוטריץ' הכשר פוליטי רחב, והפך עמדות שבעבר היו בשוליים לחלק מן השלטון. הייצוג הערבי גדל, אבל גדל גם המשקל של המחנה המבקש לצמצם את זכויותינו. הימין הפשיסטי לא נעלם, ואסור לזלזל בכוחו.
הצלחתו של נתניהו היתה לא רק בהובלת קמפיינים נגד הקול הערבי, אלא גם בכך שגרם ליריביו לאמץ את גבולות הלגיטימיות שקבע. בליל הבחירות, כשהתברר היקף ההצבעה בציבור הערבי, שהפתיע גם אותי (התחזית האופטימית שלי עמדה על שיעור הצבעה של 72%), שמענו שוב מנהיגים יהודים מתפארים בכוונתם להקים ממשלה "ציונית" בלבד. הם שכחו שנתניהו עצמו הכשיר שותפות עם מנסור עבאס. מנהיגי מחנה השינוי התנהגו כאילו חמישית מהאזרחים הם בעיה אריתמטית שצריך לעקוף, ולא שותפים שהגיע הזמן לדבר איתם. אם לא מתוך רצון, אז מתוך אילוץ.
גוש השינוי עדיין שבוי בפנטזיה שאפשר להחליף ממשלה בלי הערבים. זו אינה רק טעות בחישוב המנדטים, אלא סירוב לראות במצביע הערבי אזרח בעל כוח וזכות להשפיע על הרכב השלטון. אי אפשר להשתמש בקולות שלנו כדי להכריז על תקווה לדמוקרטיה, ואז להודיע שהנציגים שלנו אינם מוזמנים לשבת סביב השולחן, אולי דווקא משום שצברו כוח שאי אפשר "להנדס" אותו מבחינה ציונית.
אשמח להבין יותר למה התכוון איזנקוט בנאומו כשדיבר על "קואליציית גיוס ציונית". אולי יש כאן פתח לפרשנות שתאפשר שיתוף פעולה יצירתי ומוזר עם הח"כים הערבים. הוא דיבר פעמיים על ממשלה ש"מכבדת" את כל חלקי החברה הישראלית. הערבים אומנם רוצים הרבה מעבר ל"כבוד", אבל המשפט "ממשלה שמייצגת את כל אזרחי ישראל" נשמע לי כיוון ממלכתי לא רע למי שמבקש להיות מנהיג המדינה.
המחיר ששילמו הדמוקרטים
גם הדמוקרטים נפלו למלכודת הזאת. תמיכתם בפסילת מועמדותו של סאמי אבו שחאדה לא היתה הערת שוליים. היא היתה מבחן לאפשרות של שותפות יהודית-ערבית דווקא כאשר היא קשה ולא נוחה. אפשר להתנגד לדברים שאמר אבו שחאדה, לבקר אותו ולחלוק על דרכו. אבל הדרישה להרחיק מן הבחירות מנהיג פוליטי פלסטיני היא החלטה שמשמעותה שונה לחלוטין.
על העמדה הזאת שילמו הדמוקרטים ביוקר בקרב מצביעים ערבים, ובעיניי בצדק. המחיר לא בא לידי ביטוי רק בפתקים שהם איבדו בחברה הערבית, אלא גם באובדן אמון ואמינות. מפלגה שקוראת לעצמה דמוקרטית ומבקשת שותפות עם הציבור הערבי אינה יכולה להוכיח ברגע המבחן שהפלורליזם שלה נגמר במקום שבו מתחילה עמדה פלסטינית שמאתגרת את הנרטיב הציוני הקלסי.
שילם מחיר על פסילת סאמי אבו שחאדה. יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן, ב-20 ביולי 2026 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)
המציאות הפוליטית מורכבת יותר מן הנאומים. רע"מ הציבה במקום השני ברשימתה את יואב סגלוביץ', יהודי ציוני בוגר מערכת הביטחון. ברשימה המשותפת נבחר עופר כסיף במסגרת המסורת היהודית-ערבית של חד"ש. אין זהות בין שתי השותפויות האלה, אבל בשתיהן נמצא מקום ליהודים. השאלה היא מתי מפלגות יהודיות יהיו מוכנות לראות בפלסטינים שותפים, ולא רק בנק קולות הנגזר לפי החליפה של מחנה השינוי.
לכן, תוצאות הבחירות וצבירת הכוח של המפלגות הערביות הן סטירת לחי לדוקטרינת הפרגמטיות של רביב דרוקר, שביקש מהבוחר הערבי לגלות אחריות, לנהוג בשכל ולהצביע לדמוקרטים במקום למפלגות הבית, ולסמוך על יאיר גולן שימשיך את הדרך. ועם כל זה, בליבי עדיין רציתי עשרה מנדטים לדמוקרטים, כדי להכניס את סומיה בשיר למשכן הכנסת ולהגיע לייצוג של ארבע נשים ערביות.
פיגומים של בניין רעוע
המיעוט הפלסטיני בישראל הפך, בניגוד לכל ההאשמות שמופנות כלפיו, לאחת הראיות האחרונות לכך שעדיין מתקיים כאן מאבק על דמוקרטיה. אנחנו מתעקשים על הזכות לבחור ולהיבחר, על חופש הביטוי, על שוויון אזרחי ועל הכרה בזהות הלאומית שלנו. לא מפני שהדמוקרטיה הישראלית היתה אי-פעם בית שוויוני עבורנו, אלא מפני שאנחנו יודעים מה יקרה כאשר גם ההגנות שנותרו ייעלמו: הראשונים שייפגעו יהיו בני ובנות המיעוט הלאומי הגדול במדינה הזאת.
כבר עכשיו אנחנו שק החבטות הלאומי של רוב החברה הישראלית. לגזענות ולאלימות בישראל נפלו קורבן רופאים, אקדמאים, אומנים, אנשי ציבור, נהגי אוטובוס ועובדי ניקיון, וגם חיילים דרוזים ואזרחים שהקריבו את חייהם למען הצלת נפש הומייה בארץ ציון. בעידן ישראל הג׳נוסיידית, האזרח הערבי הוא היעד הבא – בגליל, בנגב, בערים המעורבות ובכל מקום.
אני רואה מול עיניי את בניין הדמוקרטיה הישראלית, שבקירותיו נפערו סדקים עמוקים. חולדות הפשיזם היהודי כרסמו ביסודותיו ומתפארות בכך שהן שומרות על הבית. ואנחנו, דווקא אנחנו – האזרחים הפלסטינים – משמשים באורח פלא כפיגומים שמחזיקים את מה שנותר מן המבנה הדמוקרטי.
אין דמוקרטיה שלמה בלי חמישית מהאזרחים. משרדי ועדת הבחירות המרכזית, באוקטובר 2026 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)
הפיגומים האלה, כמובן, אינם יכולים לשאת את הבניין לבדם. המפלגות היהודיות קיבלו תזכורת שאין דמוקרטיה שלמה בלי חמישית מאזרחיה, בלי בלמים ואיזונים ובלי יחס שוויוני למיעוטים. האחריות מוטלת על שני הצדדים, אבל רק צד אחד, היהודי, ממשיך להעמיד פנים שהצד האחר אינו קיים.
אנחנו לא מצפים לתודה על כך שיצאנו להצביע, על כך שלא איבדנו תקווה ברגעי השפל של המדינה, אותה מדינה שאנחנו מממנים את פשעי המלחמה שהיא מבצעת בבני העם הפלסטיני. הראינו שפתק ההצבעה הערבי עדיין שווה במשקלו לפתק של המצביע היהודי, ועכשיו אנחנו דורשים שהקול שלנו ייספר גם ביום שאחרי, כאשר מחלקים כוח, מנסחים מדיניות ומחליטים מי רשאי להשתתף בשלטון. הבוחר הערבי נתן אמון מחודש בנציגיו. עכשיו הגיע הזמן שהפוליטיקה הישראלית תפסיק להתייחס לאמון הזה כאל תקלה שצריך לעקוף.
לפנות בוקר, באמצע השידור ברדיו אל-שמס, ניסינו להבין את דברי עבאס על הודעה שקיבל מבכיר בליכוד, ופרשן לענייני חרדים ניסה לשכנע אותנו שלחרדים אין בעיה לשבת עם ח"כים ערבים. הבעיה היא אצל הציונות הדתית.
בסוף לילה של טלטלות בין ייאוש לתקווה נכנעתי ל-AI והזנתי את כל הנתונים והתנאים: מי מחרים את מי, מי לא יישב עם מי, סוגיית גיוס החרדים, הנכונות של רע"מ לתפור חליפות קואליציוניות כבר מחר בבוקר, רשת הביטחון שהבטיחה הרשימה המשותפת, גוש "רק לא ביבי" והקמת ממשלת אחדות או ממשלת מיעוט.
נתתי לבינה המלאכותית לפענח את הנוסחה, ובסוף היא הציגה שלוש אפשרויות: או שהפוליטיקאים היהודים יֵרדו מעץ הקואליציה הציונית הטהורה, או שהליכוד יחליף מנהיג, או שהולכים שוב לקלפיות. הצ'אט הרים דגל לבן והכריז בצער רב שהמצב סבוך, ושבלי מנהיגות אמיצה האזרחים הערבים והיהודים יישארו שבויים בידי הימין הקיצוני לעד.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
