לבקר את ההיסטוריה הציונית דרך סמטאותיה הצדדיות

תפס את הלאומנות ואת הדרישה לכינון מדינות לאום כאלילוּת, תחליף לקבלת ריבונות האל. ר' בנימין ומרטין בובר (אוסף דויד קידן מתוך הארכיון הציוני)

אני שוהה יותר מדי זמן בפייסבוק, ונקלע לוויכוחים שנוטים לחזור על עצמם. לפני כמה שבועות העלתה ידידה ציטוט של הרצל, במטרה להוכיח עד כמה היה הומניסט וליברל. בתגובה הזכרתי שהאיש היה קולוניאליסט מוצהר, ואף הגדיר את הציונות כקולוניאליסטית במהותה. לפני שהתוודע להתנגדות הפלסטינית ולצורך למסגר את הציונות כמיטיבה, הרצל כתב בכנות על ההתנגדות שתהיה ל"אוכלוסייה הילידית" (כלשונו) כלפי המתיישבים היהודים בארצם, ועל הצורך לפנות למעצמות האירופיות על מנת להתגבר על התנגדות זו. הנוסטלגיה המזויפת להרצל עלולה להשכיח שהגזענות הממוסדת כלפי פלסטינים איננה תקלה זמנית, אלא מאפיין היסטורי של הפרויקט הציוני כולו, ובהתאם לכך השתחררות ממנה תצריך שינויים מבניים עמוקים.

בתגובה, משתתף בדיון העיר שההסבר שלי לוקה באנכרוניזם. הרצל היה הרי תוצר של זמנו, ומה קל יותר מלבקר אותו בדיעבד? כיצד יכול היה לדעת שתפיסותיו ייחשבו בלתי מקובלות כעבור יותר ממאה שנה?

>> להיפרד מהציונות, לנסח חזון ליהדות ולשמאל

התביעה לא להחיל מושגים אנכרוניסטים על העבר לגיטימית כמובן. בעיה אחת היא שמחילים את התביעה הזו באופן סלקטיבי, על דמויות שמבקשים לסנגר עליהן. לא ראיתי הרבה ישראלים שכותבים בהבנה על הפוגרומים ברוסיה הצארית, שהיו ביטוי לרוח התקופה האנטישמית, למרות שבמובנים רבים זה אכן היה המצב.

הבעיה העמוקה יותר היא שלרוב, ממהרים לשחזר את "רוח הזמן" מן ההתבטאויות של כמה דמויות דומיננטיות, ואז הטענה הופכת להיות מעגלית. אם הרצל דיבר בהערצה על קולוניאליזם, כנראה שבאותה תקופה לא ניתן היה לדבר אחרת, וההוכחה היא שהוא אכן דיבר כך. במילים אחרות, מי שמנסה לאפיין את היחס בין עמדותיה של דמות מסוימת לדעות האפשריות באותה תקופה אמור לעבוד קשה יותר, ולשחזר באופן נאמן את הטווח המלא של האפשרויות האלה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

ספרו החדש של אבי-רם צורף, "קדמה-מזרחה: ר' בנימין, דו-לאומיות וציונות שכנגד", הוא יותר מכל מאמץ לרענן את הדמיון ההיסטורי שלנו ביחס לציונות, ולהדגים עד כמה ניתן היה להרחיק ביחס לעמדות הדומיננטיות שעליהן למדנו בבית הספר.

על פניו, הספר הוא על ר' בנימין, שם העט של יהושע רדלר-פלדמן (הר' מסמנת כינוי לגבר יהודי, ללא יומרה להיות רב מוסמך), פעיל ציוני ופובליציסט שנולד בגליציה, שהיתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, ב-1880, הגיע לארץ ב-1907, ונפטר ב-1957. למעשה, צורף לא מנסה ליצור פה ביוגרפיה המאורגנת סביב חייו של ר' בנימין, וגם לא להציגו כדמות מופת שמצווה ללכת בעקבותיה. מוקד הספר הוא עמדותיו של ר' בנימין בשורה ארוכה של נושאים שעמדו במרכז השיח הציוני במחצית הראשונה של המאה ה-20, כפריזמה שניתן להבין דרכה את העמדות שניצחו – כלומר, שחזור טווח האפשרויות שהוזכר לעיל. הספר מתבסס על עבודת הדוקטורט של צורף, שבמסגרתה הצליח להגיע למספר רב של כתבים כאלה. הוא מציג אותם בבהירות, הן כסינתזה בעלת עקביות פנימית, והן כתוצר של התפתחות לאורך חייו של ר' בנימין.

פתיחות רדיקלית

ר' בנימין היה חרדי שהגדיר את עצמו כציוני, והעריץ את הרצל עד לסוף חייו, בעיקר בשל הקריאה ליהודים לעזוב את אירופה ולהימלט מסכנת האנטישמיות העלולה לחסלם. בשנותיו הראשונות בארץ הוא היה פקיד זוטר במשרד הארצישראלי, הגוף הציוני המרכזי שעסק ברכישת קרקעות, וכן ערך, יחד עם ברנר, את כתב העת "המעורר". הוא היה דמות מוכרת בקרב ההנהגה הציונית, ובן-גוריון עצמו נמנה עם קוראי מאמריו.

בספרו צורף מראה שבכל שלב ניתן לראות בכתיבתו של ר' בנימין גם הפנמה של המגמות הממסדיות בציונות של התקופה, ואפילו ביקורת חריפה על מי שחרגו מן המסגרת הציונית הקולקטיבית, כמו ישראל דה-האן. לכן לא ניתן לראות בו מי שהציב אלטרנטיבה עקבית למגמות הללו. יחד עם זאת, ובהינתן המיצוב הזה, מרתק לגלות עד כמה הצליח בכל זאת גם לחרוג מאותן המגמות. לעומת שלילת הגלות, ההתנכרות למרחב הפלסטיני והערבי שהתגלגלה למיליטריזם, והיחס הגזעני והמתנכר של רבים ממנהיגי הציונות לספרדים ולתימנים, התכונה המאפיינת ביותר את ר' בנימין היא הפתיחות הרדיקלית שלו.

גדלתי על דימויי העיירה היהודית המנוונת שלמדתי בבית הספר. עד היום, "גלותיות" משמשת ככינוי גנאי, והצורך לשלול אותה משמש לא פעם כהצדקה להתנהגות אלימה כלפי פלסטינים. בעיירה זבורוב שבגליציה, כפי שמתאר אותה ר' בנימין בזיכרונותיו, היהודים יושבים במרכז העיר, ברחובות רחבים, ומקיימים אינטראקציות מתמשכות עם שכניהם. היהודים הם בין כמה לאומים מקומיים הזוכים לאוטונומיה במסגרת האימפריה וחיים בה בשלום, לפני הסכסוכים האלימים שייצרה החלוקה למדינות לאום. בהיעדר מדינת לאום, גם אין דרישה מן היהודים לוותר על אמונות ומנהגים מסורתיים על מנת להיטמע. ר' בנימין תפס את הלאומנות ואת הדרישה לכינון מדינות לאום כאלילוּת, תחליף לקבלת ריבונות האל, ולכן היה מחויב כל חייו למימוש זכויות יהודיות מרכזיות במסגרות שאינן מדינה ריבונית – תחילה באימפריה העות'מאנית, ולאחר מכן במרחב ערבי שאיננו תחום בגבולות ארץ-ישראל/פלסטין.

צורף מצטט שורה של היסטוריונים (אניטה שפירא, דינה פורת) שהאשימו את ר' בנימין ב"חוסר ריאליזם" ובניתוק מהמציאות. קריאה על תנועת "אל-דמי" שהנהיג בתקופת השואה מבליטה עד כמה ההנהגה הציונית הרשמית היא זו שניתקה את עצמה מהמציאות האיומה. כבר ב- 1942 התריע ר' בנימין על "הרצח הקולקטיבי" ותיאר אותו כ"צורה חדשה שלא היתה בעולם" (286), חודשים ארוכים לפני ההכרה הרשמית של היישוב בשואה. הוא קרא להפריד את הדרישה הדחופה להצלת יהודים מן השאיפה הציונית – לוותר על הדרישה להשיג רוב בארץ-ישראל/פלסטין ולהפוך את ההגבלות שהטילו הבריטים על הגירה יהודית לארץ בעקבות המרד הערבי.

כאלטרנטיבה, הוא קרא לסייע כלכלית ופוליטית לפליטים יהודים שהצליחו להגיע לברית המועצות, ולנסות לחתור ליישובם ברחבי במזרח התיכון הערבי, תוך הסכם עם הרשויות המקומיות. לעומת הדחיפות שחש ר' בנימין, ההפנמה העמוקה של "שלילת הגלות" בידי מנהיגי היישוב הובילו לתיעדוף נמוך של מאמצי ההצלה – לא הוקדשו לכך תקציבים ייחודיים, לא מונה אדם שיעסוק רק בכך במשרה מלאה, לא היה ניסיון להגיע להסכם עם הבריטים מרגע שהם סירבו לשנות את ההגבלות על ההגירה לארץ, ולא ננקטו יוזמות מרחיקות לכת להצלת פליטים.

התפיסות של ר' בנימין התעצבו, כאמור, על רקע הפתיחות שלו, הנכונות העקבית שלו להימנע מצדקנות אתנוצנטרית ולנסות ללמוד באופן אמפתי את המציאות החברתית סביבו. הוא קרא ערבית, פרסם מאמרי תגובה בעיתונים פלסטיניים, ובספר הזיכרונות שלו שאל מוטיבים מהסופר המצרי טה חוסיין. הוא התנגד לנישול השיטתי של הפועלים הפלסטינים מהקרקעות שרכשו הציונים, וגילה הבנה אף להתנגדות האלימה שנוצרה בתגובה לניסיון הציוני להפוך את הפלסטינים בכוח למיעוט במולדתם: "כדי שאני אהיה 'הרוב' מוכרח מי-שהוא להיות ה'מועט' ומובן כשם שאני רוצה להיות 'הרוב' כך אותו מי-שהוא. כאן איפוא הכרזה גלויה על התחרות בלי סוף, ומכיון שכך יש לכל היותר אפשרות לדבר על שביתת-נשק זמנית […] אבל לא על שלום-אמת ועל ברית-אחים באמת ובתמים" (עמ' 194).

"אנחנו בעצמנו יוצרים את הגעש"

ר' בנימין לא התפתה להגדיר את ההתנגדות הפלסטינית כאנטישמיות ואת היהודים בארץ כקורבן, כמו באירופה: "בגולה אנו חיים על הר-געש […] ופה אנחנו בונים על הר געש. יותר נכון: אנו בעצמנו יוצרים את הגעש, את הלבה" (עמ' 140).

במקום לכפות בכוח ריבונות יהודית בתמיכת השלטון הקולוניאלי הבריטי, ר' בנימין שאף להשיג "הצהרת בלפור" חדשה מן העם הערבי, ובתגובה לזכות בביטחון, בזכות לקיים חיי חינוך, תרבות ודת, כחלק ממדינה ערבית רחבה. ההצעה לקיום יהודי אוטונומי במרחב ערבי גדול היתה מקובלת על חוגים פלסטינים וערבים רבים, כמו עבדאללה מלך ירדן, ובנכונות שלו ללמוד מהם ניתן, שוב, לראות סוג של ריאליזם. לקראת סוף חייו הציגה התקשורת הישראלית את משפטי רשת הריגול והחבלה היהודית במצרים ("עסק הביש") כעלילה אנטישמית, אך ר' בנימין שוב נמנע מצדקנות והבחין ש"הממשלה לא הודיעה רשמית ובשפה ברורה כי הנאשמים לא עסקו בריגול" (עמ' 244).

בניגוד לחבריו לשעבר ב"ברית שלום", ר' בנימין נשאר עקבי לגמרי בקריאה להכרה בזכויות פלסטיניות ובהתנגדות לכפיית פתרון באלימות, גם לאחר קום המדינה. בכתב העת שערך, "נר", הוא קרא לאורך שנות החמישים לפתיחת השערים לפליטים הפלסטינים שניסו לשוב. במקום הכינוי הרשמי "מסתננים", ר' בנימין דווקא שאל את המושג הציוני "מעפילים". להלווייתו הגיע תושבים ערבים רבים שהוא סייע בפתרון בעיותיהם בתקופת הממשל הצבאי.

הפתיחות והרגישות של ר' בנימין באה לידי ביטוי גם כלפי קבוצות יהודיות. הוא היה מעורב בהבאתם לארץ של יהודים תימנים במסגרת "עליית יבניאלי" (1911-1912), אך בניגוד לרופין ובכירים במשרד הארצישראלי, לא ראה בהם "פועלים טבעיים" בני הגזע השמי הנחות (לפי תורת הגזע שרופין החזיק בה), אלא הזדהה עם מנהגיהם הדתיים ומחה על המגורים הלא הולמים שניתנו להם. כהכרה על היותו בעל ברית נאמן, הוצב ר' בנימין כמועמד ברשימת התימנים לאסיפת הנבחרים הראשונה (1920). גם ביחס לספרדים תושבי הארץ, ר' בנימין פעל רבות למניעת דחיקתם והתריע על מיעוט הייצוג שלהם.

נוסף על כך, ר' בנימין, הפעיל והפובליציסט החרדי, היה גם מעריץ של התנועה הסופרז'יסטית, וביקר את מי שקראו להן לנהל את מאבקן ביתר עדינות. כפי שמציין צורף, העמדה הזאת מתקשרת לסירובו לשלילת הגלות, ולהיעדר החשש שלו מפני הזיהוי האנטישמי בין היהודי והנשי. בכך ייצג ר' בנימין את הקוטב ההפוך לברנר, שביקר את היהודים על "מידות של נשים" והיעדר "כוח גברא". לא קשה לראות כיצד הדומיננטיות של שלילת הגלות והנשיות סללה את הדרך לאימוץ המיליטריזם על ידי הציונות כעבור מספר שנים.

באחד הפרקים האחרונים מציין צורף שר' בנימין התנגד לקיום משחקי כדורגל בשבת. עבורי כחילוני, זאת תזכורת לכך שהאלטרנטיבה של ר' בנימין ללאומנות ולמיליטריזם היתה בבסיסה שימור מסגרות יהודיות מסורתיות של קיום קולקטיבי של תורה ומצוות, מה שלא בהכרח היה יכול להוות פתרון לחילונים.

מטרת הספר, כפי שנאמר, איננה להעלות את ר' בנימין על נס ולקנות לו מעריצים חדשים, אלא, כדברי צורף, לספק "בסיס לבחינה ביקורתית של ההיסטוריה הציונית דרך השוטטות בין סמטאותיה, שאותה מציעה כתיבתו" (עמ' 331). אל מול הנטייה להצדיק את ההווה באמצעות העבר, ולהצדיק את העבר כתוצר של "אין ברירה", "רוח התקופה" או "ריאליזם" בלתי נמנע, "קדמה-מזרחה" מזכיר לנו שבכל אחד מהנושאים הנסקרים אפשר היה אחרת. הרגישות והפתיחות של ר' בנימין מסמנות שגם כיום אפשר לדמיין פה מציאות אחרת לגמרי.

תום פסח הוא סוציולוג ופעיל