סטודנט בישראל מקבל שליש מבעולם, בגיל הרך – פחות מעשירית

המדינה החליטה שאקדמיה זה עניין לאנשים עם כסף. סטודנטים באוניברסיטת תל אביב, במאי 2025 (צילום: יוסי אלוני / פלאש90)

ההוצאה הממשלתית בישראל לכל סטודנטית וסטודנט היא שליש מההוצאה הממוצעת במדינות OECD. ב-30 השנים האחרונות, חלקה של הממשלה במימון הסטודנטים קטן והולך, והגיע עד פחות ממחצית העלות. בממוצע המדינות החברות בארגון, הממשלות מממנות שלושה רבעים מעלות הלימודים באקדמיה.

>> כך מעבירה מדיניות החינוך בישראל את העוני מדור לדור

בגיל הרך המצב חמור עוד יותר. ההוצאה הממשלתית בישראל לכל פעוטה ופעוט עד גיל שלוש היא רק 1 חלקי 11 מההוצאה הממוצעת במדינות OECD. הממשלה מכסה רק 27% מעלות הטיפול והחינוך בגיל הרך, לעומת 80% כיסוי ממשלתי בממוצע המדינות החברות בארגון.

הנתונים הללו מתוך הדוח השנתי Education at a Glance ל-2025 מעידים, כי בישראל נהוגה מדיניות חברתית מעמדית. ההשכלה נתפסת בישראל כפריבילגיה של ילדי העשירים, ולילדי העניים מציעה המדינה חסמים וניכור על פני שוויון הזדמנויות ושותפות.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

ישראל מדינה שמתחת לבינוניות

במבט היסטורי, מדינות החלו להשקיע כספים ציבוריים למימון החינוך בשכבות הגיל שבהן החינוך נקבע כחובה, כלומר בין גיל חמש ל-14. הסיבה ברורה, שכן אי אפשר לחייב את ההורים לשלוח את הילדים לגנים ולבתי הספר כל עוד המהלך כרוך בתשלום.

ואכן, ההשקעה הממשלתית בתלמידה ותלמיד בבית ספר יסודי בישראל היא סבירה: 12,430 דולר בשנה, שמהווים 96% מכלל עלות התלמיד. הנתון הזה מציב את ישראל מעט מעל ממוצע המדינות (12,051 דולר). ועדיין, המדינות המובילות משקיעות עד פי שניים בחינוך היסודי. למשל, ממשלת לוקסמבורג משקיעה בתלמיד יסודי 25 אלף דולר בשנה, שווייץ 22 אלף דולר, ונורבגיה ואיסלנד כ-20 אלף דולר בשנה.

עם השנים הבינו ברוב המדינות שיש יתרונות רבים למימון ציבורי של החינוך גם בשכבות גיל שאין בהן חינוך חובה. זה טוב לדור הצעיר, שכן ההשכלה פותחת בפניהם אפשרויות בחירה להתמחות ולתעסוקה; וזה טוב למדינה, שכן כך מצמצמים את הפערים החברתיים ואת הניכור החברתי ומגדילים את תפוקת המשק.

את השיעור הזה ישראל טרם למדה. ככל שמתרחקים משכבת הגיל של בית ספר יסודי, כך מתפוגגת האחריות של ממשלת ישראל לחינוך. בעל יסודי (תיכון), ישראל משקיעה 21% פחות מאשר ממוצע המדינות ב-OECD; ובקדם יסודי (גיל 3 עד 5), 34% פחות מאשר ממוצע המדינות בארגון. באקדמיה ובגיל הרך ישראל מתגלית כמדינה מפגרת.

הזנחת האקדמיה

על פי נתוני הדוח, ב-2025 ההוצאה הממשלתית לסטודנט בהשכלה הגבוהה בישראל היא 7,311 דולר בשנה (במונחי שווי כוח קנייה, ראו תרשים). זה שליש מההוצאה הממוצעת בכלל המדינות, שהיא 21,444 דולר לסטודנט בשנה. ההשוואה למדינות המובילות מעליבה: לוקסמבורג משקיעה בסטודנט 54 אלף דולר, ונורבגיה משקיעה 27 אלף דולר לסטודנט בשנה, פי שמונה ופי ארבע בהתאמה.

ההשקעה הממשלתית בסטודנט בישראל היא רק 48.6% מכלל ההוצאה לשנת לימודים, כלומר הממשלה מכסה פחות מחצי מעלות סטודנט. המדינות החברות ב-OECD מכסות בממוצע 72% מכלל ההוצאה, ובמדינות המובילות 90% מההוצאה.

זו לא טעות, אלא מדיניות רב שנתית. אפשר לראות בתרשים כי מאז 1995, חלה ירידה עקבית בשיעור ההשתתפות של הממשלה בעלות הלימודים של הסטודנטים – החל מ-59% בשנת 1995 ועד 48.6% בדוח הנוכחי.

כבר ב-1997 הוגשה בכנסת הצעת חוק "השכלה גבוהה חינם". ח"כ שלמה בן עמי (העבודה), הסביר אז שהנטל הכלכלי על צעירים הוא חסם משמעותי בדרך לרכישת השכלה. ממשלת נתניהו הראשונה קברה את הצעת החוק.

ב-2000 כינס שר החינוך דאז יוסי שריד ועדה ציבורית (ועדת וינוגרד), שהציעה להפחית הדרגתית את שכר הלימוד בהשכלה הגבוהה. שרת החינוך שבאה אחריו, לימור לבנת (ליכוד), דחתה את המלצות הוועדה.

המשמעות היא שתחת ממשלות נתניהו ב-30 השנים האחרונות, ההשכלה אינה נתפסת כמשאב הזמין לכולן ולכולם. ההשכלה הגבוהה היא משאב אקסקלוסיבי, השמור לצעירות וצעירים שבאים מבתים אמידים.

הזנחת הגיל הרך

מה שנכון להשכלה הגבוהה, נכון שבעתיים לגיל הרך, מגיל אפס עד שלוש. על פי נתוני הדוח, ב-2025 ישראל מוציאה על פעוט בגיל לידה עד שלוש 1,206 דולר לשנה. ההוצאה הממוצעת ב-19 המדינות שעבורן יש מידע היא 13,623 דולר, כלומר פי 11 ויותר. המדינות המובילות, נורבגיה ופינלנד, משקיעות בפעוט יותר מ-33 אלף דולר בשנה, פי 28 מאשר ישראל!

ממשלת ישראל מכסה רק 27% מההוצאה לפעוט בשנה, קצת יותר מרבע העלות. בממוצע המדינות ב-OECD, הממשלות מכסות 80% מההוצאה לפעוט, ובמדינות המובילות 95%. כך נראות מדינות שלוקחות אחריות על החינוך.

בשש השנים שעליהן יש מידע, מ-2016 עד 2022, ממשלת ישראל העלתה את השתתפותה בעלות החינוך לפעוט מ-475 דולר ל-1,206 דולר בשנה. תוספת זאת מסתברת כלעג לרש בהשוואה להשקעה המסיבית של מדינות העולם בגיל הרך. בעוד ממשלת ישראל הוסיפה 731 דולר לפעוט, בממוצע מדינות ה-OECD הוסיפו באותן שנים 5,288 דולר לפעוט בשנה.

גם התקצוב החסר של הגיל הרך אינו טעות, אלא משקף מדיניות רבת שנים. ב-2009 קיבלה ממשלת נתניהו השנייה את המלצות ועדת רוזנטל, אשר קבעה תקינה איכותית לחינוך ולטיפול בגיל הרך. ההמלצות לא תוקצבו ולא יושמו מעולם.

ב-2011 אישרה אותה ממשלה את המלצות ועדת טרכטנברג לשינוי חברתי, שבין היתר קבעו שיש להגדיל את השתתפות הממשלה במימון החינוך לגיל הרך. גם זה לא תוקצב ולא יושם. ב-2014 קיבלה ממשלת נתניהו את המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני. בין היתר נדרשה הממשלה לממן ולהקים 210 מעונות ו-29 מרכזי טיפול רב-תחומיים לגיל הרך ביישובים העניים בישראל. גם זה לא תוקצב ולא יושם.

ב-2017 (ממשלת נתניהו הרביעית) התקבל חוק "המועצה לגיל הרך", שתפקידה היה "לקדם מדיניות אחידה" לחינוך מגיל לידה עד שש. מדיניות כזאת לא פורסמה מעולם. ב-2019 מיסמסה אותה ממשלה את יישום "חוק הפיקוח על מעונות יום לפעוטות", שהתקבל שנה קודם לכן, והיה אמור להסדיר את רישוי ותקצוב המעונות.

ב-2021 קיבלה הכנסת את תקנות הפיקוח החדשות על מעונות היום. נקבעה אז תקינה חדשה לגיל הרך בכל הקשור למספר התינוקות והפעוטות בקבוצה, מספר המטפלות-מחנכות, והשטח הפיזי של המעונות. אולם אותה ממשלת נתניהו נמנעה מלתקצב את התקנות, וגם הן נזרקו לפח האשפה של ההיסטוריה.

באפריל 2023 השיק ראש הממשלה נתניהו את הרפורמה לחינוך חינם מגיל לידה עד שלוש. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הבטיח אז יותר מ-5 מיליארד שקל למימון התוכנית. לא תתפלאו לשמוע שבפברואר 2024 הודיע שר החינוך יואב קיש שאין תקציב, וגם תוכנית זאת נגנזה.

כל הידע לגבי חשיבותו של החינוך בגיל הרך וחשיבות פתיחת שערי ההשכלה הגבוהה לכל שכבות האוכלוסייה קיים ומוכר. כל הפעולות שיש לבצע נוסחו כבר על ידי ועדות מקצועיות אין ספור. הדבר היחיד שחסר זאת מדיניות חברתית, מדיניות של צדק חברתי ושל שוויון הזדמנויות, הרואה בהשכלה משאב חופשי שכולן וכולם ראויים לו.