זה לא רק "קטרגייט" אלא גם "טרנספר-גייט"

קל מדי להאשים את קטר בריקבון הזה. מפגינים נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מחוץ לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ב-9 באפריל 2025 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

על דבר אחד אין מחלוקת: במהלך המלחמה, שלושה ממקורבי נתניהו – יונתן אוריך ואלי פלדשטיין שעבדו ישירות מולו, וישראל איינהורן שהיה קמפיינר שלו בבחירות האחרונות והמשיך לעבוד מולו אחריהן – קיבלו כסף תמורת קידום ענייניה של קטר. שניים מהם, אייינהורן ופלדשטיין, קידמו קמפיין שנועד לשפר את תדמיתה של קטר בעניינים הנוגעים ישירות למלחמה; אוריך טען שלא היה מודע לקמפיין הזה, אבל הודה שהמשיך לקבל כסף עבור קמפיין לשיפור תדמיתה של קטר לקראת המונדיאל שנערך במדינה ב-2022.

מהקשר הזה – בין אנשים שעבדו בצמידות לנתניהו וששניים מהם אף פעלו ממש מתוך לשכתו – נולד השם "קטרגייט". לכך כמובן יש לצרף את הקשר ארוך השנים בין נתניהו לקטר בעניין הכספים שהיא העבירה לחמאס, לפי בקשתו, החל מ-2018. צירוף עובדות זה – יועצי נתניהו קיבלו כסף מחברות הקשורות לקטר, והעברת הכספים מקטר לחמאס – משמש בסיס לטענה כי תוך כדי המלחמה, לשכת נתניהו עבדה למעשה עבור קטר.

גם אילו היה מתברר ששלושה מקורבי נתניהו עבדו עבור צרפת בזמן מלחמה, יכולה היתה לעלות טענה לבגידה. טענה זו מוכפלת פי כמה וכמה כשמדובר בקטר, שאומנם אינה מוגדרת רשמית כ"מדינת אויב", אבל מתוארת זה שנים כאחת המדינות העוינות והמסוכנות ביותר לישראל, שנייה אולי רק לאיראן, מעין מפלצת רבת-זרועות התומכת בכל אויבי ישראל: מחמאס, דרך האחים המוסלמים ושידורי אל-ג'זירה, ועד למחאות נגד ישראל בקמפוסים בארה"ב.

"קטר היא מפלצת שמחוללת אנטישמיות בעולם בצורה מאוד אפקטיבית", אמר רוני אלשיך, לשעבר מפכ"ל המשטרה וסגן ראש השב"כ, בערב שארגן מגזין "תלם" על "פרשת קטרגייט" לפני כמה שבועות. לפי אלשיך, קטר שולחת למערב סטודנטים אסלאמיסטים שמשתלטים על האקדמיה, וגם השמאל הרדיקלי – אולי אפילו בלי ידיעתו – רוקד לפי החליל שלה. במילים אחרות, אם יש רוע בעולם המופנה כלפי ישראל, מקורו בקטר. זו אינה רק עמדתו של איש ימין מובהק כאלשיך. גם החוקרת ד"ר רונית מרזן, התומכת במדינה פלסטינית, כותבת ש"קטר מכינה טבעת אש" נגד ישראל, שתחליף את "טבעת האש" האיראנית.

על הרקע הזה אפשר להבין מדוע "קטרגייט", יחד עם פרשת הדלפת המסמך של אמ"ן ל"בילד" – שאומנם אינה קשורה ישירות לקטר, אך רוב המעורבים בה, ובהם פלדשטיין, איינהורן ואוריך, עבדו גם עבורה – מזיקה לנתניהו יותר מכל פרשייה אחרת. האופוזיציה, מנפתלי בנט ועד יאיר גולן, משתמשת בשיח "הבגידה בלשכת ראש הממשלה" כדי לתקוף את נתניהו; ופעילי מחאה, לבושים בגלימות של שייח'ים קטריים, ניסו להתפרץ למשרדי הליכוד במצודת זאב בתל אביב.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

הנזק נגרם גם בימין. בעוד בקרב תומכי נתניהו יש כמעט קונצנזוס שלפיו תיקי האלפים הם לא יותר מקונספירציה של הפרקליטות נגדו, לפרשת הצוללות הוא אינו קשור, לאסון מירון אחראי בג"ץ, ואחריותו ואחריות ממשלתו לאסון של 7 באוקטובר "היא לא רבה", כפי שאמרה לאחרונה ח"כ גלית דיסטל אטבריאן – לגבי קטר המצב שונה.

"מי שעושה יחסי ציבור לקטר מתוך לשכת ראש הממשלה הוא בראש ובראשונה עבריין לאומי", אמר שר החקלאות אבי דיכטר. שר התפוצות עמיחי שיקלי, שממהר להלבין כל כתם של נתניהו, אמר כי "זה פשע" לעבוד עם קטר. הקשר לקטר רעיל כל כך, שאפילו אוריך, אחד החשודים המרכזיים בפרשה, אמר שאילו ידע שפלדשטיין מדברר את קטר, הוא היה "מעיף אותו מהחלון".

במילים אחרות, הכותרת "קטרגייט" משקפת גם אמת עובדתית: בכירים בלשכת נתניהו אכן קיבלו שכר מקטר, ונתניהו אכן ביקש ממנה לממן את חמאס ממש עד רגע לפני 7 באוקטובר. בה בעת, הפרשה גם מספקת למחאה נגד נתניהו נשק רב-עוצמה, חזק אולי יותר מכל הפרשיות הקודמות, כולל מחדל 7 באוקטובר. ובכל זאת יש בעיה עם המונח "קטרגייט", משום שהוא מעוות את מהות היחסים בין נתניהו לקטר, לפחות בכל הנוגע לחמאס. לא קטר היא ששלחה את נתניהו לסייע לחמאס; נתניהו הוא שפנה לקטר בבקשה שתממן את חמאס. בעניין הזה, לא קטר היתה המובילה ונתניהו המובל – אלא להפך.

התנהגות של מאהב נכזב

בסקירה מאירת העיניים על "פרשת קטרגייט" שהציג אורי תובל, העורך הראשי של "תלם", הוא סיפר כי לפני שנתניהו פנה לקטר בבקשה שתציל את ממשל חמאס ב-2018, לאחר שהרשות הפלסטינית החליטה להפסיק לשלם את משכורות הפקידים בעזה, הוא פנה תחילה לסעודיה ולאיחוד האמירויות, אבל אלה סירבו לממן את הארגון. לפי תובל, במהלך השנים קטר אף ביקשה פעמיים להשתחרר ממימון חמאס – 30 מיליון דולר בחודש, 360 מיליון דולר בשנה – אך נתניהו הפציר בה להמשיך.

נתניהו נזעק לעזרתו של חמאס לא משום שהעריץ את יחיא סינוואר. כמו שנכתב שוב ושוב, נתניהו ראה בחמאס נכס כי נוכחותו בעזה הבטיחה את המשך הפיצול הגיאוגרפי והפוליטי בינו לבין ארגון פתח בגדה, שללה מאש"ף את היכולת לטעון שהוא מייצג את העם הפלסטיני, ושמטה את השטיח מתחת לכל מהלך מדיני לקראת מדינה פלסטינית. נתניהו היה מודע היטב לכך שחמאס נעדר לגיטימציה בינלאומית, ולכן כל עוד הוא שולט בעזה, ישראל יכולה להדוף לחצים בינלאומיים למו"מ.

נתניהו הוא גם אבי רעיון "השלום הכלכלי", שלפיו התקדמות כלכלית היא החיסון היעיל ביותר נגד אלימות. התירוץ שסיפק להעברת הכסף לחמאס היה שביקש "למנוע אסון הומניטרי" בעזה. ייתכן שאפילו האמין בזה. כך או כך, ברור שהכסף לחמאס היה חלק מתפיסה שמה שבאמת חשוב לחמאס הוא לשלוט בעזה, ומימון הפקידים שלו יסייע לו בכך. העברת המימון במזומן, ולא באופן מסודר וקבוע, שירתה גם היא תפיסה ישראלית שנתניהו לא המציא אבל בהחלט אימץ: תמיד לשמור את כל הקלפים בידי ישראל – רוצה, מעבירה סיוע; לא רוצה, הסיוע נפסק. כך היה לפני 7 באוקטובר, וכך גם היום.

כל ראשי מערכת הביטחון היו משוכנעים שחמאס מורתע צבאית. מצעד של חמאס בדרום רצועת עזה, נובמבר 2019 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

חייבים לומר, כפי שהעיד משה (בוגי) יעלון, שנתניהו לא היה לבד. כל ראשי מערכת הביטחון היו משוכנעים שחמאס מורתע צבאית, מסתפק בניהול עזה ולכן אינו מהווה איום. "הם חשבו שהדרום סגור", אמר יעלון באירוע של "תלם". הוכחה לכך שנתניהו היה משוכנע שהחזית בעזה "סגורה" מוצא יעלון בתגובתו כאשר עודכן לראשונה על מתקפת חמאס. "למה הם יורים", תהה נתניהו באוזני מזכירו הצבאי ב-6:29 של בוקר 7 באוקטובר.

יעלון טוען שקטר עשתה "מעשה הונאה שעוד יילמד בספרי ההיסטוריה". אין גם מחלוקת על כך שאיש העסקים האמריקאי ג'יי פוטליק, ששימש לוביסט של קטר, מימן קמפיין השפעה שנועד לשפר את תדמיתה בקרב הציבור הישראלי ולהציגה כמתווכת האמינה ביותר במו"מ לשחרור החטופים, ולערער את מעמדה של מצרים. אחד המסמכים שהוצאו מאמ"ן ועברו ליועצי נתניהו – ובסופו של דבר לא נעשה בו שימוש פומבי – טען כי מצרים היא שעמדה למעשה מאחורי מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. אין גם מחלוקת על כך שבין קטר למצרים שורר מתח, הקשור בין היתר לתמיכת קטר באחים המוסלמים ולמאבק על הבכורה בעולם הערבי בין מצרים, המנהיגה ההיסטורית, ובין קטר, מדינה קטנה שמבקשת להרחיב את השפעתה באמצעות הונה.

עם זאת, תיתכן גם פרשנות אחרת. פרשן פלסטיני המתנגד לחמאס, שביקש להישאר בעילום שם, אומר שקטר סייעה לחמאס בראש ובראשונה משום שכך ביקשו ממנה האמריקאים וישראל. הרי הנשיא ברק אובמה הוא שביקש מקטר לארח את הנהגת חמאס ב-2011, וקטר, מזכיר עוד הפרשן הפלסטיני, מארחת את הבסיס האמריקאי הגדול ביותר במזרח התיכון, ונתפסת בעולם הערבי כעושת דברה של ארה"ב. לפי הפרשנות הזו, קטר סייעה לחמאס כדי לא להרגיז את ישראל וכדי שלא תפעיל נגדה את הלובי הפרו-ישראלי בוושינגטון. פרשנות זו נשמעת פרדוקסלית, אך היא בהחלט אפשרית אם מביאים בחשבון את התעקשותו של נתניהו לממן את חמאס בכל מחיר.

קטר השתמשה בקשר הבלעדי שלה עם חמאס כדי לחזק את מעמדה האזורי והבינלאומי, מוסיף הפרשן, כשם שחמאס עשה שימוש בקטר כדי לממן את התעצמותו הצבאית מתחת לעיניה של ישראל. בין שקטר עשתה "מעשה הונאה היסטורי" והכינה את מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, ובין שחמאס הסתיר את כוונותיו גם ממנה – דבר אחד ברור: ההימור של נתניהו, שלפיו הכסף הקטרי יקנה שקט מחמאס, נכשל כישלון חרוץ. ייתכן שזה מסביר את יחסו התוקפני של נתניהו כלפי קטר כיום ואת סירובו לאפשר לה להשתתף בניהול עזה. כך מתנהג מאהב נכזב.

להציב את הדברים בפרופורציה

נשארת העובדה שנתניהו התעקש שקטר, ולא מצרים, תהיה המתווכת בעסקת החטופים; ושפלדשטיין, שעבד בלשכתו, ואיינהורן, שנותר מקורב אליו, קיבלו כסף על קמפיין שמטרתו לשכנע את הציבור הישראלי שקטר היא מתווכת הוגנת, בעוד מצרים מחרחרת מלחמה נגד ישראל. אלשיך סיפר כי מרגע שהבין שישראל מעדיפה את קטר כמתווכת בעסקת החטופים, הוא עבר מבכיר לבכיר, לרבות שרי קבינט, והסביר להם כי בחירה בקטר משמעותה תמיכה בהישרדות חמאס, וכי רק מצרים, העוינת את חמאס מסיבות פוליטיות ואידיאולוגיות, יכולה להביא להסכם.

לדבריו, הבכירים שדיבר עמם הסכימו איתו, אך אמרו לו שנתניהו מתעקש. יעלון העיד כי במהלך מבצע "צוק איתן", בעת שכיהן כשר הביטחון, הגיעה הצעה אמריקאית להפסקת אש, אך בממשלה הבינו שהיא באה מקטר ונועדה להגן על חמאס – ולכן דחו אותה. מי שתיווך בסופו של דבר בעסקה שסיימה את המבצע היתה מצרים.

אז האם העובדה שישראל העדיפה את קטר על פני מצרים נבעה מכך שקטר "שימנה" בכירים בלשכת ראש הממשלה? האם היא נבעה מרצונו של נתניהו לשמר את חמאס, כפי שקרה בסופו של דבר, מתוך רצון לחזור לסטטוס קוו המועדף עליו של ניהול הסכסוך? אלו הסברים אפשריים, אך ייתכן גם הסבר נוסף.

משלב מוקדם מאוד במלחמה, טרנספר של פלסטינים מעזה למצרים הפך למטרה, מוצהרת יותר או פחות. רעיון הטרנספר עמד בלב המסמך שכתב משרד המודיעין בימים הראשונים של המלחמה. לפי דיווחים בתקשורת, שר החוץ האמריקאי אנטוני בלינקן אף נשלח למצרים באוקטובר 2023 כדי לברר עם הנשיא א-סיסי אפשרות לקליטת מאות אלפי "פליטים" פלסטינים. מאז שהנשיא דונלד טראמפ הציג את תוכנית ה"ריביירה בעזה" בפברואר 2025, הטיהור האתני – או "הגירה מרצון" – הפך למדיניות ישראלית רשמית.

מצרים אכן עוינת את חמאס, והיא גם יודעת להתפשר על זכויות הפלסטינים. הסכם קמפ דיוויד הוא דוגמה לכך. אבל טרנספר של מאות אלפי פלסטינים מעזה לסיני נתפס שם כאיום על הביטחון הלאומי, קו אדום שאין לחצותו. לכן מצרים לא יכלה להיות שותפה למו"מ על עסקה עם ישראל כל עוד הטרנספר עמד על הפרק. מצרים ידעה זאת, וגם ישראל ידעה זאת. זה לא שקטר תמכה ברעיון הטרנספר, אבל הפלסטינים המגורשים מעזה ממילא לא היו אמורים להגיע לשטחה. היא היתה יכולה, לכל היותר, לגנות את הגירוש, כפי שהיו עושות סעודיה, טורקיה או אפילו צרפת. גינוי מרחוק. מצרים, לעומת זאת, יכלה ויכולה למנוע אותו פיזית. מבחינה זו, בעיני נתניהו קטר היתה מתווכת עדיפה.

"קטרגייט" יחד עם פרשת "בילד", היא אכן חמורה מאוד מכל בחינה. היא חושפת כיצד לשכת ראש הממשלה חדלה לשרת את "הטוב הכללי", יהיה אשר יהיה, והפכה למכרה של עשיית רווח אישי, ללא שום פיקוח, ללא הסכמי ניגוד עניינים, ותוך עצימת עיניים, במקרה הטוב, מצידו של ראש הממשלה. היא מדגימה כיצד רצונו של נתניהו להמשיך את המלחמה ולמסמס את עסקאות החטופים בא לידי ביטוי בפעילות עוזריו; כיצד מאות האלפים שהפגינו למען שחרור החטופים נתפסו בעיניהם כאויב; כיצד האנשים הקרובים ביותר לנתניהו פעלו בזמן מלחמה גם בשם גורם זר, הקרוב מאוד, לפחות לפי ההגדרה הישראלית, להיות "מדינת אויב"; וכיצד היו מוכנים המקורבים הללו לסחור בסודות מדינה למען אינטרסים אישיים ופוליטיים. כל הריקבון של ימי נתניהו עולה בפרשה זו על פני השטח.

אבל קל מדי להאשים את קטר בריקבון הזה, להטיל את האחריות להתמשכות המלחמה והפקרת החטופים על כמה שייח'ים עם גלימות ועל מיליארדי דולרים בבנק. ההחלטה לממן את חמאס היתה החלטה ישראלית; האמונה שאפשר להשתיק אותו, ואת העניין הפלסטיני כולו, באמצעות מזוודות דולרים היתה מחשבה ישראלית; ההחלטה להמשיך את המלחמה ללא קץ, גם על חשבון חיי החטופים, היתה החלטה ישראלית; וההחלטה להפוך את הטרנספר למטרה עליונה, גם במחיר סיכון הסכם השלום עם מצרים, היתה החלטה ישראלית.

אין בכך כדי להסיר אחריות מאף אחד מהחשודים בפרשות השונות, ובוודאי שלא מנתניהו. אך ניתן להציב את הדברים בפרופורציה. לא פחות מ"קטרגייט", אפשר לקרוא לפרשה "חמאסגייט", על שם ההתעקשות הישראלית לסייע לחמאס, או "טרנספר-גייט", על שם המטרה שישראל לא ויתרה עליה עד להפסקת אש, וכנראה אינה מוותרת עליה גם עכשיו.