"המלחמה הסתיימה. איפה הם?" החיפוש אחר נעדרים בעזה

יכולת מוגבלת בגלל המחסור במידע ובציוד כבד – שישראל מסרבת לספק. צוותי הגנה אזרחית מחפשים גופות בהריסות בניינים שנהרסו בהפצצות בעיר עזה, ב-20 באוקטובר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בבוקר 28 בספטמבר בשנה שעברה, יצאו עבד אל-עזיז ג'ודה וחברו ג'בר מוסלה למסוק זיתים במטע שנמצא צפונית למחנה הפליטים נוסייראת במרכז עזה. האזור, ליד מסדרון נצרים שהיה אז תחת שליטת הצבא הישראלי, נחשב לאזור אדום, כלומר מסוכן, אך הם היו נחושים למסוק את תנובת העונה.

בתו של ג'ודה, אולה בת ה-31, מספרת למגזין 972+ שהעיתונאי העזתי אחמד אל-לוח – שנהרג שלושה חודשים לאחר מכן בהפצצה ישראלית – ראה את השניים באותו בוקר, ובהמשך שמע ירי של שני פגזים מטנקים באזור המטע. ההפגזות באזור נמשכו, והוא לא היה יכול לבדוק מה מצבם.

ג'ודה ומוסלה לא חזרו הביתה, ולא ענו לטלפונים שלהם. בשעות הערב, המשפחות כבר ציפו לגרוע מכול.

כשההפגזות שככו בבוקר שלמחרת, קרובי משפחתם של השניים הלכו למטע. הם מצאו את גופתו של מוסלה, לצד האופניים, ואת הטלפון וחפציו האישיים של ג'ודה. ג'ודה עצמו לא היה שם. ההפגזות התחדשו, והמשפחות ברחו מהמקום. כשחזרו לשם חודש לאחר מכן, הם לא מצאו דבר. הם ניסו לחפש שוב בזמן הפסקת האש במרץ, וגילו שהמטע הושמד על ידי בולדוזרים של הצבא הישראלי.

משפחתו של ג'ודה יצרה קשר עם ארגוני זכויות אדם, והם פנו לצבא הישראלי כדי לברר אם ג'ודה נעצר. שמו לא הופיע בשום רשימה.

שמו לא הופיע בשום רשימה. עבדולעזיז ג'ודה (צילום: באדיבות המשפחה)

לפי נתוני האו"ם, ג'ודה הוא אחד מיותר מ-11 אלף פלסטינים שמדווחים כנעדרים בעזה, רובם נשים וילדים. נעדרים אלה עשויים להיות לכודים מתחת להריסות או כלואים במתקני מעצר בישראל, וייתכן גם כי נעלמו בנסיבות אחרות. רבים ממי שעשויים להיות לכודים נמצאים בחלקים של רצועת עזה שעדיין נמצאים תחת שליטת הצבא הישראלי, כך שלא ניתן לחלץ את גופותיהם.

המרכז הפלסטיני לנעדרים ועקורים, שהוקם ביוזמה מקומית בתחילת השנה הנוכחית, מנסה לתאם את מאמצי החיפוש בין ארגוני זכויות אדם והרשויות הרלוונטיות בעזה. אחמד מסעוד, מנהל הארגון, מסביר שצוותי חיפוש עובדים יחד עם משפחות הנעדרים כדי לאסוף כמה שיותר פרטים על נסיבות היעלמותם, אך יכולתם מוגבלת בגלל המחסור במידע ובציוד כבד – שהרשויות בישראל מסרבות לספק.

במקום שבו נמצאו שרידי אדם, יש בעיות קשות עם הזיהוי. בעזה אין מעבדות מתפקדות לצורך אחסון וניתוח דגימות דנ"א, ואין כמעט גישה לרישומים הרפואיים והדנטליים לאחר שישראל הרסה באופן שיטתי את מערכת הבריאות ברצועה.

הצלב האדום, שקיבל יותר מ-13,500 בקשות לזיהוי בעזה מאז תחילת המלחמה, עבד עם הרשויות המקומיות במהלך השנתיים האחרונות כדי להקים בתי קברות מסומנים לגופות לא מזוהות – צעד נחוץ כדי לאפשר זיהוי עתידי. אבל בתנאים הנוכחיים, הארגון אינו מסוגל להקים מעבדה לבדיקות דנ"א.

הגופות שישראל החזירה לעזה בחודש שעבר כחלק מהסכם הפסקת האש לא תרמו להבהרת המצב, מכיוון שהצבא לא סיפק שמות או אמצעי זיהוי אחרים. יחיא מוחארב, מומחה לחוק בינלאומי nמרכז אל-מיזאן לזכויות אדם בעזה, אומר למגזין 972+ שזו הפרה של אמנות ז'נבה, שדורשות למסור את שמו של כל מי שהוחזר ואת חפציו האישיים, כמו גם את סיבת מותו, תאריך המוות והמקום שבו מת.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

מ-285 גופות שישראל החזירה מאז תחילת הפסקת האש (נכון ל-5 בנובמבר), רק 84 זוהו על ידי משפחות ההרוגים. השאר נקברו בבית קברות לנעדרים בדיר אל-בלח. "לחלק מהגופות היו פצעי ירי באחורי הראש ובחלקים אחרים של הגוף, מה שהצביע על כך שהם נהרגו בכלא הישראלי והיו נתונים להתעללות קטלנית", אומר ד"ר אחמד דאהיר, מנהל המחלקה לרפואה משפטית בבית החולים נאסר בח'אן יונס.

ישראל מסרה בעבר שמות כשהחזירה גופות של פלסטינים. העובדה שאינה עושה זאת כעת, אמר מוחארב, מסמנת הסלמה במדיניות. "זו לוחמה פסיכולוגית", לדבריו.

הלכו לחפש מזון ונעלמו

רבים מהנעדרים הם אנשים שהלכו לחפש מזון ולא חזרו – לעיתים קרובות באתרי החלוקה שניהלה ה-GHF (הקרן ההומינטרית לעזה), שסביבם הצבא הישראלי וקבלני אבטחה הרגו יותר מ-2,600 איש מאז מאי. אבל אפילו לפני שה-GHF החלה לפעול, חיפוש אחר מזון בזמן המלחמה היה מבצע מסוכן.

שווקי אל-חלו, אב לארבעה בן 32 מהעיר עזה, נעלם ב-29 באוקטובר אשתקד אחרי שהלך לאסוף סיוע ליד מעבר זיקים. באותה תקופה, משפחתו ועוד תשעה עקורים שגרו איתם התקיימו על ארוחה אחת ביום. "הוא שנא ללכת לשם, אבל לא היה מסוגל לראות את הילדים שלו בוכים מרעב", אומרת אחותו, לילה אל-חלו, למגזין 972+.

לא היה מסוגל לראות את הילדים בוכים מרעב. שווקי אל-חלו עם שלושה מילדיו, בנייד של אחותו לילה אל-חלו (צילום: אחמד דרמלי)

באותו יום, הצבא הישראלי פתח באש על ההמון שהמתין לסיוע, והרג לפחות שישה אנשים. אל-חלו לא חזר הביתה עד הלילה, והמשפחה החלה לדאוג. הם חיפשו אותו בחדרי מתים בבתי חולים, והתקשרו לכל מי שהיה עשוי לדעת מה עלה בגורלו, אבל גופתו לא נמצאה בשום מקום.

"אנשים אמרו לנו שראו את גופתו ליד קיר סמוך למעבר; אחרים אמרו שהם ראו אותו חי בדרום; ואחרים טענו שהוא בכלא", אומרת לילה. "יצרנו קשר עם הצלב האדום וארגוני זכויות אדם אחרים, והם אמרו שהצבא טען כי הוא לא עצור. השמועות מתישות אותנו, ואנחנו לא יודעים איפה הוא".

כשמשפחתו של אל-חלו ברחה מביתה כמה חודשים מאוחר יותר, אשתו איה ארזה חלק מבגדיו בתקווה שהוא יחזור אליהם. היא התאכזבה מאוד כשגילתה שהוא לא היה בין הפלסטינים ששוחררו בעסקת חילופי השבויים האחרונה.

לילה איבדה שני אחים במלחמה: שווקי שנעלם, ומוחמד שנהרג בדצמבר 2023 כשניסה לקנות מזון. "מאז שהפסקת האש נכנסה לתוקף, אני מסתכלת על פנים של אנשים ברחוב, ומחפשת את שני האחים שלי", היא אומרת. "המלחמה נגמרה, אז למה הם לא חוזרים?"

אזרחים משמשים כקברנים

כשקרובי משפחה מזהים גופה, רשויות הבריאות משחררות אותה לקבורה. אחמד עובייד, מנהל מחלקת בתי הקברות במשרד ההקדשים והדתות העזתי, מסביר שאם לא ניתן לזהות את השרידים, קיים פרוטוקול ברור; צוותי הרפואה המשפטית אוספים דגימות ומאחסנים אותן בבתי חולים עד 10 ימים לפני שהרשויות המקומיות קוברות את הגופה.

אבל התהליך הזה נהיה יותר ויותר בלתי ישים. בשנה שעברה, ישראל העבירה שתי משאיות של גופות לעזה, בלי שום תיאום או מידע מזהה. מכיוון שאין יכולת לזהות את הגופות, הן נקברו בקבר אחים – אירוע שעובייד מתאר כ"קטסטרופה גדולה".

קריסת המערכות הרשמיות גרמה לכך שאזרחים נאלצו לקחת על עצמם את תפקיד הקברנים. בתקופות של הפצצות עזות, כשצוותי ההצלה לא יכלו להגיע לשכונות המופצצות, אנשים קברו את המתים במקום שבו נפלו, ולא תמיד ידעו מי הם.

הפרוטוקול לא ניתן ליישום. גופות של פלסטינים נקברות בקבר אחים ברפיח, דרום רצועת עזה, ב-30 בינואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

מוחמד עימאד, בן 35, מצא מקלט בשכונת תל אל-הווא בעיר עזה כשהצבא הישראלי הפציץ את האזור ב-23 בדצמבר 2023. "בניינים רבים נפגעו", הוא מספר למגזין 972+. "שמענו את השכנים שלנו צורחים אחרי שהבית שלהם הופצץ בלילה, אבל לא יכולנו לעזור להם וצוותי ההצלה לא יכולים היו להגיע – זה היה מסוכן מאוד".

למחרת בבוקר, עימאד ושכן נוסף הלכו לבחון את אחד מהבניינים ההרוסים. "יותר מ-20 אנשים נהרגו", הוא משחזר. "ראיתי גופה של אדם בלי ראש, ואז ראש, ואז חלקי גוף אחרים. היינו מפוחדים ומזועזעים". הם חפרו בור ברחוב וקברו את השרידים, אבל לא זיהו אף אחד מההרוגים. "היו הרבה חלקי גופות, וחששנו שכלבים יאכלו אותם", הוא מסביר.

באותו לילה הופצץ בניין סמוך נוסף שבו גרו עשרות אנשים. "היה מסוכן מדי לצאת מהבית ולנסות להציל מישהו", אומר עימאד. "החלטנו לברוח משם למחרת, כשהיה קצת שקט יותר, בלי לקבור [את ההרוגים החדשים]. אם היינו נשארים שם באותו לילה, היינו נהרגים".

כשהוא ודודו חזרו למקום, הם גילו שהקבר שחפרו לקורבנות הראשונים נחפר על ידי כלבים, וחלק מהגופות נאכלו. הם מילאו מחדש את הבור, אבל ברחו שוב כשהתחדשו ההפצצות. חודשים לאחר מכן, שכן אמר לו שהגופות הועברו משם. עימאד אינו יודע מתי זה קרה, איך או מי עשה זאת. "אני עדיין סובל מסיוטים", הוא אומר. "לעולם לא אשכח את היום הזה".

אחמד דרמלי הוא עיתונאי מעזה שפרסם בין השאר ב-Middle East Eye, Mondoweiss ו-The Intercept; כיום הוא לומד באיטליה אחרי שעזב את עזה במאי 2026. אחמד אלסמאכּ הוא עיתונאי פלסטיני מעזה, בעל MBA מבית הספר למנהל עסקים בדבלין, אירלנד; בעבר עבד בפרויקט We Are Not Numbers. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס