המודל הישראלי של סיוע הומניטרי בעזה: משחקי הרעב

הכוונה לדחוק את רגליה של התשתית האזרחית-מדינתית של חמאס תוך הידוק המצור על מזון ותרופות, מוטטה בפועל את התשתית האזרחית לקיום אנושי. פלסטינים נושאים חבילות סיוע של "קרן הסיוע לעזה", רפיח, 16 ביוני 2025 (צילום: עבד כרים הנא / AP)

יותר מעשרים חודשים של התקפות על עזה שחקו את תשומת הלב הבינלאומית ואת הנורמות שעל פיהן מאורגן הסדר הבינלאומי. בסדרה של מאמרים קודמים עסקנו בכרוניקה ובדינמיקה של הכנסת הסיוע ההומניטרי לרצועה. במאמר האחרון בסדרה, מאמצע מאי, הצבענו על מדיניות ההרעבה המכוונת של ישראל ברצועה ועל האלטרנטיבה שישראל הציעה – העברת סיוע הומניטרי באופן המנוגד לעקרונות היסוד של סיוע הומניטרי: שמירה על כבוד האדם, אי משוא פנים, עצמאות ונייטרליות.

הכלי שבו בחרה ישראל להשתמש הוא "קרן הסיוע לעזה" (Gaza Humanitarian Foundation, GHF), גוף חדש שנרשם לאחרונה, שלמקימיו ולעובדיו אין קשרים נראים לעין או ניסיון מוכח בתחום הסיוע ההומניטרי ומקורות המימון שלו אינם ברורים. בחודש האחרון "קרן הסיוע לעזה" החלה לפעול במודל שונה באופן מהותי מזה שהיה נפוץ ברצועה ב-19 החודשים הקודמים של המלחמה.

>> הרעבת עזה: מפרקטיקה בשטח למדיניות מוצהרת ורשמית 

שורשיה של "קרן הסיוע לעזה" בתפיסה הישראלית שהסיוע ההומניטרי לרצועה מהווה אחד ממקורות השליטה של החמאס באוכלוסייה האזרחית, טענה נטולת ראיות של ממש. במשך עשרים חודשי המלחמה, ובעוצמה משתנה, ישראל השתמשה בכניסת מזון, תרופות וציוד נחוץ לרצועה כגורם לחץ, ולמעשה כצעד של ענישה קולקטיבית.

תהליך זה פעל בשתי זירות. אחת היתה שליטה בכמות הסיוע הנכנס לרצועה ובאופן שבו הסיוע מחולק בה. כך למשל, ישראל קבעה את מספר המשאיות שנכנסות לרצועה והציבה שורה של חסמים על מעברן של שיירות הסיוע בתוכה. הזירה השנייה היא דחיקת רגליהם של ארגוני הסיוע ההומניטריים, בטענה (שאין לה כל הוכחה) שהם מאפשרים את שליטת החמאס בסיוע. דחיקת רגליהם של ארגונים אלה החלה במניעת ויזות עבודה בראשית המלחמה ועד חיוב ארגונים ברישום מחדש, המותנה בהיעדר ביקורת על ישראל, החל מראשית מרץ 2025.

במקביל, כבר בסוף 2023 החלו לדון בישראל מתווה של "בועות הומניטריות" – אזורים שבהם תרוכז אוכלוסייה אזרחית שתזכה לסיוע הומניטרי, ומחוצה להם תתנהל הלחימה. את ההיגיון במתווה זה הסביר, לדוגמה, יותם הכהן, איש עסקים ששירת במילואים במתפ"ש בחודשי המלחמה הראשונים, במאמר שפרסם כבר ביולי 2024. המערכה אינה מוכרעת, הוא טען אז, מכיוון שישראל "הפריטה את יכולתה למנוע משבר הומניטרי לידי הארגונים הבינ"ל. ישראל היתה נתונה לחסדיהם, כלומר לשליטתה של החמאס בחלוקת הסיוע". על ישראל, לפיכך, לייצר חלופה, באמצעות "כלים דיגיטליים" לניטור האוכלוסייה והפעלת חברות קבלן שאינן ישראליות ו"גורמים שאינם עוינים לישראל", כדי להפחית את החיכוך של צה"ל עם האוכלוסייה.

ישראל קבעה את מספר המשאיות שנכנסות לרצועה והציבה שורה של חסמים על מעברן של שיירות הסיוע בתוכה. משאיות סיוע מגיעות לצד הפלסטיני של מעבר כרם שלום, בדרום רצועת עזה, ב-17 בפברואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

במבט לאחור, מאמר זה מעניין משתי סיבות מרכזיות. הוא משקף נקודת מבט שרווחה במתפ"ש בדיוק לפני שנה, ונכתב על ידי אדם שיהיה מרכזי בתכנון "קרן הסיוע" בשנה שחלפה. כפי שחשף ה"וושינגטון פוסט", יותם הכהן חבר מאז לאנשי מילואים נוספים ששירתו במתפ"ש, ולרומן גופמן, ששימש רמ"ט מתפ"ש ומשמש היום כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה, להקמת פורום שיקדם מתווה זה של הפרטת הסיוע.

המתווה המקורי של יותם הכהן רואה בתושבי עזה כלי משחק שניתן לשנע על פני הרצועה, ואת רצועת עזה כמרחב נקי שניתן לבצוע ולחתוך לרצועות בנות שליטה. הוא מסביר את האיבה לישראל – חצי שנה לתוך המלחמה – כתולדה ישירה ובלעדית של תעמולת החמאס (ולא של ההרס וההרג המסיבי של חודשי המלחמה הראשונים), ולמעשה מפשיט לחלוטין את תושבי עזה מאנושיותם.

הזיקה בין ארגוני הסיוע לבין החמאס עולה כטיעון כמה פעמים במאמר, אך ללא כל ראיות לנכונותה. כאמור, טענה זו לא מוגבלת למאמרו של הכהן או למתפ"ש: ישראל לא הציגה ראיות לטענות אלה מחד, ומאידך כמה בכירים בארגונים בינלאומיים הכחישו, ובאופן עקבי, שקיימת ביזה משמעותית של סיוע מצד החמאס. הבעיה האמיתית, מנקודת מבטו של הכהן, היא חוסר התלות של מנגנוני הסיוע בישראל.

מאז, נידון הרעיון של "בועות הומניטריות" בתקשורת הישראלית ועל ידי כמה גופים ישראלים המקורבים לשלטון, שהציעו מפות ומתווים שונים. בכולם נקודת המוצא היתה ריכוז האוכלוסייה במתחמים מגודרים, שליטה בזהות הנכנסים אליהם, היעדר מימון ישראלי, והסתמכות על סיוע שיגיע מארגונים הומניטריים בינלאומיים, או ימומן על ידם, אך תוך דרישה שיינטשו את העקרונות ההומניטריים שעל בסיסם הם פועלים.

לבסוף, החיבור הזה בין מתווה הבועות ההומניטריות לבין מתפ"ש שופך אור על המהלכים של החודשים האחרונים – הפרעה שיטתית לסיוע ולאלה שמעניקים אותו לא כתוצר לוואי של המלחמה, אלא כמהלך שנועד להכין את הקרקע לכניסתה של "קרן סיוע" בשליטת ישראל. יתרה מזאת, הבלימה המוחלטת של כניסת הסיוע בין תחילת מרץ לסוף מאי נועדה ללחוץ על האוכלוסייה הפלסטינית להסכים למתווה הזה, ועל ארגוני הסיוע – לשתף עימו פעולה.

בתחילת מרץ 2025, ובמקביל לחסימת כניסת הסיוע לרצועת עזה, ארגוני הסיוע דיווחו שהם מקבלים פניות מחברה בשם Safe Reach Solutions, שטענה שהיא עומדת להיות האחראית על חלוקת הסיוע באופן בלעדי, וביקשה את שיתוף הפעולה שלהם. דיווחים ראשוניים בישרו על ארגונים בודדים שהראו נכונות לשיתוף פעולה כזה, אבל הארגונים הגדולים סירבו. הם חששו, ראשית, שהמתווה המוצע יהווה כלי לטיהור אתני. כפי שמראות המפות המוקדמות, מדובר בתחנות בודדות, המחייבות את הזקוקים לעזרה לנוע קילומטרים רבים, ולפחות בתיאוריה – ללא אפשרות לחזור.

הארגונים ההומניטריים הצביעו על כך שמתווה זה מנוגד לעקרונות ההומניטריים הבסיסיים של נייטרליות, העדר משוא פנים והעברת הסיוע לאלה שנחוצים לו במקום בו הם נמצאים. יתרה מזו: שיטת חלוקת הסיוע על ידי סוכנויות האו"ם התנהלה על סמך זיהוי אינדיבידואלי של מבקשי הסיוע, באופן שווידא שהסיוע מגיע לאלה הזקוקים לו ולא נשלט על ידי סוחרים וספסרים. חוסר שיתוף הפעולה הזה מצד ארגוני הסיוע דרש מקורות מימון אחרים, ועדויות מהשבועיים האחרונים מצביעות על כך שמדובר במימון ישראלי בסך של כ-700 מיליון שקל. המחלוקת היחידה כמעט באשר ל"קרן הסיוע" בישראל נוגעת למימון הישראלי (שעליו מתחו ביקורת הן יאיר לפיד והן אביגדור ליברמן), וכן לנראות והנזק "ההסברתי" של תמונות הירי בנקודות החלוקה והלוויות ההרוגים.

קרן הסיוע לעזה מתחילה לפעול

הקרן החלה לחלק סיוע ב-26 במאי, והתוצאות עד כה נראות גרועות אף ממה שחזו ארגוני האו"ם וארגוני הסיוע ההומניטריים בחודשים האחרונים. הקרן פועלת רק במספר מצומצם של אתרים, שלושה או ארבעה, לעומת כמעט 400 שהופעלו בעבר על ידי ארגוני האו"ם.

אתרי החלוקה מוקמו באזורים הנתונים לשליטת צה"ל ורחוקים מריכוזי האוכלוסייה האזרחית – שלושה מהם בדרום הרצועה ואחד במרכזה, כפי שהראה גדי אלגזי כאן – והם נסגרים לעיתים קרובות. לאחר שלושה חודשים של מצור מוחלט, מחירי המזון זינקו. במציאות כזו, תושבים רבים בעזה נמצאים במצב של רעב כבד, בעוד השליטה על חלוקת הסיוע הפכה לעסק משתלם לבוזזים, סוחרים וספסרים. בניגוד לארגוני הסיוע הוותיקים שעובדים ביחד עם הקהילות המקומיות ומסייעים להן במגוון של צרכים, קרן הסיוע לא מתקשרת עם העזתים עצמם, לא מביאה את הסיוע למקום בו חיים האנשים, ומכניסה מזון בלבד.

החומרים הפרסומיים של הקרן עצמה חושפים כי אין חלוקה מאורגנת של סיוע. הקרן, שמעסיקה כדובר שלה את הפרסומאי והמסעדן שחר סגל, לא ממהרת להשיב על שאלות, אך ממשיכה להאשים את החמאס בכישלונה בהפצת הסיוע.

על סמך סרטונים המתפרסמים ברשתות החברתיות ובתקשורת הזרה, חלק גדול מהסיוע מחולק בצורה כאוטית לחלוטין. קופסאות הסיוע מונחות על הקרקע, וברגע שנפתחת נקודת החלוקה, התושבים רצים כדי להספיק לאסוף משהו מהסיוע. האיטיים מביניהם נאלצים להסתפק בשאריות או לחזור בידיים ריקות. על פי CNN, חלק מאותם זריזים הזוכים להגיע לסיוע עובדים עבור ספסרים, ומוכרים בהמשך את המוצרים שהצליחו לאסוף במחירי השוק הגבוהים.

אם כן, נקודות החלוקה אינן מאורגנות, והן נטולות פיקוח, בדיקה או רישום של האנשים שקיבלו סיוע או אמורים לקבלו. גם המידע על זמינות נקודות החלוקה גם הוא מעורפל ולא ברור. יתרה מזאת, כדי להגיע לאתרי החלוקה בדרום הרצועה, על הפלסטינים ללכת מרחק רב לאורך מסלול שנמצא בשליטת צה"ל מבלי לסטות מהדרך. אף שחלוקת הסיוע מתחילה מדי יום בשעה 5 או 6 בבוקר, אלפי פלסטינים מתחילים לצעוד מוקדם יותר כדי להספיק להיות בין הראשונים בתור, וכך עוברים ליד כוחות צה"ל בחשיכה. נראה שחלק ממקרי הירי שנרשמו בשבועיים האחרונים קרו בהקשר זה.

למרות שבתחילה צה"ל הכחיש את הירי לעבר אזרחים, הכחשה שחזרו עליה פוליטיקאים ישראלים, תחקירים עצמאיים מצאו ראיות רבות התומכות בטענה כי הירי אכן בוצע על ידי צה"ל. ירי צה"לי לעבר אזרחים המבקשים סיוע בדרכם למתחם החלוקה הפך לנורמה תוך ימים ספורים. עד 11 ביוני, דיווחו כלי תקשורת כי לפחות 223 עזתים המבקשים סיוע נהרגו באירועים יומיומיים. הצלב האדום הבינלאומי ציין כי מספר הפצועים שטופלו בבית החולים השדה שלו ברפיח היה "גבוה מכלל אירועי ההמונים שתועדו בשנים עשר החודשים שקדמו לכך גם יחד", כלומר סך הכל 933 נפגעים, מהם 41 הוגדרו כמתים עם הגעתם.

בשבועיים האחרונים הצטברו עדויות מצולמות של אלפי פלסטינים ממתינים לסיוע בלילה, כשלפתע נורים לעברם גז מדמיע ואף אש חיה. סרטונים אחרים מתעדים אזרחים בורחים ומחפשים מחסה תחת אש. תיעודים נוספים מראים כיצד המוני אנשים מציפים את אתרי החלוקה של הקרן. קצין צה"ל ציין בפני עיתון "הארץ" כי חיילים השתמשו בירי כדי "להכווין את האוכלוסייה". במקרים אחרים, דווח כי חמושים לא ידועים ירו לעבר אנשים בקהל סמוך לאתרי חלוקת הסיוע. עדי ראייה טוענים כי לפחות חלק מהחמושים הללו משתייכים לכנופייתו של יאסר אבו שבאב (על כך בהמשך), אשר גם מוציאה להורג פלסטינים שבהם נתקלים אנשיה. ישנם עזתים המדווחים כי לא קיבלו דבר באתרי הסיוע במשך כמה ימים רצופים. אחרים טענו שהנתונים שמפרסמת קרן הסיוע מדי פעם אינם תואמים את המציאות.

עובד קבלן אמריקאי העובד כמאבטח עבור הקרן דרך חברת UG Solutions העיד על האופי הלא מאורגן של המשימה והלוגיסטיקה שלה. לדבריו, החברה לא הקפידה לסנן את העובדים שגייסה, ואף לא סיפקה בעצמה הכשרה צבאית, הומניטרית או כשירות תרבותית. עומס העבודה היה גבוה בהרבה מהמצופה – במקום ארבע משמרות בנות 12 שעות ולאחריהן יומיים חופש, נדרשים העובדים לעבוד עד 20 שעות ביממה, ללא ימי מנוחה, מה שמשאיר אותם עייפים וחסרי סבלנות.

בנוסף, לא היו הנחיות ברורות באשר לשימוש בכוח, ותחומים אפורים רבים נותרו מעורפלים. כתוצאה מכך, אמר אותו עובד, "ביום הרשמי השני של המשימה, ההמון העזתי כבר הציף אותנו; זה היה כאוס מוחלט". הוא הוסיף כי צה"ל היה מעורב באופן הדוק בפעילות האבטחה, ושנוהלי הפתיחה באש בצה"ל כלפי פלסטינים היו מקלים מאוד ואף בלתי קיימים. הוא סיכם: "מה שאנחנו – החברות האמריקאיות ועובדי הקבלן – עושים, מוביל באופן ישיר לעוד כאב, סבל ומוות לפלסטינים בעזה".

תושבים רבים בעזה נמצאים במצב של רעב כבד, בעוד השליטה על חלוקת הסיוע הפכה לעסק משתלם לבוזזים, סוחרים וספסרים. ילדים ממתינים לחלוקת מזון בחאן יונס, ב-26 בדצמבר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בהמשך לדיווחים הקודמים שלנו, קרן הסיוע לעזה ממשיכה לעורר סימני שאלה רבים. המנהל המקורי של הקרן התפטר במחאה בדיוק לפני שהקרן החלה לפעול; הקרן סגרה את משרדיה בשווייץ ברגע שנפתחה חקירה נגדה; המשרדים הרשומים של הקרן בדלאוור התגלו כריקים; ולאחר שהתברר כי חברת הייעוץ Boston Consulting Group מילאה תפקיד מרכזי בהקמה ובתפעול של הקרן, עובדיה התקוממו וטענו כי פעולותיה הן "בלתי ניתנות להצדקה מוסרית". לפי מקורות ישראליים, ישראל מממנת את הקרן בסתר בסכום של 700 מיליון שקל, ומחפשת מקורות מימון נוספים.

על אף שישראל טענה כי המצור הסתיים באמצע עד סוף מאי, ארגונים לא מממשלתיים דיווחו כי לא הצליחו להעביר סיוע לעזה גם בתחילת יוני. בינתיים, תכנית המזון העולמית (WFP) הצליחה להכניס רק כמויות מצומצמות של סיוע. בשלושת השבועות שבין חידוש הסיוע באופן מוגבל ב-19 במאי ועד 10 ביוני, הורשתה התוכנית להכניס יותר מ-700 משאיות סיוע – לעומת מספר דומה של משאיות שנכנס מידי יום במהלך הפסקת האש השנייה. משאיות של WFP נבזזו לעיתים קרובות על ידי אזרחים שניסו להאכיל את משפחותיהם (כנראה כפי שרואים כאן).

בדומה, הצלב האדום הבינלאומי מצליח להכניס לרצועה תרופות וציוד רפואי, אך נאלץ לסגור ארבעה מתוך שישה מטבחים ציבוריים שאותם הפעיל בשבועיים האחרונים, בשל היעדר מזון. קולות מתוך הרצועה החלו לטעון שישראל מאפשרת למשאיות מסחריות להיכנס לרצועה בתמורה לכסף מזומן, במה שנראה כמו ניסיון להוציא עוד מהכסף המזומן שנותר ברצועה כדי לפגוע בשאריות הכלכלה העזתית.

יאסר אבו שבאב

מסוף מאי, במקביל לפתיחת מנגנון קרן הסיוע, החלו אמצעי התקשורת לדווח על ראש כנופיה מקומי בדרום רצועת עזה בשם יאסר אבו שבאב. אבו שבאב עומד בראש כנופיה המזוהה עם דאעש, והחל למשוך תשומת לב בסוף 2024 לאחר שהיה מעורב בביזת חלק גדול מהסיוע שנכנס לרצועה. כבר אז הופיעו אינדיקציות רבות לכך שצה"ל מוכן לסבול את פעילותו של אבו שבאב, אם לא לתמוך בו באופן ישיר. כפי שאמר אז גורם באו"ם: "אלה כנראה האנשים היחידים בעזה שיכולים להתקרב למרחק מאה מטרים מטנק ישראלי או מחיילי צה"ל מבלי להיפגע".

בסוף מאי החלה כנופייתו של אבו שבאב להפעיל מחסומים חמושים באור יום, מה שהעיד על חזרתו לפעולה. עם סיום המצור המלא בסוף מאי 2025, אנשיו של אבו שבאב בזזו חלק ממשאיות הסיוע הראשונות שנכנסו לרצועה. החמאס עצמם נלחמים בכנופייתו של אבו שבאב, כמו גם מול כנופיות אחרות.

בתחילת יוני טען אבו שבאב כי הוא שולט באזור ש"שוחרר מחמאס", ככל הנראה בהתייחסו לאזור שבין ציר פילדלפי לציר מורג במזרח רפיח, וכן כי הוא פועל בשם הרשות הפלסטינית. ישנן אינדיקציות לכך שאבו שבאב והכנופייה שלו מקבלים מימון מהרשות הפלסטינית, אך לאחר חשיפת קשרים אלה הרשות התנערה מהכנופיה, ואבו שבאב עצמו הכחיש את הקשר.

מדינה ערבית – ככל הנראה איחוד האמירויות – סייעה באימון כנופייתו של אבו שבאב. בתחילת יוני חשפה התקשורת הישראלית כי ישראל מספקת לקבוצות פלסטיניות בתוך עזה נשק, ציוד וכסף. טענות אלו אושרו על ידי פוליטיקאים בכירים ואף ראש הממשלה עצמו, אשר הצדיק את המדיניות.

מנקודת המבט של ישראל, התמיכה באבו שבאב ממשיכה את המדיניות של פיצול רצועת עזה ופירורה של החברה העזתית. באמצעות חיזוק שחקנים חמושים בעלי עבר פלילי וללא לגיטימציה חברתית או ציבורית, ישראל מונעת את התפתחותה של הנהגה אזרחית מגובשת בעזה שלאחר המלחמה שתוכל לייצג את העזתים באופן פוליטי. כך, נוכחותם של שחקנים אלו מקשה על כל ניסיון לכונן ממשל אזרחי יציב בעתיד.

במשך שלושה ימים באמצע יוני עזה היתה תחת אפלה תקשורתית. האינטרנט ברצועה נותק ביום חמישי 12 ביוני עד יום שבת 14 ביוני בשעות הערב, והדיווחים היחידים הגיעו מטלפונים המעטים ברצועה המחוברים לאינטרנט לווייני. שירותי האינטרנט נותקו שוב בחלק מהרצועה גם בבוקר יום שני, 16 בחודש.

בצל המלחמה עם איראן, הנעשה בעזה נדחק לשוליים. מה שמסתמן, עם זאת הוא תהליך בן 20 חודשים שנועד למוטט את מערך הסיוע ההומניטרי, תוך הפרה בוטה של הדין הבינלאומי, ולהשאיר את תושבי עזה לחסדיהם של שכירי חרב, כוחות צה"ל וכנופיות חמושות.

הכוונה לדחוק את רגליה של התשתית האזרחית-מדינתית של חמאס תוך הידוק המצור על מזון ותרופות, מוטטה בפועל את התשתית האזרחית לקיום אנושי. החזון הדמיוני של אנשי מתפ"ש לפני שנה, של מתחמים מגודרים הנשלטים על ידי פיקוח ביומטרי, ומפרידים בין האוכלוסייה האזרחית ללוחמי החמאס, תורגם למחזות הכאוטיים של השבועות האחרונים.

ליאת קוזמא היא פרופ' מן המניין בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון, וכן מופקדת על הקתדרה להיסטוריה של הרפואה ע"ש הארי פרידנוואלד באוניברסיטה העברית. ד"ר לי מרדכי הוא מרצה בכיר בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית