הישראלים כבר לא מתביישים לדרוש השמדה

מסמן התפתחות בשיח היהודי-ישראלי. ח"כ ניסים ואטורי (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

בסוף אוקטובר 2023 פרסמנו כאן ב"שיחה מקומית" את הנוסח המלא של התוכנית שגיבשה גילה גמליאל, אז השרה לענייני מודיעין, ל"פינוי האוכלוסייה האזרחית מעזה לסיני". בעולם התוכנית זכתה לסיקור נרחב, שכן היא נתפסה כהוכחה שהמטרה האמיתית של ישראל במלחמתה בעזה – שאז היתה עדיין בשלב ההפצצות מהאוויר, לפני הפלישה הקרקעית – היא לא "לחסל את חמאס" אלא לגרש את הפלסטינים מהרצועה. בישראל, עם זאת, הסיקור היה מצומצם. אולי משום שלמשרד המודיעין לא היו סמכויות (בינתיים הוא כבר נסגר), אולי משום שלגמליאל לא היה משקל פוליטי של ממש, ואולי משום שהתקשורת בישראל מעדיפה לא להתמודד עם פשעי המלחמה שישראל מתכננת.

16 חודשים מאוחר יותר, התוכנית של גמליאל הפכה למעשה לתוכנית הרשמית של ממשלת ישראל. את הקרדיט צריך לתת קודם כול, כמובן, לנשיא דונלד טראמפ, אבל אי אפשר להכחיש שמדובר ב"הבשלה" של רעיונות שקיננו הרבה זמן בציבור הישראלי. עובדה שגם אחרי שטראמפ ואנשיו החלו לדלל בימים האחרונים את תוכנית הטרנספר שלו, ואמרו שזו "רק המלצה" ושלא מדובר על "פינוי בכפייה", בנימין נתניהו ממשיך לדבר בשבח "תוכניתו פורצת הדרך של הנשיא טראמפ לאפשר חופש יציאה לעזתים", ושר הביטחון ישראל כ"ץ מקים מנהלת ל"יציאה מרצון" מעזה. הניסוחים האלה קיימים כמעט אחד לאחד בתוכנית של גמליאל.

>> "התמיכה בטרנספר חשפה את פרצופו האמיתי של המרכז-שמאל"

לכן לא כדאי לפטור כלאחר יד את דבריו של סגן יו"ר הכנסת ניסים ואטורי, לפיהם "צריכים להפריד את הילדים והנשים ולהרוג את המבוגרים בעזה". ואטורי הוא אולי פוליטיקאי יותר שולי מגמליאל, אבל הוא מסמן התפתחות בשיח היהודי-ישראלי. לא עוד איומים בנכבה שנייה, שהשתלטו על השיח הימני עוד לפני 7 באוקטובר ונכנסו אחריו למיינסטרים; לא רק "תוכנית גנרלים" של מצור והרעבה, שמומשה בפועל על ידי גירוש תושבי צפון רצועת עזה והריסת בתיהם ונעצרה רק בגלל הפסקת האש; אלא שרטוט תוכנית להשמדה. לפתרון סופי לבעיה של עזה, ושל הפלסטינים בכלל.

הדברים של ואטורי ראויים לתשומת לב כי הם באים על רקע נרמול של שיח ההשמדה. אם השר עמיחי אליהו נאלץ להתפתל אחרי שאמר בתחילת המלחמה שהטלת פצצת אטום על עזה היא "דרך אחת" להתמודד עם חמאס שם, עכשיו אמירות כאלה נאמרות בגלוי, ללא שום ניסיון להסתיר או לטייח. הדוגמאות רבות ומגוונות. עו"ד כנרת בראשי, "משפיענית" בולטת בימין שתמיד טורחת להזכיר שהצביעה בעבר למרצ, צייצה כי "צריך למחוק כל זכר מהמוטציות הרצחניות בעזה, מחדרי לידה ועד אחרון הקשישים בעזה. 100% בני מוות בעזה". השחקן יפתח קליין, שמעיד על עצמו שהוא מ"הדור של אוסלו", אמר בראיון יח"צ ל"וואלה" לרגל השתתפותו בהצגה חדשה ב"הבימה", כי "אני לא מאמין להם (לפלסטינים), לא מאמין בהם ולא רוצה לראות אותם יותר בחיים, לעולם. שיגורו מאחורי הרי החושך, שימותו שם".

מצביעת מרצ לשעבר, דורשת השמדה בהווה. עו"ד כנרת בראשי (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

הזמר עופר לוי אמר בראיון בפודקאסט של אבי שושן באתר "מעריב" כי אם היה חייל בצבא, "לא היו יותר שבויים. הייתי הורג את כולם. וגם שורף. מביא בנזין, נותן פקודה לשפוך בבקשה ולהדליק. שורף הכל עד האחרון שבהם, כולל כולם". וזה באמת רק על קצה המזלג. שיטוט קצר ברשתות החברתיות יניב עוד דוגמאות רבות. מתפכחות ומתפכחים, גזענים וגזעניות, כולם מתאחדים במקהלה של השמדה.

חידוש הטראומה של 7 באוקטובר

גם בלי לעשות מחקר כמותני, נראה ששיח ההשמדה הזה קיבל תאוצה דווקא אחרי הפסקת האש, שנכנסה לתוקף ב-19 בינואר. שני הסברים עולים כאן על הדעת. הראשון קשור ל"טקסים" שעורך חמאס סביב שחרור החטופות והחטופים. כמעט כל טקס כזה נתפס בעיניים ישראליות כהוכחה לא רק לאכזריות של חמאס ולהתעללות הפיזית והפסיכולוגית שהוא מעביר את החטופים, אלא גם לכך שכל הפלסטינים בעזה שותפים לאכזריות הזו וחוגגים אותה.

ההמון שהקיף באופן מאיים מאוד את שלוש החטופות ששוחררו ראשונות בעזה, המהומה שיצאה מכלל שליטה סביב השחרור הראשון של חטופים בח'אן יונס, נאומי התודה שהחטופים נאלצו לשאת מעל לבמה מול הקהל המריע – כולם נתפסו כביטוי לרצון הקולקטיבי של תושבי עזה לחדש את הטבח של 7 באוקטובר. הניסיונות להראות שבכל אחד מהטקסים האלה השתתפו כמה מאות עזתים לכל היותר לא עזרו, כפי שגם לא עזרה העובדה שרוב החטופות והחטופים נראו במצב מעט טוב יותר ממה שהיה אפשר לשער. תחושת ההשפלה והאיום רק גברו מפעם לפעם.

השיא הגיע עם הטקס סביב שחרור הגופות של שירי ביבס ושני ילדיה הפעוטים ושל עודד ליפשיץ. עצם העובדה שחמאס חגג סביב גופותיהם של שני ילדים קטנים, שחטיפתם יחד עם אימם הפכה לסמל האכזריות של 7 באוקטובר, טלטלה עמוקות את הציבור היהודי. התחושות האלה רק התעצמו כשהתברר מאוחר יותר שהגופה שהועברה לישראל לא היתה גופתה של שירי ביבס, ולאחר שדובר צה"ל הודיע ששני הפעוטות "נחנקו בידיים" על ידי אנשי חמאס. גם הניסיונות של משפחת ביבס עצמה לכבות את האש והתחינות שלה לא להשתמש בטרגדיה שלה למטרות תעמולה, ולא לפרסם פרטים מאופן מותם של שירי ביבס וילדיה לפני שדוח הנתיחה הפתולוגית יגיע למשפחה – לא עזרו.

ברור שבטקסים האלה חמאס ביקש להוכיח לעצמו, לציבור העזתי והפלסטיני, וכמובן לישראל, שהוא עומד על הרגליים גם אחרי המתקפה הכי הרסנית וקטלנית של ישראל נגד העם הפלסטיני, לפחות מאז 1948, להראות שישראל ונתניהו נכשלו במשימה המוצהרת שלהם, לחסל את חמאס. אבל גם אם בחמאס לא התכוונו לכך – ולפחות בהצהרות שלהם בחמאס טענו שהטקסים האלה דווקא מכבדים את החטופים – התוצאה היתה העמקה והרחבה של שיח ההשמדה אצל הציבור היהודי, חידוש הטראומה של 7 באוקטובר.

תוצאה של זעם ותסכול

אבל יש הסבר נוסף להתעוררות שיח ההשמדה. לצד "חיסול חמאס", טיהורה של רצועת עזה מתושביה, או לכל הפחות טיהורן של העיר עזה והעיירות שמצפון לה, הפכו למטרה מוצהרת של מנהיגים רבים בימין – בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר, אבל לא רק הם – וגם של מפקדים בצבא. זה מה שעמד במרכז "תוכנית הגנרלים" שהצבא אימץ בפועל. המטרה בפיקוד דרום, נכתב ב-ynet באמצע דצמבר, "היא מניעת חזרת העזתים לבתיהם בג'באליה, בית חאנון ובית לאהיה".

אבל אחרי כניסתה לתוקף של הפסקת האש, הישראלים נוכחו שלא רק שחמאס לא חוסל והוא מפגין ביטחון עצמי, אלא גם שהטיהור האתני נכשל. ג'באליה הרוסה עד היסוד, וככה גם חלקים נרחבים מהעיר עזה וסביבותיה, אבל התמונות של מאות אלפי פלסטינים החוזרים לצפון הרצועה היו הוכחה מוחשית לכך שהפלסטינים נשארו בעזה, ואין להם כוונה ללכת לשום מקום, בטח לא מרצונם. קשה לדבר במושגים של "ניצחון" כאשר עזה הרוסה עד היסוד ואחרי יותר מ-50,000 הרוגים, אולי יותר, אבל אפשר להבין מדוע רוב הפלסטינים, בעזה ולא רק בה, ראו בשיבה צפונה כישלון ישראלי.

הוכחה מוחשית לכך שהפלסטינים נשארו בעזה, ואין להם כוונה ללכת לשום מקום. פלסטינים חוזרים לבתיהם בצפון רצועת עזה, ב-27 בינואר 2025 (צילום: עלי חסן / פלאש90)

שיח ההשמדה, על פי הסבר הזה, הוא תוצאה של תסכול ישראלי מחוסר היכולת לממש את ריקונה של עזה מתושביה. אם כל ההרס וההפצצות לא שכנעו את הפלסטינים לעזוב, המסקנה שלא מעט ישראלים הסיקו היא שאין ברירה אלא להרוג את כולם, מ"חדרי הלידה עד אחרון הקשישים". זו אחת הסיבות לכך שרוב הציבור הישראלי אימץ את התוכנית של טראמפ לעקירת הפלסטינים בעזה. אבל אולי משום שהישראלים מכירים את המציאות המקומית יותר מהנדל"ניסט שיושב בבית הלבן, הם יודעים שאין סיכוי של ממש שהפלסטינים יעזבו מרצונם הטוב. כדי להעזיב את הפלסטינים, צריך להרוג אותם.

חיים לוינסון כתב ב"הארץ" כי התוכנית שרון דרמר הציג לשליח האמריקאי סטיבן ויטקוף בשמו של נתניהו אומרת שאם המו"מ עם חמאס ייכשל, הצבא יכבוש את כל הרצועה ו"יהרוס את הבניינים שעדיין עומדים על תילם ברוב חלקי הרצועה, חוץ מבאזורי מחסה מוגדרים בדרום הרצועה – ורק בהם יחולק מזון". יועז הנדל, מג"ד במילואים במלחמה הנוכחית ושר לשעבר, דיבר במאמר ב"ישראל היום" גם הוא על "מתחמים מאובטחים" שיוקמו ברצועה ורק בהם יחולקו אוכל ושתייה. "כל מה שנמצא מחוץ למתחמים האלה", כתב הנדל, "הוא אזור הריגה". כלומר מי שלא ייכנס למחנות הריכוז האלה – קשה לקרוא להם אחרת – דינו יהיה מוות.

אף שהטיהור האתני הפך לשיטת פעולה – הגירוש של 40,000 פלסטינים ממחנות פליטים בצפון הגדה המערבית וההצהרה של ישראל כ"ץ כי הנחה לא להרשות להם לחזור הם הוכחה נוספת לכך – עד עכשיו הוא נכשל. ישראל הרסה את עזה, אבל הפלסטינים לא עזבו אותה; וגם הפלסטינים שנאלצו לעזוב את בתיהם בג'נין, נור שמס או טולכרם, לא נוטשים את הגדה המערבית. שיח ההשמדה הוא קודם כל תוצאה של זעם ותסכול, ולא תוכנית פעולה. אבל ההצהרות של ואטורי, בראשי, יפתח קליין ועוד רבים אחרים מכשירות את הקרקע הנפשית למהלכים שעד 7 באוקטובר איש לא העז לדבר עליהם בקול רם. וזה מסוכן, מסוכן מאוד.