השמדת ההשכלה בעזה נמשכת: "עלולים לאבד את הדורות הבאים"

יותר מ-20.5 אלף תלמידים וסטודנטים נהרגו מאז אוקטובר 2023. ילדים עקורים לומדים מחוץ לאוהל בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, ב-7 בינואר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

שלוש שנים עברו מאז שעמדתי בכיתה ולימדתי את תלמידיי. שלוש שנים בלי לקום מוקדם בבוקר ולהתכונן ליום העבודה, לחשוב מה ללבוש כדי להיראות במיטבי עבורם. שלוש שנים בלי לעשות את הדרך המוכרת מביתי באל-פוח'ארי שבח'אן יונס לעיר עזה, בעודי מביטה דרך חלון המונית על הילדים ההולכים לבית הספר.

שלוש שנים עברו מאז ראיתי את הילדים מתאספים מחוץ לבית הספר, מדברים וצוחקים עם חבריהם וממלאים את ליבי בשמחה. שנות המלחמה גזלו ממני גם את טקס הבוקר: הילדים שבירכו אותי בשער בית הספר והחיבוקים שלהם, שהעניקו לי כל כך הרבה אנרגיה. שלוש שנים בלי לשמוע את קולותיהם המברכים כשנכנסתי לחדר, לפני שהתחלנו לדבר על שיעורי הבית שלהם ועל הלימודים של אותו יום.

בית הספר של האחיות רוזרי, מוסד קתולי פרטי באזור תל אל-הווא בעיר עזה, היה המקום שבו התחלתי לעבוד ב-2019, לאחר ניסיונות רבים למצוא משרה קבועה בהוראה. הרגשתי שחלומי התגשם: סוף סוף יכולתי לעבוד במקצוע הזה מדי יום ביומו. מעולם לא השתעממתי מהוראה ולא החמצתי אפילו יום עבודה אחד. השהות עם תלמידיי העניקה לי הרבה כוח ותמיכה.

שלוש שנים לא ראיתי את ג'וואהיר, האחראית על התחזוקה בבית הספר. אני מתגעגעת לקולה כשהיתה מברכת אותי בבוקר, שואלת אם אני צריכה משהו ופותחת לנו את דלת המעבדה. נהגנו לשבת ולדבר על החיים. היא היתה מספרת לי על הקשיים והמאבקים בגידול ילדיה ועל חלומה לראות את בנה וואליד מתחתן.

שלוש שנים לא שמעתי את קולה של וסימה, מזכירת בית הספר, רועם במסדרונות כשהטילה עלינו ללמד שיעורים נוספים. הייתי שומרת את פיסות הנייר שעליהן רשמה את המשימות הנוספות שלנו, כדי שאוכל להראות לה אותן בסוף השנה ולהוכיח איזו מורה חרוצה הייתי – הרי התנדבתי למלא מקום בכל פעם שעמיתיי נעדרו מהעבודה.

במשך שלוש שנים של מלחמה נאחזתי נואשות בתקווה שנשרוד ושאחזור לבית הספר. אבל למרבה הצער, כמו מוסדות השכלה רבים אחרים, ישראל הרסה גם אותו. מה שנותר מבית הספר הפך למקלט לעקורים, והספרים נשרפו לצורכי חימום ובישול.

שלוש השנים האחרונות שברו משהו בתוכי, וכבר איני האישה שהייתי. איבדתי עולם שלם: מקום עבודה, עמיתים ותלמידים שסביבם סבבו חיי. רבים הגיעו למצרים. כמה מעמיתיי נותרו בעזה והם מחפשים הזדמנות כלשהי בתחום החינוך שתאפשר להם להתקיים.

ויש מי שלא שרדו: תלמידיי חביבה, סלמה, עבדאללה ועיסא – לכל אחד מהם סיפור ועתיד משלו – נהרגו על ידי ישראל, כמו גם המזכירה וסימה ועמיתתי והיבה. זהו אובדן שאין לו תקנה.

"סביבת האוהלים היא הרסנית"

מערכת החינוך בעזה נותרה בחורבות. לפי נתונים שפורסמו עוד לקראת שנת הלימודים הקודמת, כ-95% מבתי הספר ברצועה ניזוקו במהלך המלחמה, ויותר מ-90% ממבני החינוך זקוקים לבנייה מחדש או לשיקום נרחב. לפי הנתונים, 662 מבני בית ספר ספגו הפגזה ישירה, ו-163 בתי ספר, אוניברסיטאות ומוסדות חינוך נהרסו לחלוטין.

לצד ההרס הפיזי, לפי נתוני משרד החינוך הפלסטיני נהרגו יותר מ-20.5 אלף תלמידים וסטודנטים מאז אוקטובר 2023, לצד 805 עובדי בתי ספר ו-246 מרצים וחברי סגל באוניברסיטאות. זהו אובדן נורא, שפגע במרקם החברתי ומטיל צל כבד על עתיד ההתאוששות האינטלקטואלית והתרבותית בעזה.

163 בתי ספר, אוניברסיטאות ומוסדות חינוך נהרסו לחלוטין. פלסטינים מצפון עזה מוצאים מקלט בקמפוס ההרוס של האוניברסיטה האסלאמית, ב-24 במרץ, 2025 (צילום: רווידה עאמר)

ב-19 בספטמבר, עם פתיחת שנת הלימודים, כ-700 אלף תלמידים בעזה ציפו לשוב ללימודים בכיתות מאולתרות באוהלים ובמרחבים חינוכיים זמניים אחרים – כשהם דחוסים בכ-30% משטח הרצועה שישראל טרם השתלטה עליו. האו"ם ושותפיו הקימו יותר מ-500 מרחבים כאלה כדי לאפשר לתלמידים ללמוד בכיתה ברוטציה. במרחבים אלו לומדים כיום עד 100 אלף תלמידים.

במקביל התחילו להופיע גם מסגרות לימוד פרטיות באוהלים ברחבי הרצועה. בחלקן, בעיקר ביוזמות שקשורות ליוניצ"ף ומנוהלות על ידי מורים לשעבר, הלימודים בחינם. אחרות גובות סכום סמלי של לא יותר מעשרה שקלים בחודש. אבל כיתות האוהלים אינן יכולות לתת מענה לכל התלמידים בעזה, וילדים רבים נותרו ללא כל מסגרת חינוכית שבה יוכלו ללמוד.

באופן טבעי, בכיתות האוהלים האלה חסרים המתקנים הבסיסיים ביותר. התלמידים יושבים על הארץ, בלי שולחנות או לוח, חשופים לתנאי מזג אוויר קשים. בקיץ האוהלים הופכים לתנורים לוהטים, ובחורף למקפיאים. הניסיון להתרכז וללמוד במרחבים האלה הופך למאמץ כמעט בלתי אפשרי.

אחלאם קרירה (40), מורה לשפה הערבית באחת מכיתות האוהלים המאולתרות במחנה ח'אן יונס שבמערב העיר, מספרת למגזין 972+: "אני מנסה מדי יום להסביר לתלמידים מושגים ולעזור להם ללמוד, אבל סביבת האוהלים היא הרסנית. חם שם מאוד, אין שירותים ואין מקומות ישיבה. כשהילדים צמאים, קשה מאוד למצוא מים לשתייה. הילדים לא יכולים להתנתק כאן מהמציאות הכואבת שלהם; הם חיים את המציאות הזאת בתוך האוהל, ומחשבותיהם נודדות בזמן השיעורים".

רואן א-סר (12) היא אחת התלמידות שמשלמות עשרה שקלים בחודש כדי ללמוד בכיתות האוהלים במחנה בח'אן יונס. "אני הולכת לאוהל החינוכי שלושה ימים בשבוע. אי אפשר ללכת כל יום, כי החלל מאוד קטן ויש כל כך הרבה תלמידים", היא מסבירה. "באוהל אנחנו לומדים דברים בסיסיים כמו ערבית, אנגלית, מדעים ומתמטיקה. אין אפשרות ללמוד נושאים אחרים".

"האוהל הוא כמו תנור", היא מוסיפה. "אנחנו יושבים על הרצפה כי אין מספיק כיסאות לכולם, והמספר הגדול של התלמידים גורם למקום להיות צפוף ורועש. אנחנו גם צריכים להביא בעצמנו מים, כי אין אספקה באוהל".

אני עצמי לימדתי באוהלים האלה במשך חודשיים באביב 2025, מכיוון שרציתי מאוד לחזור לתלמידיי. כמי שרגילה לראות תלמידים בכיתות רגילות, הזדעזעתי לראות אותם יושבים על הרצפה בתוך אוהל בחום של כ-40 מעלות. הייתי מזיעה מאוד בזמן ההוראה. הילדים הסתכלו עליי בייאוש ובתשישות, וביקשו מדי פעם רשות לצאת החוצה כדי להתיז מים על פניהם ולהתקרר. גם אני הייתי זקוקה להפסקה הזאת מדי פעם, מכיוון שהחום העז גרם לי להרגיש שאני מאבדת בהדרגה את היכולת לנשום. למרות זאת, המשכתי ללמד.

בסופו של דבר החלטתי להפסיק ללמד באוהלים. השתכנעתי שהם יוצרים סביבה שסוחטת את התלמידים נפשית ופיזית, אינה מגינה עליהם מפני המציאות הכואבת שבה הם חיים, וגורמת להם נזק שעולה על התועלת המועטה שהם יכולים להפיק מהלימודים במקום כזה.

עבור קרירה, האוהלים הם האפשרות היחידה שיש כיום למורים בעזה לנסות להציל את מה שנותר ממערכת החינוך. "אבל הם לא פתרון יסודי לבעיה", היא אומרת. "ילדים צריכים לחזור לבתי ספר אמיתיים ולכיתות הולמות".

רואן, שהיתה בכיתה ה' כשהתחילה המלחמה, מתגעגעת לבית הספר שלה בכל יום. "קיוויתי שהמלחמה תסתיים מהר ושנוכל להישאר בבתים שלנו, ולא ניאלץ לעקור לדרום", היא אומרת. "אני מרגישה תחושה עמוקה של אובדן ועצבות לגבי החיים שלנו – הלוואי שהם היו יכולים לחזור למה שהיו פעם. שום דבר לא יכול להחליף את בית הספר".

"אני מצטער, המורה, אני מרגיש שהפכתי לחמור"

בזמן שלימדתי באוהלים, הבחנתי בירידה ניכרת ביכולת הריכוז וההבנה של התלמידים, לא רק בגלל התנאים בתוך האוהל, אלא גם בגלל הטראומות המתמשכות שעברו והאחריות הרבה שנפלה על כתפיהם.

פעם אחת, כשלימדתי שיעור במדעים בכיתה ו', אחד התלמידים ביקש ממני שוב ושוב להסביר את החומר ולא הצליח להבין את הדברים. "אני מצטער, המורה, אני מרגיש שהפכתי לחמור – יש לי הרבה אחריות באוהל שלי", הוא אמר לי. אותו תלמיד איבד את אימו ונאלץ לטפל באחיו, ולכן בקושי היה מסוגל להתרכז בלימודים.

הזדעזעתי גם לראות כיצד חודשים ארוכים ללא לימודים פגעו במיומנויות של הילדים האלה. ראיתי נערים בני 15 שלא הצליחו לקרוא ולכתוב ערבית או לפתור תרגילי חשבון פשוטים. רבים אפילו לא הצליחו להחזיק עט. הבנתי שפערי הידע המתרחבים האלה ישפיעו על דור שלם – כחלק ממה שרבים תיארו כ"רצח השכלה" (scholasticide), מאמץ מכוון של ישראל להרוס את תשתיות החינוך וההשכלה בעזה.

מורים ותלמידים בעזה מעידים שהבעיה הזאת נמשכת. רבים מהתלמידים של קרירה בחטיבת הביניים עדיין לא יודעים לקרוא ולכתוב. "התפקיד שלי השתנה מהוראת תוכנית לימודים רגילה להוראת אוריינות בסיסית, הנחת התשתית הנחוצה ללימוד שפה", היא מסבירה. "אני חושבת שזה אסון. אם לא נפתור את הבעיה ונתגבר עליה, אנחנו מסתכנים בכשל חינוכי ועלולים לאבד את הדורות הבאים".

תמיכה נפשית נחוצה כאן לא פחות מהלימודים עצמם. גננות מלמדות ילדים בבית קברות בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, ב-22 בספטמבר 2026 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

"אני מרגיש כמו ילד בן 12", אומר למגזין 972+ איברהים אשור (15), שמתמודד עם הטראומה של אובדן שלוש שנות לימוד. "אין בכלל השוואה בין הלימודים שלפני המלחמה למה שקורה עכשיו. הייתי הולך לבית ספר פרטי נחמד ברמה גבוהה, ועכשיו אני לומד באוהלים ולא יכול לקלוט את המידע בגלל סביבת הלימודים הקשה שנכפתה עלינו.

"כל הזמן יש רעש, פחד מהפגזות, צפיפות יתר באוהלים קטנים והיעדר של הוראה מובנית", הוא מוסיף. "לא למדתי שום דבר בשלוש השנים האלה – החמצתי כל כך הרבה ידע".

רימה שוקיר (37), מורה למתמטיקה מהעיר עזה, לימדה בבתי ספר פרטיים וציבוריים במשך יותר מעשור. מה שהיא מתארת כ"ירידה חדה בהישגי התלמידים" עשוי להיות האתגר הגדול ביותר קריירה שלה.

"נפער פער עצום בגלל הפסקת הלימודים לשלוש שנים", היא מקוננת. "ילד שהיה בכיתה ב' כשהתחילה המלחמה עולה היום לכיתה ה' או ו'". בבית הספר הפרטי בעיר עזה שבו היא עובדת, שוקיר מנסה לעזור לתלמידים להדביק את הפער באמצעות חזרה על יסודות האריתמטיקה – אבל היא מעריכה שכדי להשלים את החסר "נדרשת שנת לימודים מלאה".

הטראומה העמוקה והפחד המתמיד שתלמידים רבים חשים אחרי שחוו ג'נוסייד מקשים עוד יותר על המשימה. תמיכה נפשית נחוצה כאן לא פחות מהלימודים עצמם. "הילדים האלה סובלים מקושי חריג להתרכז. אני צריכה לעיתים קרובות להסביר מושגים יותר משלוש פעמים, ורבים עדיין לא מצליחים להבין אותם", אומרת שוקיר. "גם אין להם סבלנות ללמוד שעות ארוכות – הם רוצים לסיים במהירות ומפגינים היפראקטיביות, עצבנות רבה והתנהגות אלימה שאיני רגילה לה".

גם פסיכולוגים בעזה מזהים את הדפוסים האלה. פאלסטין יאסין, פסיכולוגית ממחנה נוסיראת, מספרת למגזין 972+ שילדים רבים בגיל בית הספר מפגינים סימני חרדה ולחץ ונוטים לדיכאון ולעצבנות. "הורים מתלוננים לעיתים קרובות שהילדים שלהם הופכים אגרסיביים ומעורבים בהתנהגויות לא בריאות", היא אומרת. "שגרת יומם כוללת מטלות שאין להן קשר לבית הספר, כמו עמידה בתור לקבלת מים או איסוף עצים וקרטונים להבערת אש לבישול. הפעילויות האלה לא מסייעות להפחית רגשות שליליים. להפך, הן מותירות את הילד במצב מתמיד של פחד ומזכירות לו את המלחמה".

גם המחסור במתקנים הולמים ללימודים משפיע לרעה על בריאות הנפש של התלמידים. "בית הספר אינו רק שיעורים והשכלה – הוא מספק מרחב בטוח שבו הילד מרגיש יציבות", מסבירה יאסין. "הסביבה החינוכית מייצגת חזרה לחיים נורמליים".

משום כך, יאסין סבורה שהיתרונות של כיתות האוהלים עולים על הקשיים שהם מציבים. "אומנם האוהל הוא סביבה לא הולמת ללימודים שמזכירה לנו את חוסר היציבות, אולם אוהלי הלימוד מצליחים להחזיר את הילדים לשגרה חינוכית, מספקים סביבה חיובית שמסייעת למתן התנהגות בעייתית, ומגינים עליהם במשך כמה שעות מהמציאות הקשה של עמידה בתור למים ולמזון".

רווידה עאמר היא עיתונאית מח'אן יונס. מאנגלית: יונית מוזס