לפי מבחני פיזה, תלמידי ישראל נמצאים בצמרת החיפוף העולמית

כמעט רבע מהתלמידים בישראל מדלגים על שאלות או מנחשים את התשובות. תלמידים מסתכלים על תוצאות מבחני הבגרות (צילום אילוסטרציה: פלאש90)

עם פרסום תוצאות מבחני פיזה לפני כחודש, הוצפנו בשלל הסברים נחרצים לנסיגה בהישגים. האשימו את המלחמה, את ההורים, את הטלפונים, את המשמעת, את המורים, את שר החינוך ומי לא. אומנם בדוח פיזה עצמו נכתב: "ממצאי המחקר אינם מצביעים על הסבר פשוט ויחיד לירידה בביצועים", אבל בעולם פופוליסטי, ועוד ערב בחירות, זה לא ממש הפריע למגיבים.

אז כדי לבסס מסקנה מושכלת, נתחיל בכך שהירידה בהישגים אינה תופעה ייחודית לישראל. כפי שניתן לראות בתרשים המצורף, השינוי בהישגי תלמידי ישראל לאורך השנים דומה לשינוי שחל בכל העולם: מגמות ירידה ועלייה קלות עד שנת 2012, ומאז ירידה מתמשכת. אומנם בישראל התנודות קיצוניות יותר, אבל הן לא מספרות סיפור שונה. לכן, כדי להסביר את הנסיגה בהישגים, לא די במה שקורה בישראל; נדרש הסבר גלובלי.

המדלגים והמנחשים

בדוח המחקר של פיזה מוקדש פרק לדיון בנושא, וכאמור, לא נמצא בו הסבר יחיד ופשוט. עם זאת, כמה ממצאים מעידים על ירידה בנכונות של תלמידות ותלמידים להשקיע מאמץ בלמידה ולהתמיד בה לאורך זמן. אחד הממצאים הוא העלייה בשיעור השאלות שהנבחנים דילגו עליהן או שענו עליהן בחופזה, כנראה מתוך ניחוש (ראו תרשים).

אפשר להניח שנבחן מדלג על שאלה משום שהוא מתרשם במבט קצר שהיא מורכבת ותדרוש ממנו מאמץ וזמן רב. הוא מעדיף לנסות את מזלו בשאלה הבאה, שאולי תהיה קלה יותר. תלמידי ישראל דילגו על 4.7% מהשאלות במבחן הבנת הנקרא, כמעט פי שניים משיעור הדילוג בממוצע המדינות (2.6%).

התמונה קיצונית יותר בשאלות שעליהן השיבו הנבחנים בחופזה. חוקרי פיזה חישבו ומצאו שהזמן המינימלי להפקת תשובה נכונה במבחנים הוא עשר שניות. לכן, כל תשובה שניתנה בזמן קצר מכך, אפילו אם היתה נכונה, סווגה כתשובה שגויה. ההנחה היא שהנבחן התרשם שהשאלה דורשת מאמץ מחשבתי וזמן, ולכן סימן את אחת התשובות כניחוש.

>> כשההוראה מנוכרת, גם התלמידים מנוכרים

שיעור הנחפזים-המנחשים בישראל הוא עצום: חמישית מהתשובות במבחן הבנת הנקרא (19.7%) נפסלו משום שניתנו בפחות מעשר שניות. גם כאן השיעור בישראל גדול ביותר מפי שניים מממוצע המדינות (8.9%). ישראל ממוקמת במקום השביעי מתוך 88 מדינות בשיעור המנחשים. שיאני המנחשים הם תלמידי קפריסין, שם נפסלו 25% מהתשובות, והמתמידים ביותר הם תלמידי סין, שם נפסלו רק 2% מהתשובות.

ההפרש העצום בשיעור הדילוג והניחוש בין ישראל ובין ממוצע המדינות יכול להסביר מדוע הנסיגה בציונים בישראל גדולה יותר מאשר בממוצע המדינות, כפי שהוצג לעיל.

בשני המדדים (דילוג וניחוש) ניכרת מגמת גידול עם השנים, בישראל ובממוצע המדינות. כלומר, בכל מחזור מבחנים יש יותר ויותר תשובות שנפסלו עקב דילוג או ניחוש. מדובר, אם כך, בתופעה תרבותית שמתרחבת עם השנים, ולא בממצא מקרי או חד-פעמי.

אם נחבר את שני המדדים נגיע לכך שרבע מהתשובות של תלמידות ותלמידי ישראל במבחן פיזה בהבנת הנקרא סווגו כתשובות שגויות, לא משום שהנבחנים התמודדו עם השאלות ופתרו אותן באופן שגוי, אלא משום שהם בחרו לא להתמודד איתן.

חוסר רצון או חוסר יכולת?

ניתן להבין את הדילוגים והניחושים בשני אופנים: חוסר רצון, כלומר זלזול במעמד הבחינה, משום שאין בה זיהוי אישי והציון במבחן לא נכלל בתעודת ההישגים של התלמיד; או חוסר יכולת, כלומר הרמת ידיים וויתור מראש על ניסיון להתמודד עם האתגר. את שתי האפשרויות בחנו במחקר פיזה באמצעות היגדים שעליהם התבקשו הנבחנים להגיב.

בעניין הרצון הנבחנים נשאלו, בסולם של אחד עד עשר, כמה מאמץ השקיעו כדי להצליח במבחן פיזה. תלמידי ישראל דיווחו על מאמץ ממוצע של 7.1, ואילו בממוצע כל המדינות שהשתתפו במחקר דיווחו על מאמץ של 7.2. כלומר, המאמץ הממוצע הוא גבוה למדי (בשליש העליון של הסרגל), ואין הבדל של ממש בין ישראל ובין ממוצע המדינות. אין לנו, אם כך, הוכחה שתלמידי ישראל זלזלו במבחן באופן חריג. אף שהציון "לא נחשב" לתעודה, הם התייחסו למבחן באופן סביר.

בעניין היכולת להתמיד במאמץ התבקשו הנבחנים לסמן את מידת הסכמתם להיגדים כגון: "אני ממשיך לעבוד על משימות עד שאני מסיים", "אני מסיים משימות גם אם בשלב מסוים הן נעשות משעממות", או "אני עוזב את שיעורי הבית אם הם ארוכים מדי".

במדד זה ממוקמים תלמידי ישראל מעט מתחת לממוצע המדינות, במקום 49 מבין 83 מדינות. בממוצע, 52% מתלמידות ותלמידי ישראל מדווחים כי הם מתמידים במשימות גם אם הן ארוכות, מורכבות או משעממות, לעומת 54% בממוצע המדינות.

כלומר, לפחות לפי נתוני המחקר, מחצית מתלמידות ותלמידי ישראל מבטאים חוסר יכולת להתמיד במאמץ במשימות לימודיות. הם מדלגים על שאלות או מנחשים את התשובה, מכיוון שאין להם הסבלנות והאחריות להתמודד עם קושי.

החשיבות של נקודה זו רבה, משום שתלמידים שדיווחו על חוסר יכולת להתמיד במאמץ לימודי דיווחו גם על מידת סקרנות נמוכה. למשל, עם היגד כגון "אני אוהב ללמוד דברים חדשים" הסכימו רק 43% מהתלמידים שאמרו שאינם מתמידים במאמץ, לעומת 86% (פי שניים!) מהתלמידים שאמרו שהם מסוגלים להתמיד במאמץ.

לפנינו תרבות דורית אחרת

הנבחנים נשאלו גם עד כמה בית הספר חשוב בעיניהם ועד כמה הם לומדים בו דברים חשובים כהכנה לחיים. כמעט מחצית מתלמידי ישראל (47%) דיווחו שהלמידה אינה חשובה. והם לא באו רק מקרב התלמידים החלשים. 48% מהתלמידים שקיבלו ציון טוב ומעלה במבחן במדעים דיווחו שהלמידה ובית הספר אינם חשובים בעיניהם.

אם כן, רבים מהתלמידים בישראל אינם מתאמצים מול קושי, אינם סקרנים ללמוד ואינם מוצאים ערך בלמידה, גם אם הם מצליחים במבחנים. בהקשר זה ראוי להזכיר את תגובתו המופרכת של שר החינוך יואב קיש עם פרסום המחקר. הוא טען שהירידה בציונים מעידה כי "העורף הישראלי ומערכת החינוך הציגו חוסן מדהים". "חוסן" מוגדר כיכולת לשמור על תפקוד גבוה גם לנוכח משבר. לפחות לפי נתוני מחקר פיזה, ההפך הוא הנכון. מה שמתגלה לפנינו הוא חוסר נכונותם של התלמידות והתלמידים להשקיע מאמץ בלימודים. ומדובר בתופעה עולמית, ולא רק בשלולית הקטנטנה שלנו.

כך סיכמו זאת עורכי דוח פיזה: "הירידה בשיעורי ההצלחה [במבחן] נובעת במידה רבה מירידה ביכולתם של תלמידים להתמודד עם מטלות קריאה הדורשות קריאה קפדנית וקשב מתמשך. עם השנים, גברה הנטייה של תלמידים לספק תשובות חפוזות, שטחיות ושגויות, ופחתה נכונותם להשקיע את הזמן והמאמץ הנדרשים למתן תשובה נכונה".

תכנון ההוראה והלמידה, מראשית עידן הנאורות וההשכלה, מבוסס על עיון מעמיק, שקדנות ומאמץ שכלי להבין את הדברים. כל זאת אינו מתכתב עם התרבות "הלא מתאמצת" של הדור הצעיר. נדרש שידוד מערכות.